"רוד טריפ" - סרט נעורים מתקדם

"רוד טריפ" הוא סרט מצחיק. לא בהפרזה או בטרחנות – פשוט מצחיק. נורא. כמעט כל הזמן. וחשוב מכך שהוא מצחיק כמעט כל הזמן: הוא לא לא-מצחיק, כלומר, אין בו בדיחות שהיית מעדיף שייחסכו ממך כי הן צפויות או סרות טעם. ולמה כל ההקדמה הזו? כי בימינו, בעלי הומור אנין שהולכים לסרט נעורים מרגישים שהם מסתכנים בסרט ילדותי ובעל הומור נמוך. אז אם אפשר לסלק את הסיכון הזה מראש – אדרבא. לידיעת המהססים: זהו סרט נעורים "מתקדם" – כלומר על התבגרות בגיל עשרים ומשהו. לא שונה מאוד ברוחו מ"בית החיות" של ג'ון לנדיס.

ציצים פרי הדמיון

עלילת "רוד טריפ" נתונה בתוך סיפור מסגרת, שמתחיל כשבארי (טום גרין) מעניק לחבורה משועממת סיור בקמפוס של אוניברסיטת איתקה. כדי לתבל את הסיור הוא חולק עם האורחים חוויה שעברה על ארבעה מחבריו ללימודים. העובדה שבארי מספר את הסרט היא מעין תחבולה תסריטאית כדי לאפשר חופש יצירתי בעלילה, וגם כדי להראות קצת ציצים בתירוץ שהם פרי דמיונו של בארי שטוף הזימה.

גיבורנו ג'וש (ברקין מאייר, "קלולס"), תלמיד קולג' בינוני, נמצא במערכת יחסים ארוכת שנים עם טיפאני, שלומדת בקולג' אחר ואף רחוק, באוסטין, טקסס. עקב חששותיו שהיא בוגדת בו וגם בזכות לחץ חברתי לא מתון מצד חברו אי. אל (שון וויליאם סקוט, "אמריקן פאי"), ג'וש נכנע ליצריו ושוכב עם בת' הנחמדה (איימי סמארט). איכשהו יצא שהמעשה תועד בוידאו, ואיכשהו קרה שהקלטת נשלחה לטיפאני. קורה. אבל אז ג'וש מבין שקפץ למסקנות בקשר להתפרפרותה של חברתו (שהיתה עסוקה בכלל בהתאבלות על סבא), ומחליט לנסות להגיע לאוסטין לפני הקלטת המפלילה. חבריו אי. אל ורובין (פאולו קוסטנזו) מצטרפים לנסיעה הארוכה, וגם קייל (די. ג'יי קוואלס) - נער מוזר מראה וחנון ללא תקנה, שיש לו מכונית וכרטיס אשראי של אבא.

אין מסקנות על החיים

על ההתחלה מתפוצצת המכונית והקשיים מתחילים להיערם. אבל בגלל ש"רוד טריפ" הוא סרט מסע עם טוויסט - החבורה לא מתעכבת מדי בכל מקום בו היא עוברת, ומפספסת בכך הפקות לקחי חיים ולמידה מאחרים - דברים שבדרך כלל מקבלים במנות גדולות בסרטי מסע. כאן, רוב העצירות הן פונקציונליות: שינה, אוכל, גניבת אוטובוס. קייל הוא היחיד שהמסע מניו יורק לטקסס הוא גם מסע נפשי עבורו, שפותר את ליקוייו החברתיים: פחדן, לא מקובל, מאונן כפייתי, ובקיצור: אנטי קול.

במקביל לעלילות הארבעה, יש גם גיחות לקורותיהם של בת' הנעלבת ושל בארי (ששם המשפחה שלו הוא אחת הבדיחות הטובות בסרט), שנשאר בקמפוס לעשות משהו. כדי לא להרוס את הסוף, נגלה רק שכל הצדדים מרוצים כשהכל נגמר. חוץ מההורים של קייל, אולי.

היום מותר לצחוק על מסכנים

כמו "אמריקן פאי" לפניו, גם "רוד טריפ" ממשיך בהשלכת הרגבים על קברו הטרי של הפוליטיקלי קורקט. שני הסרטים האלה שייכים לגל סרטי הנעורים המשוכללים של השנים האחרונות, שלבטח אכזבו את חובבי ג'ון יוז ("מועדון ארוחת הבוקר"), ויעוררו גם יחס חשדני מכיוונם של המעדיפים להימנע מהומור הפרשות (שמינונו בסרט הזה אינו גבוה, אגב). בסתירה למה שניסו ללמד אותנו בשנות השמונים, על כך שכל אחד מגניב בדרכו-הוא, בסרט הנעורים שלפנינו בהחלט לא-קול להיות עוזר הוראה, עיוור או חנון, הדמויות המייצגות אותם בסרט סופגות השפלות ועוולות לתרועת הקהל. על פי האסכולה המודרנית, להיות קול פירושו להיות תלמיד גרוע, תחמן חרוץ, טוב מראה ומיטיב לבוש; לצאת עם יפים/יפות, להתרועע בחברה הנכונה ולהתאכזר להורים. היום מותר לצחוק מבדיחות על חשבונם של מחוסרי המזל או המאותגרים חברתית, וזה נחמד. במשך שעה וחצי אתה יושב וחושב שקורצת מהחומר של אי.אל ושאתה יכול להיות חבר שלו.

ואז אתה יוצא החוצה ומישהו מכשיל את כלב הנחייה שלך.

("רוד טריפ". תסריט ובימוי: טוד פיליפס; הפקה: דניאל גולדברג, ג'ו מדג'ק; צילום: מארק ארווין; מוזיקה: מייק סימפסון; משתתפים: ברקין מאייר, שון ויליאם סקוט, אמי סמארט, פאולו קוסטנזו, די.ג'יי קוואלס. ארה"ב 2000, 91 דקות.)