הקניון של נחל אשבורן
עיקר מהלכו הקניוני של האשבורן מתחת למפל הסדקים ועד הערבה, הוא ממערב למצוק שבין ספיר ועין-יהב. המפל שלו נראה כאילו בעוד רגע יתמוטט ויקרוס ברעם נורא אל תהומו
נפלאות דרכי השם, בטח כשיש בהן גם הפתעה וגם חשד שמישהו גדול מאיתנו מתעמר בנו ובשפתנו.
כשנחל נקרא אשבורן, ברור שזה בעברית, ברור שזו מילה מעניינת וברור שמשהו לא בסדר בכל העניין.
שעל כן בפעם האחרונה, ולמיטב הבנתי גם היחידה, שנעשה שימוש במילה הזו, היה באחד המדרשים העתיקים. וכי איזה אדם משתמש במילה הזו, שפירושה מישור, או שקע שמים נקווים לתוכו?
לבד מזאת, נחל אשבורן כלל אינו שטוח, מים לא נקווים בשקעיו, ואם יש דבר שרחוק ממנו מרחק שאינו ניתן לגישור הם המים, שכן הוא צחיח כמו שהנגב יודע להצחיח את הריו ומצוקיו ולהלהיטם בחום השמש עד שהם מעולפי אדים ומשיבים, כחיה ענקית, את רוח האדמה הצורבת ואין מציל.
שמו האחר של הנחל הגדול הזה הוא מקלם אבו-סיר, ופירושו החתכים הגזורים של הנודד. נודדים אין כאן כבר, שכן מיום שהוגשם החלק הראשון בחזונו של בן גוריון, שהנגב יהיה ישראלי, ניטל הבסיס לקיומם של נודדים, ששנואים הם על הרשויות, ותנועתם בכה ובכה מציקה לרושמי הרשומות ולאקטוארים, וכדי שחלילה לא תיפול מבוכה בארכיבים נשמו דרי המדבר והנודדים הפכו ליזכרון, כמעט פולקלורי. אך חתכים גזורים בנחל - יש ויש.
כהרבה אפיקים במדבר, גם אשבורן מציג לעין המתבונן תמונה במיגזרת הקסם של הבריאה, שבלשון גסה ומנוכרת קוראים לה דרך מדענים - תהליכי עיצוב הנוף.
כהרבה אחרים, מהלכו של הנחל מראשו בהר גבים, הוא של אפיק עמום, שלעיתים כה שטוח ורדוד הוא עד כי לבד משדרת שיחי הרותם השורטת את הגבעות, אין כלל לדעת היכן הוא הערוץ, ואם בכלל ערוץ הוא.
וכדרך שמתרחשים אירועים במדבר, בא הנחל אצל הרגע הגדול, שבו צולח הוא את ממלכת הגבעות המשמימה, ובא אצל גבול ההר והערבה בראשו של מפל ענק, שגובהו כזה עד כי אנשים, אם יעמדו בתחתיתו, כחגבים ייראו בעיני הניצבים במרומיו. שלא כבמפלי הנחלים הניצבים בשורה ארוכה מול הערבה, מפלו של אשבורן נראה כאילו בעוד רגע יתמוטט ויקרוס ברעם נורא אל תהומו. קיר המפל, שברגיל אין חסון ויציב ממנו בנחל, נראה כמחשב להישבר בקול ענות גבורה ובתרועה גדולה, כי על כן כולו עשוי סדקים וחווחים ועמודי סלע גדולים נראים כעומדים לזנק למטה מעל קוביות מאחזן הרפויות.
אך אשליה גדולה היא זו במפל הסדקים הענקיים של אשבורן, שכן אין זכר וסימן של אמת למפולת הגדולה, והסדקים הפעורים בין עמודי הסלע וקוביות הצוקים אינם זעים ממקומם, אלא אם תחול הארץ ורעש גדול יזעזע אותה כדרך שעשוי להתרחש בערבה ובנגב. אפשר אפילו לרחף בין הסדקים על שפת התהום, לדלג מעליהם, לנחות על ראשי העמודים ולרקוע בכל הכוח ברגליים ומאום לא יזוז במקום, לבד אולי מליבותיהם המתפלצים של המתבוננים באלה, המעזים להשתולל במקום שאחרים נזהרים מאוד לנפשותיהם.
מהומה גדולה של צורות וצבעים - חומים ושחורים, לבנים וצהובים, אדומים וחומים -מתנחשלת עמוק למטה בתהומו של הנחל, והיא מידרדרת מקירות המפל הסוגרים על התהום כפרסה ענקית. כאילו זורמת אותה מהומה בגלי סלע ובמשברים של אבן, הרחק אל נאות המדבר של הערבה, וסופו של דבר שכל סועת הנחל החרב הזה נפזרת במתינות אל מישוריה של הערבה, שמול פתחו היא מרובת יישובים ושדות וכרמים
וגנות מושקות.
אין אדון לנחל הזה, לא נמר ולא זאב, לא נשר ולא עיט מקננים בצוקיו, וכאילו הוזנח ערוץ יופי זה לא רק מאדם אלא גם מאלוהים, ולבד מעורבים שחורים גדולים המשייטים ממפל הסדקים והלאה אל תהומותיו, מניעים כנפיהם באיטיות ומדי פעם מצריחים אל השממה, אין כמעט לראות חיים בו, אלא אם יבוא השטפון.
איפה זה
נחל אשבורן הוא יובל של נחל נקרות. עיקר מהלכו הקניוני, מתחת למפל הסדקים ועד הערבה, הוא ממערב למצוק שבין ספיר ועין-יהב. הדרך לסדקים ברכב שטח אסורה באיסור חמור. הגישה אל נחל אשבורן מותרת אך ורק ברגל. שביל מסומן בצבע כחול עולה אליו סמוך ליישוב ספיר.
אם כבר הגעתם
עוד בסביבה: החפירות האכיאולוגיות של חצבה הקדומה, לידן גם עץ השיזף הגדול והעתיק בארץ.
תותח!; דייק בזלת ושרידי לוע וולקני ממערב לספיר; ציר המעיינות - דרך עפר עבירה לרכב שטח מעין תמיד לעין משק, לעין שחק ולעין רחל. אפשר להמשיך איתה הרחק דרומה, במקביל לכביש הערבה.
טריוויה
הרתמים המסמנים את ערוצי הנחלים במדבר פורחים עכשיו בחגיגה לבנה. זרעי הרותם, שמשכנם הראשוני הוא בתרמילים ארוכים וצרים - כמו השעועית והאפונה, שהם בכלל קרובי משפחה של הרותם - אינם יכולים לנבוט באדמה סתם כך. מסתבר שכדי שהם ימלאו את תפקידם הביולוגי, כלומר ייטמנו באדמה, ישתו מים, יתפחו וינבטו וייהפכו לרתמים חדשים, הם חייבים לעבור תהליך נפלא. רק אחרי שבהמה כלשהי, גמל, עז, שפן וכו' בלעו אותם, ואחרי שעברו מפגש אלים עם אנזימים שונים במיצי העיכול, שנשפכו עליהם מכל עבר במעי החיה - רק אז הם מוכנים להתחיל את פרשת הנביטה.
זאת כמובן אחרי שהחיה, שאכלה ועיכלה, היתה גם מספיק מנומסת כדי לחרבן את זרעי הרותם בוואדי מתאים, ולא סתם ככה על הכביש.
