פעם היה כאן ירקון
עולם החי על גדות הירקון פינה מזמן את מקומו לטובת חקלאות, תעשייה והררי בטון. נותרה בו פינה אחת למזכרת וגם היא מוקפת במזבלות
עדרי צבאים באפרים הירוקים של הנהר, חזירי בר בג'ונגל הקנים שלאורך הנהר, זאבי ערבה משחרים לטרף, הבאים מהסביבה או מההרים - בעקבות הצבאים ובעלי חיים אחרים, הלעטרה (כלב נהר) בעל הפרווה היקרה, חתולי בר וחתולי ביצה, נמיות ודורבנים - לכולם שימשו הנהר וחופיו כמקלט או כמקור מזון ומים. ועל כל אלו התווספו העופות, עופות נהר וביצה ועופות אחרים; וכולם יחד שיוו לסביבה צורה קמאית, פינה של גן עדן.
זה ציטוט מדבריו של שמואל אביצור, אחד מענקי החוקרים את הארץ. התיאור היפה הזה אף הוא ציטוט מפי נוסעים שקדמו לאביצור בכמה עשרות שנים, אבל חזקה עליכם שמדובר במציאות שהיתה קיימת עוד בראשית ימי המדינה.
כל מה שקרה אחרי כן אנחנו יודעים: גלי עלייה, התרחבות מסחררת של השטחים הבנויים במרכז הארץ וצמיחתה הכלכלית המופלאה של ישראל, שלא הותירה הרבה סיכויים לטבע הפרוע להתקיים.
גם גל הקינות על אבדן הביצות ונופי הפרא לטובת חקלאות, תעשייה ושטחים בנויים דעך ונותב אל המסגרות ההגיוניות של שמורות הטבע והגנים הלאומיים. כיוון שעלה הכורת על ביצות הירקון, מעיינותיו נתפסו והושמו בצינורות גדולים להשקות את הנגב, אדמותיו כוסו בבטון ומלט ובעתודות נדלן, ובערוצו הוזרמו שפכים ורעלים ומי ביבין וכימיקלים. נותרה פינה אחת בו, מוקפת במזבלות ובגבבה, מאחורי כפר הבפטיסטים, לא רחוק מפת ומראש העין.
רק יודעי חן היו מגיעים למקום העלום ההוא, נדחקים בין עצי אקליפטוס ענקיים וחישות קנים עמוסות אבק ויבחושים, ומגיעים אל אפיקו של הנהר, בקטע שבו עוד זרמו מי העודפים שנותרו מן המעיינות השאובים וטרם נמהלו במי הרעל והשפכין של גוש דן.
לא שאפשר היה לראות שם את כל גן החיות שתואר קודם, אבל כן אפשר היה לצלול בין שיחי הנופר הגדלים במים, לחוש את הדגיגים מנקרים בעדינות באצבעות הרגל ולהתפרקד על גדת הנחל, כדי להתייבש לצלילי ציפורים מן הסבך.
לא רחוק מזירת העונג הזה בצבצו, מסבך מטפסים וקנים, שרידי טחנת הקמח העתיקה של אלמיר. ותיקי היישוב עוד זוכרים אותה פועלת וטוחנת קמח, ומן המקורות והמחקר אנו יודעים, שהיא הוקמה כבר בתקופה הרומית וכמעט לא היה דור שהטחנה הזו שבתה. משהחליטו - ובצדק - על הצלת הירקון וסרח מימיו מציפורני הקידמה, קמו מי שקמו ועשו מה שראו לנכון ומה שיכולים היו כדי להושיע את שארית הפליטה. וכך, כהצל הרועה מן הארי שתי כרעיים ובדל אוזן, נטלה (או קיבלה) לחסותה רשות הטבע והגנים הלאומיים את 13 הקילומטרים הרבועים, שאפשר היה לגדרם ולהכריז עליהם כאיזור אסון לאומי מיועד לשיקום, וכך עשו.
ניקו את הזבל, חיסלו את חישות הקנים והותירו מעט מהן במקומות ייצוגיים, כרתו המוני אקליפטוסים זקנים ותחתם יצרו אפשרויות נוחות לחניית מכוניות, כבשו דרכי נסיעה והליכה, הציבו בתי מחראות למהדרין, שמו שלטים לאזהרה ולהכוונה, הכשירו מדריכים ומדריכות לסייע לאנשים בעצה ובידיעה ובעיקר - הקימו בית שער ומחסום ובו קופה רושמת והיא, הרשות, נוטלת ממונם של הבריות שקודם זחלו בין הקוצים, או שאפילו לא ידעו על קיומו של המקום המופלא הזה.
וכמו פרא ערום מן היער שאתה נוטל ומביית, רוחץ ומקרצף, מגלח זקנו ומלבישו בגדים נאים, אפילו הוא דומה לקיסר רומי, משהו עומעם מקסמו הקודם, ניטל ייחודו ואין הוא שונה עוד משאר הבריות.
והרי נחל שמימיו זורמים בליבה של ארצנו מוכת היובש, שאין רשות אפילו להטביל בו בוהן, כמותו כתעלה חסרת עניין וחן, כל שכן לא נחל דן זורם כאן בקצף ואפילו לא הריינוס, אלא סתם זרזיף שקט של מים. ואף עלתה בי מחשבת כפירה, שאם טרחה הרשות ליטול ממונם של אנשים בשער הגן הזה, מדוע לא תשקיע מעט ממנו ליצור בריכה שקטה, ממש כשם שיצרה באפיק בריכה לשיחי הנופר היפים? וכי בני אדם רעים הם מן הנופר?
ההתלהבות הגדולה שמגלים הפרסומים בגן - בכתב ובעל-פה - משרידים דלי מראה של בית משאבות הרוס מבטון כעור, מבית חווה נידח ורע מראה ומעוד גושי בטון ולבנים, מעידה אולי על התלהבות יתר מן המצאי העלוב שנותר כאן. נכון שהגושים האלה שייכים לפרק חביב בתולדות האיזור, אבל מה היה נגרע מקופתה הרושמת של הרשות אם חלק מכספי הציבור היה מושקע בשיקום טחנת הקמח העתיקה אלמיר או בחצרו של סלים קסאר, שאותה קנה הברון רוטשילד והעמידה לרשות ראשוני פתח תקוה?
איך מגיעים
אפשרות אחת היא ללכת ברגל מתל אפק, שהוא חלק אחר של השמורה, ליד ראש העין. אפשרות שניה - בנסיעה דרך הכניסה לכפר הבפטיסטים, לא רחוק מצומת סגולה, בכביש צר המסתעף מן הכביש בין פתח תקווה להוד השרון.
עוד בסביבה: תל-אפק - החלק המזרחי של השמורה והגן הלאומי. מצודת אפק, מגדל צדק -שם לא משלמים כניסה לגן המצודה. תל אביב, פארק הירקון - גם שם לא משלמים.
