"חופשיות על הבר" - ההסטוריה חוזרת

שנות ה-80 תוקפות שוב. אחרי המוסיקה, פרטי הלבוש ותוכניות הטלוויזיה, ואחרי שורה ארוכה של סרטים שהחוו-הצדיעו לעשור ההוא ("משתגעים על מרי", "מועדון 54", "לילות בוגי", "ימים אחרונים של דיסקו"), בדיוק כשנדמה היה שהרטרו הזה נטחן עד דק (ועלול אף לעורר תחושות בעתה קלות, במיוחד כשאתה נזכר איך נראית אז), מתברר שנותר עוד שריד אחד מהעשור ההוא שלא מוצה לחלוטין, והכוונה היא לנעורונים המופלאים והמיתולוגיים של אז.

רגשות עונג נשכחים

"פוטלוס", "פלשדאנס", "תהילה", "קוקטייל" - שמות שדי בהם כדי לעורר רגשות עונג נשכחים, כולם גוללו את אותו סיפור סינדרלה, על צעיר או צעירה חטובים ונחושים, שעושים את דרכם מהעיירה הנשכחת אל העיר הגדולה, ונאלצים להתמודד מול חבורת בני גילם ה'קולית' אם גם העויינת, או לחילופין לעבוד בעבודה קשת-יום (ג'ניפר בילס, גיבורת "פלשדאנס", חלמה להיות רקדנית, ובינתיים עבדה במפעל פלדה).

חלק מרכזי בסרט התרכז בהפגנת יכולתם לפזז לקצב שירי הפסקול, שהתבררו אחר-כך כלהיטים מוחצים ואלמותיים כמעט. מיותר לציין, שבדרך להגשמת חלומם, ובין פיזוז אחד למישנהו, הם גם זכו באהבת חייהם, שתמיד היתה מפרגנת ולעיתים גם עשירה.

הגעגועים לז'אנר (ואולי גם לביצי הזהב שהטיל) תקפו, כנראה, את המפיק ג'רי ברוקהיימר ("ארמגדון", "עקיצה בשישים שניות"). הוא נקט בדרך הקלה על מנת להחיות אותו - מיחזור, שלא לומר העתקה גסה, ובעיקר מעצמו, שכן חלקים נכבדים מ"חופשיות על הבר" נראים כלקוחים ישירות מ"פלשדאנס", אותו הוא הפיק.

נופך פמיניסטי בגרוש

מעשה בבחורה צעירה, ענוגה ובעלת שיער גולש בשם ויולט (פייפר פראבו), החולמת בכל מאודה להיות כותבת שירים (היא עצמה מנועה מלשיר אותם, משום שהיא סובלת מפחד במה). לשם כך היא עוזבת את פרובינציית נעוריה, חברתה המסורה ואביה האלמן (ג'ון גודמן) לטובת העיר הגדולה. עד מהרה היא מוצאת את עצמה מתגוררת בחורבה במנהטן, ומבלה את זמנה ברדיפה אחרי נציגים קשי-לב ומזכירות מרירות של חברות ההפקה הגדולות.

נראה שכדי לעדכן את נוסחת האייטיז ולהתאימה לתקופתנו, נוסף לעלילה נופך פמיניסטי בגרוש, שבא לידי ביטוי בבר בו מוצאת ויולט את פרנסתה. הבר, "קויוטי אגלי" (המבוסס על בר קיים באיסט וילג'), הוא מועדון אורבני יצרי ולוהט בעל חוקים נוקשים, המתואר בסרט כמקום בו שולטות הברמניות החזקות והסקסיות בעשרות הגברים הפוקדים אותו, שהדרך לצנן את חרמנותם היא לשפוך על ראשיהם שקי קרח או להתיז עליהם סודה מצינור. זה אולי נשמע כמו גירסה נוספת של ה- GIRL POWER, אם כי בפועל זהו רק הנימוק הרשמי של יוצרי הסרט להראות חבורת בנות במכנסי עור צמודים ובחולצות קצרצרות, מפזזות על בר, כשהמוני גברים מזילים עליהן ריר.

משהו שנראה כמו אורגנית

פחד הבמה נשכח, כנראה, מזכרונה של ויולט, כי היא משתלבת בקלות, וללא עכבות מיותרות בחבורה. במקביל, היא מוצאת אהבה בדמותו של טבח אוסטרלי צעיר, חביב, ובעל מראה תואם טל מוסרי, שמנסה כמובן לעזור לה להגשים את חלומה ולמצוא מקומות בהם תוכל להופיע, ואפילו מוכן להקריב לשם כך חוברת קומיקס נדירה של "ספיידרמן". ויולט עצמה ממשיכה להתייסר בשל הפחד המונע ממנה לשיר, היא מבלה את לילותיה על גגה המבודד של דירתה הניו-יורקית, ובעזרת משהו שניראה כמו אורגנית, כששיערה מתבדר ברוח, היא מלחינה את שיריה. חשוב לציין ששירים אלו הם מבית היוצר של מכונת הלהיטים דיאן וורן, שאין מומחית גדולה ממנה ליצור שירים דביקים ובעלי מילים מטופשות, שבדרך-כלל מושרים על-ידי זמרים א-לה סלין דיון, כך שהצופה מוצא את עצמו משתוקק לכך שוויולט לעולם לא תמצא חברת תקליטים, ובאופן זה תימנע הפצתן של זוועות אלו בעולם.

משאלות ליבו של הצופה, איך לא, רחוקות מלהתגשם, הדרך לתהילה רצופה בשורות כמו "מה תעשי עכשיו, אחרי שהגשמת את כל משאלותייך?", והקהל מגיב בצחוק למה שאמורים להיות הרגעים היותר מרגשים של הסרט. אוסף הקלישאות הזה, שבשנות ה-80 היה תופס, נראה עתה מגוחך. אבל אם נכנעים לו, ולזכרונות הנוסטלגיים שמתלווים אליו, אפשר אפילו לסכם את הצפייה בסרט כמהנה בהחלט.

("חופשיות על הבר". בימוי: דיוויד מקנאלי; תסריט: ג'ינה וונדקוס; הפקה: ג'רי ברוקהיימר, צ'אד אומן; צילום: אמיר מוקרי; מוסיקה: טרוור הורן; משתתפים: פייפר פראבו, אדם גרסיה, מריה בלו, ג'ון גודמן, מלאני לינסקי. ארה"ב 2000, 100 דקות.)