הילד רוצה לדוג

הכל התחיל ממודעה על אגם ביוקנעם. ולא סתם אגם, אלא כזה ששווה דייג לילי ולינה והפעלות ילדים, ובניית סירות והשטתן בנחל השופט, ואטרקציה הקרויה "עולם הדממה באולטרה סגול". הילד שמע ונדלק. יש לו חבר שאוהב לדוג וכמובן לשחרר את הדג אחר כך "מפאת צער בעלי חיים", וגם הילד רצה. אז האמא ביררה ומצאה: הלינה היא בשקי שינה על הדשא. אפשר גם להביא אוהלים. הסדנאות הרטובות בנחל השופט ייערכו כשיהיו מים. עכשיו - אין. ו"עולם הדממה באולטרה סגול" הוא מופע דגים "מרהיב" מפלסטיק באקווריום.

המצאי המלהיב לא הצליח למחוק את הרצון לדוג, והאמא החליטה להפתיע. יש אגם דייג במושב טל שחר, לא רחוק ממחלף לטרון, עם כל הציוד, ועם מסעדת דגים צמודה ואתר שעשועים לילדים. שבת בבוקר. יום קיץ לוהט. א-ג-ם נשמע נכון.

מגיעים – השער סגור. שלט בעברית וברוסית בלי הסברים מיותרים כותב את שנראה לעין. היום – סגור. לא מילת הסבר, לא התנצלות. כלום. בירור ביקב הקרוב, גם הוא אטרקציה תיירותית של המושב, מעלה שכך כבר שבוע שני, דווקא בשבת סגור, והמאוכזבים פונים להתנחם ביין. אלא שהילד ממש לא מוצא ניחומים בכגון אלה. הוא רוצה לדוג. כל הנפש שלו התכוננה, והוא מאוכזב עד מעמקיה.

האמא שהרגישה אשמה (תענוג השמור במיוחד לאמהות) מיהרה לצלצל למוישלה פרנק. הוא בטח יודע איפה יש אגם. מוישלה הוא מכר ותיק. מדריך טיולים שחי באזור ונושם אותו כבר 17 שנה. הוא אמר: עזבי אגם. אני מעמיס את הילדים שלי על האוטו וניסע לסיור מעניין במקום סודי, שעומד להיפתח רק בעוד חצי שנה. יש לכם בגדים שמתאימים לזחילה, אני מקווה. האמא הייתה מאושרת. מוישלה יודע על מה הוא מדבר.

שלולית עתירת ברחשים

ובכן, ההפתעה של מוישלה: אתר ארכיאולוגי גדול ויפה שנחפר בימים אלה בשם בית חוח. מצאו בו כפר שלם מהתקופה הרומאית מלא מערות מסתור. נכנסים בבית – יוצאים במקווה. נכנסים במקווה – יוצאים בבית הכנסת. במערות היה נעים. בחוץ השמש הייתה רצחנית. האמא השתדלה לא להראות שהיא סובלת, וגילתה עניין מוגזם לטבעה בענייני ארכיאולוגיה, בתקווה חסרת בסיס להדביק את הילד. הקרב הזה היה אבוד מראש. בעיניים שלו אפשר היה לראות כמה היא נשמעת פאתטית.

ואז הגיעה שעת הדיון המלבבת בנושא האלמותי איפה אוכלים. הילד רצה אוכל ילדים. האמא הרגישה שאת מנת מאמצי הריצוי להיום היא עברה בגדול. מוישלה דיבר בהתלהבות על משק צוק – גבינות עזים מקומיות וסלטים נחמדים. לא יקר, אבל מצריך שני קילומטר נסיעה בדרך עפר. הילד התנגד. האמא התעקשה.

אחרי נסיעה שהמכונית העירונית לא התלהבה ממנה כלל, נשקף לעיני הילד ואמו ההמומים מגרש חניה מלא. ממנו מטפס שביל לסככה שבה שולחנות ערוכים ושלטים מאירי עיניים – גבינות במערה. בעודה מטפסת, זיהתה האמא את גיל חובב השווקים, חובש כיסא ושותה יין. שמחה בליבה: עכשיו יבוא הפיצוי. התיישבו לאכול. צלחת יפה של גבינות, קבוצה של מאזטים, קערה מלאה ירקות בלתי חתוכים בעליל (לתת הרגשה אורגנית), לחם אפוי בתנור במקום, ויין אדום איטלקי מעורר צרבת, זכו להתנפלות גדולה מחמת הרעב. הילד דווקא הפתיע. הוא התאהב בלחם ובגבינה שזכתה לשם מורן, שבאמת היתה נפלאה.

לאות תודה, על היחס המעודד בו זכתה, החליטה האמא להפתיע את הילד והודיעה שבדרך חזרה יבדקו אגם דייג שצריך להיות ליד מושב קדרון, לא רחוק מגדרה. הילד עלץ. ברגע שירדו מהכביש זה נראה מבטיח – חורשת עצים גדולה ומצלה.

אלא שאז הגיע לאפה הריח הנורא ההוא שעלה מהשירותים של החיילות בטירונות. ריח שהשנים הכה רבות לא יצליחו למחוק. היו שם כמה צריפים מעץ שהיו סגורים, כנראה בגלל שהגענו מאוחר – חמש לפנות ערב. ובכן, מדובר בשלולית עתירת זבובים וברחשים ודבורים, שעמדו סביבה שני דייגים. אחד מהם טען מיד שהבאנו לו נאחס, והדגים מסרבים להישמע. השני, נער, עולה מרוסיה, נענה לתחנוני הילד ונתן לו לדוג קצת. וכך, לא עזרו הריח, היתושים, ושאר מרעין בישין שמסביב, סוף סוף זרחו עיני הילד.

מבחינתו, זה היה הדבר היחידי המהנה בכל המסע הזה. והאמא? כנראה שהיא ניחנה ביכולת הדחקה מופלאה. כבר למחרת היא החלה לתכנן את הטיול הבא.

טלפונים: דייג בכפר – יוקנעם 9894095-04, אגם השחר - טל שחר 9348089-08, משק צוק – 378447-050.