בית לוחמי הגיטאות

כשהייתי ילד רך בשנים נברתי בתחתית ארון הבגדים שבבית הורי, שם מוחבאים אוצרות רבים שמוסתרים מהילדים. בידי הקטנות שלפתי אלבום ישן של תמונות. כשפתחתי אותו חייכו אלי אנשים רבים שלא הכרתי. אחת התמונות היתה של ילד יפה עיניים, שערו הרך נח על מצחו, לחייו שמנמנות ובת שחוק קטנה נחה על שפתיו וטובעת גומת חן רכות בלחייו. הילד בתמונה, נראה היה כבן גילי. הוצאתי את התמונה מהאלבום והלכתי להראות לאבי את המציאה, שאלתי אותו מי הילד הזה? אבי נמלא חימה: "איפה מצאת את התמונה? תחזיר את התמונה מיד למקום, שלא תעז עוד פעם לחטט בארון". כילד לא הבנתי על מה הכעס, אבל הבחנתי בעיניו של אבי, שבדרך כלל היה מתון ומאופק, בדמעות. אחר כך התרכך, חיבק אותי ולחש: זה היה הבן שלי, אחיך החורג, הגרמנים הרגו אותו, את אמו ואת כל מי שאתה רואה באלבום, רכבות הובילו אותם למחנות ההשמדה.

אז לא הבנתי מי אלה הגרמנים ומהם מחנות ההשמדה, דבר אחד נשאר בזיכרוני: דמעותיו של אבי ועיניו של הילד מהתמונה. וכך מדי שנה, שבועות לפני יום השואה, ניטלה השמחה מביתנו, אפלולית עצובה ומצמררת עמדה באוויר, אבי שקט ומסוגר ואמי מצניעה בבכי כבוש, אף אחד לא הסביר לי דבר ואני לא שאלתי.

כשהפכתי להיות אב הבנתי שדי להסתתר ולהסתיר. את הסיפור הכואב סיפרתי לבנותי ולפני כמה שנים נסענו יחד, בתי הקטנה ואני לבקר ב"יד לילד" בקיבוץ לוחמי הגטאות.

הביקור במוזיאון

יום מעט סגרירי נח על קיבוץ לוחמי הגטאות, מיקומו לא רחוק מנהריה. הוא הוקם על ידי פרטיזנים ולוחמי גטאות אירופה (מכאן שמו, הסברתי בלחש לילדה לפני הכניסה). ידה הקטנה התהדקה בידי, פסענו כמה צעדים והתחלנו לשמוע קולות מרמקולים נעלמים בתקרה. בחלל המוזיאון נשמעו העדויות המצמררות של הילדים, ילדי הקיבוץ קראו אותם בקול בוטח. סיפור על החדר הקטן והבובה שלא נלקחה לחדרון העלוב בגטו, על יום הולדת שנשכח ובית שנעזב. מכל עבר מביטים אלינו תצלומים של פני ילדים רכים בשנים. בתי הקטנה הידקה את אחיזתה בידי, מפעם לפעם עצרנו ליד מסך טלוויזיה שבו מוקרנות עדויות של ניצולים מחברי הקיבוץ. על אחד הקירות הופיעה תמונה גדולה של שיירת אנשים וילדים שנושאת את מעט חפציהם. בתי משכה אותי לתמונה, עמדה דקות ארוכות ומיקדה את מבטה בילד קטן שנושא על גבו שק ענק, עיניו מביטות למצלמה בעצבות נוראה.

המסדרונות הולכים וסוגרים עלינו, חצינו שביל חצץ ומסילה שהובילה את קרונות המוות. בקרונות אלה, הסביר קול מרמקול נעלם, הובילו את ההורים והילדים למחנה ההשמדה. קירות המסדרון נעשים צרים ומעוגלים. מבעד לחלון זכוכית קטן אפשר לראות נעלי לכה קטנות של ילדה. בתי נצמדה לחלון הקטן והביטה בנעלים השחורות. עדין לא אמרה מילה. בפינת ישיבה קטנה הקרינה הטלוויזיה סיפור של אשה על ביתה בגרמניה: "הייתי אז קטנה, היה לי שם בית, הורים, אחים, חדר מלא צעצועים, היום לא נשאר לי אף אחד." בחדר אפלולי אחר, שורה עצובה של מזוודות ושקים עם חפצים אישיים, מבעד לרמקול נשמע קול של ילד: "רציתי לקחת גם את הליצן שלי אבל אמא אמרה לי שהמזוודה כבר סגורה ...".

המבוך החשוך הוביל אותנו לחדר מואר עם פינות ישיבה. הילדה סופסוף חייכה; זוהי פינה חמה מעולמם של הילדים שיאנוש קורצ'ק טיפל בהם. בחדר הקטן היו בובות, ספרים, מוביילים, מיטות של הילדים עליהם היא ישבה והביטה מסביב.

לפני היציאה תמונות גדולות, פניהם של ילדים מודפסות על בד לבן שיורד מהתקרה. תמונה אחת הזכירה לי את תמונתו של הילד שראיתי בבית אבי. כך יצאנו בדממה את המקום.

רק אחרי שעה ארוכה של נסיעה שאלה אותי הילדה: אף פעם לא היו לך סבא וסבתא?

בית לוחמי הגיטאות

טל': 9958080-04, שעות ביקור: ימים א'-ה' 9:00-16:00, "יד לילד" פתוח גם בסופי שבוע וחגים. מחיר כניסה: 20 שקל לאדם.

ב"יד לילד" מוצגת עכשיו תערוכה של משה קופפרמן: "השבר והזמן", סדרה של שמונה ציורי שמן גדולים, ששלושה מתוכם נעשו במיוחד עבור "יד לילד" בניסיון "להאיר" לילדים את נושא השואה דרך צורות וצבעים. מומלץ ביותר.