בלפור אהב את תבשילי חנה סלצקי מבלפוריה

אז איפה אתם בסדר? לגבי רבים מאתנו זו לעיתים בעיה, אבל לבני שבט סלצקי התשובה ברורה - בבית סבא מרדכי וסבתא חנה ז"ל בבלפוריה. גם בחג הקרוב ייסבו יותר ממאה מקרב צאצאי המשפחה לסדר המסורתי בבית שבעמק, ויישמו פעם נוספת את צוואתו של סבא מרדכי.

סיפורו של הבית בבלפוריה מתחיל בראשית המאה. מרדכי סלצקי, שנולד בעיר קטנה ברוסיה ב-1883, הצליח להגר עם משפחתו לארצות הברית. גם חנה, היגרה בצעירותה מרוסיה לניו יורק. כציונים נלהבים הם נפגשו באזכרה להרצל ביום השנה הראשון למותו (1905) שהתקיימה בניו יורק. שלוש שנים אח"כ נישאו ועברו לעיר צ'סטר בפילדלפיה.

מרדכי פתח חנות נעליים ובני הזוג גידלו במהלך שנותיהם בארצות הברית שבע בנות. בינתיים רכש מרדכי קרקע באזור עפולה, במסגרת מבצע שארגן ארגון בשם "קהיליית ציון האמריקנית". בשנת 1924 החליטו בני הזוג לממש את חלומם הציוני ועלו לארץ. חבריהם בצ'סטר לא ממש הבינו את צעדם זה.

"לאחר הפלגה של חודש הגיעה המשפחה לנמל חיפה", מספרת הבת הצעירה, רות סיני (75), שכבר נולדה בבלפוריה. "מחיפה הם נסעו ברכבת העמק לעפולה של היום (אז כפר ערבי בשם פולה) ומשם בעגלה רתומה לסוס למושב, שהוקם ב-1921. בתחילה הם גרו בצריף בן שני חדרים, ואחר כך בנו את הבית רחב הידיים שהיה חריג בנוף החלוצי של אז".

רות מספרת כי אביה הבטיח לאמה בטרם עלייה כי יעשה הכול כדי להקל עליה את חבלי הקליטה, ואכן תכנן בית בהשפעה אמריקנית. ארבעה חדרי שינה גדולים הנפתחים לחדר מרכזי, מטבח וגולת הכותרת - שירותים וחדר אמבטיה מרווח. איפה שמעו על דבר כזה בעמק בשנות ה-20? ופריט נוסף - חלונות עולים ויורדים, כפי שהכירו מרדכי וחנה בארצות הברית. גרם מדרגות הוביל מהחצר הביתה, כשבשני צידיו עציצי בטון מסוגננים לפרחים.

סעודה לכבוד הלורד בלפור

בארץ נולדו לבני הזוג שתי בנות נוספות. כיום נותרו בחיים מבין התשע רק שתיים, יהודית ורות. כשנשאל סבא מרדכי אם אינו חפץ בבן, השיב כי עוד ידפקו על דלתו לבקש בת נוספת.

מרדכי עסק בחקלאות, ובקשיים גדולים פרנס את משפחתו. בד בבד המשיך בפעילותו הציונית. בביתו אירח את כל מנהיגי היישוב שהגיעו לצפון. "יום אחד הגיע אלינו הביתה גרשון אגרון (לימים ראש עיריית ירושלים)", מספרת רות. "הוא ביקש מאבא לארגן אצלנו בבית סעודה לכבודו של הלורד בלפור, שהיה אמור להגיע לארץ לחנוכת האוניברסיטה העברית ותכנן ביקור ברחבי הארץ, ובעיקר במושב שנקרא על שמו. אבא ואמא הסכימו אבל חששו מאד מכובד האחריות.

"לכבוד האירוע נבנה בית קטן בחצר בן חדר אחד מקורה גג רעפים, ושם התקיימה קבלת הפנים. אבא קנה את המצרכים ואמא בישלה ואפתה במשך ימים. לבלפור התלוו ראשי היישוב וביניהם חיים ויצמן. בתום הסעודה הדשנה בירך בלפור ולא שכח להודות לבעלת הבית. זמן קצר אחר כך קיבלו בני משפחת סלצקי חבילה מאנגליה, בתוכה היתה תמונה של בלפור עם חתימתו. התמונה תלויה עד היום בחדר הגדול בבית".

שליחות בארצות הברית

השנים היו קשות ומרדכי נאלץ לחפש פרנסות נוספות. הוא יצא לארצות הברית בשליחות ציונית לשלוש שנים, כשהוא משאיר את אשתו עם תשע בנות. "אני הייתי בת עשרה חודשים כשהוא נסע, וכששב ורצה לקחת אותי על הידיים, בכיתי", מספרת רות.

בשובו פתח מכולת במרתף, עד שנאלץ לסגור אותה עקב חובות לספקים. בשלב מסוים אף הפך חלק מהבית למלון שנקרא "נלונה בכפרים" ואילו המשפחה הצטופפה ב"בית בלפור" הסמוך.

במהלך השנים נישאו כל תשע הבנות ופרט לאחת עזבו את בלפוריה. אבל הבית הפך מוקד לכינוסים משפחתיים, בעיקר בחגים.

שנה לפני מותו כתב מרדכי צוואה ובה נאמר, בין השאר, "אני פונה אליכם בני משפחתי שלא לעזוב את הארץ בכלל ואת נחלתי בפרט, משום שכאן שוכנות נשמותינו וכל ערך חיינו.

"אל תמכרו את האדמה שרכשתי במאמצים מרובים לשום אדם זר ובשום כסף שבעולם והיא לשימושם של בני משפחתי. תשתדלו גם להחזיק את הבית כקייטנה ומקום מפגש משפחתי".

שנה אחר כך, בחנוכה 1961, מת מרדכי. חנה נותרה לגור בבית הגדול עוד שבע שנים. היא נפטרה ב-1968.

רות מספרת כי הוריה דאגו כל חייהם לאחווה בין הבנות ושמרו מכל משמר מפני אפליה ביניהן. כשמתה האם אספו הבנות את תכשיטיה בתוך קערה וכל אחת מהבנות שלפה בעיניים עצומות פריט אחד למזכרת.

עמותת בני סלצקי

לאחר מותה של חנה החליטו הצאצאים לממש את צוואת הסבא הגדול. בני המשפחה, שמונים כיום כ-300 איש, הקימו עמותה ובראשה ועד שמתחלף מדי כמה שנים. חברי העמותה משלמים דמי חבר. הבית, ששופץ מאז כמה וכמה פעמים, משמש לכינוסים משפחתיים, בעיקר בראש השנה ופסח.

בקיץ מתקיימת במקום קייטנה לכ-25 מילדי המשפחה (מגיל ארבע ואילך) בהדרכתה של רות, שהיא גננת במקצועה, ועם עזרה של בני משפחה נוספים. הילדים הבוגרים יותר משמשים מדריכים.

"בכל שנה מתמנה בית אב כאחראי על ארגון הסדר", מספרת רות, "נשלחות הודעות וישנה הרשמה מבעוד מועד. כל משפחה מביאה את האוכל שלה ויש תורנות ברחיצת הכלים. בארבעת החדרים ישנן מיטות קומותיים לכ-50 איש והילדים ישנים בשקי שינה על הרצפה בחדר הגדול. הבית מצויד בכלים לכ-100 איש ויש בו תנורים ומקררים. חלק מהמשתתפים נשאר ללון ואחרים יוצאים עוד באותו לילה חזרה הביתה, כי לרובם יש התחייבויות נוספות במשפחותיהם ליום למחרת".

ביתר ימות השנה הבית עומד ריק, ומי מבני המשפחה שמבקש לבקר בו או לקיים במקום אירוע כלשהו, צריך לקבל את אישור הוועד.

בני שבט סלצקי אוהבים את הבית ורואים לעצמם זכות גדולה שהצליחו להגשים את צוואת סבא מרדכי. בכל יום זיכרון הם עולים לבית הקברות ומודים לו על הרעיון.