איך עושים גבינה בשוויץ

החלק דובר הצרפתית של שווייץ הוא אזור תרבותי מאוד ונעים באופן כללי. בשום אופן אי אפשר היה לחשוד שהמלכודת תהיה עמוקה כל כך. כמו במקרים קשים כאלה, דווקא כאשר החשדנות מנמנמת והמזג החברותי והידידותי לסביבה מתעורר וזוקף ראש – בדיוק אז מתרחשים האסונות.

נסענו על כביש מתפתל בין הרים ירוקים. בתחתית העמק נפרס אגם כחול. פסטורליה שווייצרית במיטבה. אפילו הסיטרואן העתיקה בה נהגנו דילגה כבר שלושה ימים רצופים על הביקור האהוב במוסך מקומי. שלט גדול וצהוב לצד הדך בישר על כך שבמרחק שני קילומטרים בלבד אפשר לזכות באטרקציה מקומית חשובה. "אתם מוזמנים לצפות בתהליך המרתק של הכנת גבינת הגרוייר – גאוות המחוז". החתומים על השלט היו מנהלי המחלבה המקומית בה מייצרים את גבינת הגרוייר כבר כמה מאות שנים.

סירי נירוסטה מתהפכים

מן הביקורים הקודמים בסופרמרקט זכרנו שגרוייר היא גבינה צהובה קשה, מעט חריפה וטעימה למדי. מאז הבוקר לא טעמנו מאומה וצפייה קצרה בתהליך ייצור הגבינה, שמלווה וודאי בטעימה קלה של סוגי גבינות בגילים ובטעמים שונים נראתה כהבטחה לא רעה.

עוד שני שלטים מעודדים ליוו את כניסתנו לעיירה שנושאת את שם הגבינה. המחלבה, כך התברר, נמצאת ממש במרכז המסחרי הקטן של המקום. החנינו את המכונית במקום המיועד למבקרים במחלבה ופסענו לתוך המבנה. כאן נכונה לנו אכזבה קלה. הסיור החל בדיוק לפני עשר דקות. אם נמתין עד שלושים דקות ייצא לדרך סיור מרתק נוסף, שלא כדאי להחמיץ בשום אופן (לדברי הצעירה בתלבושת מסורתית, שמכרה כרטיסים בחמישה פרנק). לא היססנו. אם אנחנו כבר כאן, לא נחמיץ את התהליך החשוב הזה. קנינו כרטיסים והמתנו בפתח המחלבה עד לתחילת הסיור הבא. הרעב החל קצת לגאות, אבל מה יש לנו לדאוג? הרי עוד רגע אנחנו טובלים את אצבעותינו בגבינה משובחת.

חצי שעה לאחר מכן, צעדנו בחברת עוד 20 תיירים מעט נרגשים אל תוך מקדש הגבינה. המדריך השווייצרי הקשיש סידר אותנו לאורך מעקה עץ, מול חלון זכוכית גדול, והצביע על אולם לא גדול ובו כמה סירי נירוסטה נוצצים. רגע לאחר מכן נפתח מעבר לזכוכית ברז ונוזל צהבהב זרם באון לתוך הסיר המרכזי. שני עובדים בחלוקים לבנים ובכפפות נעלו את הסיר הרמטית ואז זה התחיל. הסיר התהפך באופן אוטומטי לצד אחד, שהה מעט בתנוחה זו ואז התהפך לצד השני. או. קי. גם זה משהו. חיכינו עוד קצת ושוב – הסיר התהפך לתנוחה בה היה תחילה, נח קצת והתהפך לצד השני.

ריח עז של חלב חמצמץ

אחרי רבע שעה ניסיתי להעביר את משקל גופי מרגל לרגל כדי להקל על העייפות. עוד עשר דקות חלפו והמשכנו לצפות בהיפוכים המרתקים האלה. אין לי מושג איך עושים גבינה, אבל אין ספק שאת הגרוייר מייצרים בתהליך מונוטוני משהו.

הסיור כולו נמשך ארבעים דקות, שאת רובן בילינו לאורך מעקה העץ. חלק מן הזמן המדריך מלמל הסברים מייגעים בצרפתית ובגרמנית. ריח עז של חלב חמצמץ מילא את האוויר ותחושת קבס שהפכה לבחילה ממשית ליוותה אותנו. בדרכנו החוצה חלפנו על פני חנות הגבינות של המחלבה ואפילו הציעו לנו לרכוש את מוצרי המקום במחיר מלא. בשלב הזה כל שרצינו הוא לשוב אל האוויר הצח של הכיכר ולתור אחר חנות מכולת בה מוכרים נקניק ובצל. סירבנו בנימוס וטסנו החוצה.

כאשר הגענו אל המכונית התברר לנו שחטפנו קנס של 90 פרנק בגלל שחנינו על אחד הקווים הכחולים, המפרידים בין ריבועי החניה. מאז לא טעמתי גבינת גרוייר. רק המחשבה עליה גורמת לי לפהק.