נצחון האדם הלבן

הטענה המקובלת, לפיה בעונת סרטי הקיץ יש לאפסן את תאי המוח בהקפאה עמוקה, אינה לגמרי מדוייקת. ראשית, משום שגם סרטי הסתיו ההוליוודיים לא ממש מצריכים פעילות יתר של האינטלקט, ושנית – משום שבחסותם מסממת המחשבה והביקורת של מיזוג האוויר והאפקטים הדיגיטליים משחילה הוליווד כמה ממסריה היותר מרתיעים. בקיץ שעבר, לדוגמא, מדובר היה ב"גלדיאטור", אותו אפוס רומאי סמי-פשיסטי שטיפח מסר בלתי נעים של סגידה לכוח. וכך, "המומיה 2" – אגב, הראשון מבין מספר שיא של שישה סרטי המשך שיפקדו הקיץ את המסכים – משיג אמנם את המטרה שלשמה נוצר – הוא מהיר ומבדר, גם אם אינו מקורי במיוחד, ובעיקר גונב מקודמו – אך באותה נשימה מאדיר בפני צרכני השוק העולמי את עליונותו של האדם הלבן. וזה, בלשון המעטה, לא יפה.

אפשר גם לטעון כלפי "המומיה 2", שכל מה שהוא עושה, "אינדיאנה ג'ונס" עשה טוב יותר. אבל העובדה הזו אינה פוגמת בעצם היותו, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, סרט הפופקורן האולטימטיבי. גם האפקטים הדיגיטליים, שתופסים פה את מקום העלילה, לא תמיד עובדים, וה"לוק" של הסרט מזכיר לעיתים קרובות – במתכוון או שלא – משחק מחשב. אך גם זו איננה מגרעה שצרכניהם המסורתיים של סרטי הקיץ (עונה ששריקת הפתיחה שלה נשמעת בקולנוע האמריקאי אי שם באמצע חודש מאי) לא מסוגלים לחיות עמה. מה שרע, כאמור, ב"מומיה 2" הינו האופן שבו הסרט מזהה את הרשע עם דמויות של ערבים או כהי עור, שמולם מתייצב מציל האנושות הלבן. אמנם ייצוג כזה של בני האוריינט היה מקובל בקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים – אז גם מתרחשת עלילת הסרט – ועל כן אפשר לראות בכך משום מחווה לא מזיקה לסרטי ההרפתקאות הרומנטיים של העשור ההוא. ובכל זאת, מה שבשנות השלושים נתפס כביטוי לקולוניאליזם האירופאי של התקופה, הוא עתה בגדר מפגן חוצה גבולות טעם טוב של העדר תקינות פוליטית.

עלילת סרט ההמשך, שגם אותו כתב וביים סטיבן סומרס, מתרחשת ב-1933, שמונה שנים אחרי, והיא מוצאת את צמד גיבורי הסרט ההוא, הליגיונר הנועז (ברנדן פרייז'ר) והארכיאולוגית היפה (רייצ'ל וייז), נשואים והורים לילד. אלא שהאישה חווה פלשבקים מוזרים מגילגול קודם שלה בחצר המלך פרעה, ובמקביל נקלעים בני המשפחה, יחד עם קרובם האידיוט (ג'ון האנה המעצבן), לקנוניה שטנית הנרקמת במרתפי המוזיאון הבריטי בלונדון. תכליתה: השבתה לחיים של המומיה אימחוטפ (ארנולד ווסלו), על מנת שזו תילחם במלך העקרבים הנורא (כוכב ה-WWF, ה"רוק", שעתיד להופיע בסרט נפרד המבוסס על הדמות שהוא מגלם כאן), עוד מפלץ בן אלפי שנים שמקום מושבו בסהרה, תכניע אותו, ובעזרת צבאו, שחייליו הינם תני ענק מהלכים על שתיים מהגיהנום, תשתלט על העולם. מאליו מובן, שפרטי העלילה כפי שהובאו פה הם בגדר נסיון כושל לטעת איזשהו הגיון ברצף הסצינות שאץ לו רץ לו על הבד בקצב מסחרר. אותו רצף שמייצר, מצד אחד, את אותו קשקוש מהנה (אף כי ממוחזר) ששמו "המומיה 2", ובד בבד טומן את מסריו הגזעניים והמעוותים בראשי צופיו הצעירים ומעורפלי חוש הביקורת.

ההברקה הגדולה של הסרט היא הגניבה חסרת הבושה שלו מ"גרמלינס". מדובר בשלדים ננסיים טורפי אדם, המאכלסים נווה מדבר מקולל ובו פירמידה קסומה. מטבע הדברים, איש מעולם לא שב משם חי כדי לדווח על המקום, אך משום מה ישנם בכל זאת מי ששמעו על אודותיו. וזו רק אחת התמיהות שעולות תוך כדי הצפיה בסרט. זו, והעובדה שלוחמי הסהרה נראים רוב הזמן כאילו הגיחו זה עתה מאמבטיה חמה.