המנה הטובה ביותר ביקום

עברנו כבר שני משחקי דרבי השנה. צפויים עוד שלושה. זה טוב? זה רע? זה יותר מדי? אולי בכלל אין דבר כזה יותר מדי דרבים? בעוד שבועיים וחצי נהיה הרבה יותר חכמים ונוכל להתפנות לסוגיית חמשת המפגשים העירוניים. בינתיים, תנו להתרגש, תנו להיסחף, תנו להנות מהתקפי הלב הקטנים והנפלאים הללו, תנו לחטוף צמרמורות רק מלדבר על זה.

לא יכול בלי זה, לא יודע למה

יסלחו לי קבוצות כמו בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. המפגשים איתן בבלומפילד תמיד מסקרנים, ובדרך כלל בשנים האחרונות גם חורצים גורלות בצמרת, אבל אין, אין עוד משחק שמוציא ממך כל כך הרבה כמו מפגש נגד היריבה העירונית. אני זוכר את הדרבי הראשון העונה: הפועל הצליחה איכשהו להיגרר אחרי שתי המובילות, מכבי תל אביב עוד חשבה איך לצאת מהברוך שנקרא פלייאוף תחתון, והדרבי הפגיש שתי קבוצות שלא רואות אחת את השניה בטבלה ממטר.

מי נתן את ההוראה

לא יודע מאיפה זה הגיע, מה היה הצידוק ומי נתן את ההוראה, אבל הטירוף לקראת המשחק התחיל שבועיים לפני, עוד בטרם שוחק המחזור שקדם לדרבי. וכשטירוף כזה בא כל כך מוקדם, אי אפשר להתרכז בעבודה או בכל דבר אחר, כל אירוע בתקופת הזמן שקודמת לדרבי מקוטלג כמשהו שיקרה X שעות לפני שריקת הפתיחה, ואת מרבית הזמן הפנוי פשוט מעבירים בספירת הימים/שעות לאחור.

הערה לסדר היום

דרבי תל אביבי צריך להתקיים ביום שבת ורק בשבת. נקודה. נכון שבעונה שעברה התחילו במין מנהג מוזר כזה, לקיים משחקים גדולים ביום שני, אבל דרבי מצריך הכנות נפשיות שלא מסתכמות ביציאה מהעבודה והליכה לאיצטדיון בסתם יום של חול.

איזה כיף, היום יש מלחמה

בשבת של דרבי אתה מתעורר בצהריים, אחרי לילה שטוף חלומות על פנדלים ורשתות, פותח את העיניים, מתהפך קצת במיטה ופתאום נזכר: איזה כיף, היום יש מלחמה! השעות הבאות שייכות למרפסת ולשמש, עם כוס קפה, חפיסת סיגריות, וערימת מקומונים פתוחים על מדורי הספורט, שעסוקים ממילא בחימום האווירה. לקראת 16:00 מתחילים הטלפונים. צריך לקבוע איפה נפגשים, איך נוסעים, וחוץ מזה - הרי מישהו חייב לשמוע אותך מדבר על העצבים שלך, שמתוחים עד הקצה.

אדרנלין, ישר לווריד

מי שבמקרה לא מוטרף מספיק, יקבל את המנה שלו, מזוקקת וטהורה בבום לפרצוף, כשיעלה במדרגות היציע ויראה בבת אחת את התפאורה הכי יפה ומרגשת בכדורגל הישראלי: בלומפילד צבוע באדום-צהוב. הלב מגביר את הקצב, חרדה אמיתית מתחילה להתפשט ולדגדג בכל הגוף, כמו נמלים שהולכות בפנים ומחפשות יציאה בכל כיוון אפשרי. עם כל דקה שעוברת אתה מבין שעוד מעט יתחיל המשחק. ליגה, פלייאוף, גביע, זה באמת לא משנה - הפאניקה נמצאת כאן ועכשיו, מכה בכל הכוח, ואי אפשר לגרש אותה.

נס רפואי

מדהים לראות את הצהובים לפני משחקי דרבי. כבר שלוש שנים הם אוכלים מרורים (למעט ה-0:2 ברמת גן, לפני שנה), ועדיין, בשעתיים שלפני תחילת המשחק, הם לא נחים לרגע. כל זה מצטרף לכך שהעונה, למרות ההישגים הדלים בליגה, הקהל של מכבי ממלא בעקשנות את חלקו בבלומפילד ונותן שיעור בעידוד, גם כשהקבוצה מפסידה. מדהים גם לראות איך בדרבים האחרונים הוא נאלם דום, בדרך כלל אחרי הגול הראשון של הפועל, מתעורר שוב בשער המצמק של מכבי, והולך הביתה עם הראש בין הידיים.

בית הספר הגבוה לחשיבה יצירתית

הקהל של הפועל, צריך להודות, קצת רדום לפני המשחק. הילדים של שער 5 מנסים למשוך את שער 7, שמנסה למשוך את שער 2, שמעודד קצת ונח. כשהאדומים מובילים גם האוהדים מתעוררים, ואז גם שומעים את מיטב היצירות לבית בלומפילד: שירי עידוד לפנאתנייקוס (לחן עממי יווני), הערצה חסרת גבולות לעודד קטש (איש השנה שעברה של אוהדי הפועל, יחד עם שביט אלימלך) וסגירת חשבון עם כל מי ששמו נקשר אי פעם ביריבות עם האדומים. אמיר שלח, אפשר לנחש, יזכה משער חמש לאיזכור נדיב על נגיעת היד שלו באוסטריה.

המנוי אינו זמין, נא לנסות ב-9 במאי

בקשה אחת לכל מי שהכדורגל לא נמצא בראש מעייניו בימים אלו: אל תכעסו עלינו ואל תסתכלו עלינו במבטים מוזרים, אם כל משפט שנוציא בשבועיים וחצי הקרובים יהיה קשור לדרבי. תבינו, בכל עונה רגילה מדובר בשני המשחקים שהכי חשוב לנו לנצח בהם. עכשיו, פתאום משום מקום, יש לנו שלושה בבת אחת. קיבלנו חבילת סוכריות, ואנחנו מתכוונים להנות מכל רגע עד שייגמרו. הסוכרייה הראשונה, זו של סוף הליגה, תבוא כבר השבת. השניה, כזאת עם שוקולד של פלייאוף בפנים, תגיע שבוע אחר כך. והבונבוניירה, מעדן הגביע, מחכה לנו ב-9 במאי. עד אז, אם מחפשים אותי, אני לא זמין.