זהו, שלא כולם יפים

זה לקח לי זמן, אבל קצת אחרי ש"כל הסוסים היפים" התחיל, הבנתי שאני רואה מערבון. נקודה. לא פרודיה על מערבון. לא התרפקות נוסטלגית על הערכים שהמערבון, תבניתו הקלאסית, ייצג. לא שחזור ביקורתי ומחודש של מערבון ישן. אלא בפשטות - מערבון חדש, תוצרת שנת 2000. בבסיסו, הסרט הוא סיפור התבגרותו של ג'ון גריידי קולי (מאט דיימון), איש צעיר שסבו נפטר ואמו מוכרת את החווה בטקסס שבה חי מילדותו. הוא נאלץ לעזוב ולנדוד דרומה, לעבר הגבול במכסיקו, כדי למצוא עבודה כפועל שכיר. איתו יוצא לייסי רולינס (הנרי תומס), חבר טוב. השניים חוצים את הגבול ומגיעים לחווה גדולה. הכל הולך כשורה, עד שהם פוגשים גנב סוסים צעיר, שמסבך אותם. אבל הצרות האמיתיות מתחילות כשקולי מתאהב באלחנדרה (פנלופה קרוז), בתו של בעל החווה.

בסרט מעורבים ארבעה כותבים בעלי מוניטין: קורמאק מק'ארתי - הסופר עטור הפרסים; טד טאלי, שעיבד את התסריט, זכה באוסקר על "שתיקת הכבשים"; מאט דיימון זכה באוסקר על "סיפורו של ויל האנטינג"; הבמאי בילי ת'ורנטון זכה באוסקר על "סלינג בלייד". למרבה הצער, הסרט לא משקף את כשרונם הספרותי של המעורבים, ולמרות שהוא מתחיל בתנופה סיפורית עזה, הוא הולך ומתפזר, עד שלקראת סופו לא ברור מה בעצם ראינו כאן; מערבון שמעלה באוב ערכים ישנים של נאמנות עיוורת עד לאחרון הסוסים בעדר? סיפור התבגרות קשה של איש צעיר, שלומד להתפשר על היקר לו מכל? טרגדיה רומנטית על שני צעירים שרקע שונה מונע מהם להתאחד ולממש את אהבתם? יותר מדי קווי עלילה ונושאים מצטלבים כאן, ונראה שהם לא מבלבלים רק את הצופה, אלא שהם סיבכו וטשטשו גם את יוצרי הסרט, ובראשם ת'ורנטון הבמאי, שהגירסה הראשונה שלו ארכה ארבע שעות תמימות.

הנכד החנון של איסטווד

עוד בעיה גדולה של הסרט היא מאט דיימון, הכוכב הראשי. דיימון הוא באמת תופעת טבע נדירה; בחור נאה, שיכול להיות שחקן לא רע בתנאים מסויימים, ואפילו כותב מוכשר - אבל נטול כריזמה באופן מייאש. דיימון - עיני תכלת זכות, שיער פשתן וחיוך צחור - הוא עבד של מראה הקורנפלקס-חלב-ודבש שלו. גם כשהוא מנסה לגלם תפקידם מורכבים של טיפוסים בעייתיים, הוא לא יכול להפסיק לשדר שלמות מצפונית וניקיון מוסרי גמור. לכן - תפקידי האיש הרע שלו היו מגוחכים בסתירה הפנימית שלהם, ותפקידי האיש הטוב - משעממים עד עפר. גם כאן הוא נראה צעיר, נורמלי ובריא מדי מכדי לאכלס את הנעליים הגדולות שהתפקיד הזה מציע לו. המחשבה נודדת כמעט בעל כורחה לקלינט איסטווד במערבון המופת "בלתי-נסלח". דיימון נראה כאן כמו הנכד הכי חנון שלו.

וכמו בכל מערבון ראוי לשמו, המכסיקאים מופיעים בו בשתי תבניות אופצייניות מאוד: אלחנדרה, בתו של בעל החווה, מאיישת בחמוקיה את נישת הזרה האקזוטית, הסקסית-אבל-מסוכנת, שגופה הוא רכוש שאסור לפלוש אליו; כל השאר הם ערב-רב של מנהלי עבודה חסרי-לב, שוטרים מושחתים ואסירים צמאי-דם. נראה שבאיזורים מסויימים בארצות הברית, הסרט יגרום נחת רבה לחבורות של אדומי צוואר שותי בירה ומגהקים, כשהם יצפו בו יחד ויראו איך הילד האמריקאי הטוב והישר שלהם מנצח את העכברושים המכסיקאים. כדי להבהיר את הנקודה הזו הבהר היטב, נערך אף באמצע הסרט משפט שבו קולי מזוכה מאשמת גניבת סוסים, ואף מגיע לביתו של השופט (ברוס דרן) כדי להסביר לו בסצינה סבאית ארוכה ומעיקה, מדוע הוא אפילו יותר חף מפשע מכפי שזה נראה; כאילו שזה חשוב, או מעניין.

אפשר בהחלט להבין את הקסם ששבה את ליבם של טאלי ות'ורנטון בכתיבתו של מק'ארתי. למשל: "הוא נטה דרומה, לאורך שבילי מלחמה עתיקי-יומין, רכב לעבר האופק הבוער, ירד מסוסו, שחרר את המושכות וניצב כמו אדם שהגיע לסופו של משהו בחיים". זוהי פרוזה גברית מאוד, צלולה בדרכה המדברית, ובעלת מבע פואטי עז, שדימוייה החזקים (שבילי מלחמה "עתיקי-יומין" והאופק "בוער") עשויים להצית בנקל את הדמיון הקולנועי. המשימה כאן היתה להעביר את האווירה המיוחדת הזו בין שתי מדיות; ספרות וקולנוע, בלי לאבד את איכויותיה המיוחדות. זו עבודה מורכבת, שת'ורנטון, הסובל עדיין מעציות מסויימת כבמאי - עמד בה, אם בכלל, באופן חלקי מאוד.

"כל הסוסים יפים". תסריט: טד טאלי (על פי ספרו של קורמאק מק'ארתי). בימוי: בילי בוב ת'ורנטון. שחקנים: מאט דיימון, הנרי תומאס, פנלופה קרוז, סם שפרד, ברוס דרן.