ליון: לפתוח פה גדול

בשוק האוכל המקורה זה קרה לי. כפליט מורעב בהיתי בכל הטוב שהמושג מזון יכול להציע, ואז הבנתי למה קוראים לליון מקדש הגסטרונומיה של צרפת. אם צרפת היא הדת הקולינרית, וליון היא המקדש, השוק הזה הוא ארון הקודש. ואני? חסיד שוטה. שוו בנפשכם מעדניה אנינה ושופעת-כל בתחום הבשרים והנקניקים. עכשיו דמיינו אחת כזו בענף הגבינות. ומעדניית דגים ופירות-ים מכל העולמות. ומגדניית לחמים, עוגות ומאפים. ופירות. וירקות. ויינות. ואת כל המעדניות כנסו תחת קורת גג אחת, בסדר מופתי ובשקט מפתיע ובניקיון של בית-מרקחת. אם פינטזתם בהצלחה את כל אלה, אתם בשוק המקורה של ליון, אליו מגיעים, לפי הסיפורים, גם השפים הגדולים של מסעדות העיר, כדי לבחור בעצמם את התוצרת הכי מובחרת להכנת התפריט היומי.

הרושם שבליון אוכלים הכל, וכל הזמן (רק לשוקולד בכל הצורות האפשריות יש שם איזה מאה אלף חנויות), הוא רושם מדויק. ועדיין, לעיר המקסימה הזו, שנמצאת בדרך מפריז למארסיי, בעמק הרון, ומונה 1.3 מיליון תושבים, יש עוד הרבה מה להציע. שני הנהרות שחוצים את ליון, רון וסון, הפכו אותה במי קדם לאטרקציה מסחרית ועושים אותה היום יפה וחלומית. יש בה כיכרות מרשימות (בלקור, קארנו, ז'קובן, טרו), מדרחובי קניות נאים, עיר עתיקה שהיא בעיני הפסגה, וגם כמה מוזיאונים (ציור, עיצוב, בדים, מיניאטורות ואחרים) שלא הספקתי לפקוד למרות ששהיתי בעיר שלושה ימים.

גיחה לימי הביניים

כשזמן הביקור מוגבל, מתחדדת הדילמה המוכרת בספרות המקצועית כלאכול או לטייל. בעיר כמו ליון, הבחירה אכזרית במיוחד. כך קרה שאפילו בהמה נהנתנית כמוני ויתרה על ארוחת צהריים מפתה (ומשתלמת!) באחת ממסעדות העיר, לטובת חרישה רגלית (ומשתלמת!) של העיר העתיקה.

המסע הקצר בימי-הביניים, בין סימטאות, חצרות, בתים ציוריים וקתדרלה, הוא בילוי מענג ו שיש לחזור עליו בלילה, באווירה אחרת, מוארת, ובתוספת מסעדה, או בר, או גם וגם. ובשעה שחבריי-חזיריי גירגרו מנו צהריים איכותי הרחק משם, העפלתי אני (ברכבל, בואו לא נגזים) אל ראש גבעת פורוויאר, 130 מטר מעל נהר הסון, ומשם עוד 280 מדרגות (ברגל, בואו לא נגזים) למרומי מגדל הבתולה, כדי להשקיף על מה שהיה אולי הנוף הכי מרגיע שראיתי בחיי.

ההודית של חיינו

את כל מוקירי זכרי, בהם מתעוררת דאגה, אני רוצה למהר ולהרגיע: אכלתי. ועוד איך אכלתי. בליון אפשר לאכול מצוין בכל דרגות ההסעדה: מדוכן בשוק הבוקר הפתוח של רציף סן-אנטואן, דרך מעדניה קטנה וביסטרו ביתי וצנוע, ועד מסעדת יוקרה מרהיבה. מעניין ומפתיע לגלות - לא רק בליון, אגב שלפעמים מסעדה מפורסמת ומהוללת יכולה לאכזב, ומקום אלמוני ופשוט יכול להיות מעולה. אולי זו רק שאלה של גודל הציפיות, ואולי סתם עניין של מזל. בכל מקרה, הלקח הוא שלא תמיד כדאי לציית כעיוורים לממליצים מקצועיים, ושתמיד כדאי לפקוח עין, חוטם וחך על הפתעות תמימות שנקרות בדרך. שתי דוגמאות יש לי בשבילכם.

דווקא לאון דה ליון (LEON DE LYON) עמוסת הכתרים, שמדריך מישלן, השולחן-ערוך של הגסטרונומיה, העניק לה שני כוכבים (משלושה אפשריים) - היתה מקבלת במדריך לנצ'נר סטירה. גם בגלל שהאוכל היה לטעמי טעים, אבל לא מדהים, ובעיקר בגלל סערת השערה - פרשיה מכוערת במהלכה התגלתה במעמקי העוף של חברתנו לשולחן שיערה שחורה וארוכה-ארוכה. הצוות המתנשא לא התבאס מהאירוע כמונו, ועד שדרשנו במפגיע, אפילו לא הפחית את מחיר המנה (שלא נאכלה, כמובן) מהחשבון הנדיב שהגיש לנו.

דוגמה שניה, והפוכה, היא המסעדה ההודית ראג' מאהל (RAJ MAHAL) ברחוב הראשי של העיר העתיקה. המקום, שאין לו זכר במדריכים הסנוביים, העניק לנו את הארוחה ההודית של חיינו, במחיר בינוני ובשירות מתוק ונעים. ואם כבר תטריחו את עצמכם עד ליון, לא תשתו יין? כמו בכל מקום בצרפת, גם כאן הולכים בעיקר יינות האזור. אנחנו יושבים, כזכור, על נהר הרון, ואזור היין נקרא קוט דה רון. היינות אדומים, נעימים, לא מאוד כבדים ולא מאוד יקרים.

הקטע של ליון הוא עיר גדולה עם אופי של קטנה. היא משתרעת, אבל לכל מקום מעניין אפשר להגיע ברגל (ואם מתעצלים, יש מטרו בונבוניירה או חשמליות). היא רב-תחומית ומלאה, אבל נינוחה, שקטה ואינטימית. יש בה יוקרה, אבל היא לא יקרה. ישראלים, משום מה, לא נוהרים אליה, או כמו שניסחה זאת בהתרגשות ישראלית אחת שמבלה שם שנת שבתון, שקפצה עלינו ברחוב: חצי שנה אני פה, ולא שמעתי מילה עברית. ותתפלאו, לא כל-כך חסרה שם, העברית. הצרפתית, ואיתה הצרפתים, התגלו בליון כנחמדים, חייכנים וקומוניקטיביים הרבה יותר ממה שמייחס להם המיתוס.