ביאכטה, עם המשפחה

האמת היא שכשהוא הציע את זה אמרתי: "כן, יופי, יכול להיות נחמד" - בעיקר כדי להיפטר ממנו. בדיוק הייתי שקועה באיזה תוכנית בטלוויזיה וההתלהבות שלו חייבה התייחסות נרחבת או לחלופין תגובה אמפטית קצרה.

בן זוגי חייך בעיניים נוצצות, מנופף באיזה מודעת פרסום מהעיתון שהציעה שיט נהרות באירופה ביאכטה שכורה. יאכטה פרטית לשבוע - מאובזרת במטבח, שירותים ואמבטיה, לאורך נופים שהולכים טוב עם גבינת קממבר והרבה כולסטרול. והכל במחיר סביר, סביר בהחלט, יותר זול משבוע בבית מלון לארבעה אנשים. אמרתי 'כן' וחשבתי שהוא ישכח – אבל הוא לא.

כובעים של מלחים ופנסים לשעת חירום

לקראת סוף החופש הגדול הוא הזכיר לי בחדווה את התוכנית הקלסטרופובית שלו - זו עם הסירה הקטנה, המיטות הדחוסות והשירותים שהופכים למקלחת; זו שכוללת שיט עצמי, בלי צורך בשום הסמכה או הכנה מוקדמת. הילדים הגיבו בהתלהבות ואני בניתי על זה שבסוף אוגוסט אי אפשר להוציא אפילו דגיג מהארץ בלי שהוזמן לו מקום מראש. ואכן צדקתי, אבל ההוא לא ויתר: "הילדים יפסידו כמה ימי לימודים בספטמבר, מה יש? והרי מוסכם בינינו שבי"ס זה בדרך כלל יותר נזק מאשר תועלת, וחוץ מזה יכול להיות מגניב שנלמד אותם בעצמנו, אני את המקצועות הריאליים ואת את ההומניים".

הילדים התחילו לארוז ובן זוגי לקח חופש מהעבודה. מה יכולתי לעשות? הכנתי את עצמי נפשית למסע הרפתקאות ולא התאכזבתי.

בחרנו בצרפת, למרות שהיה ברור לנו, מהתנסויות קודמות, שאנחנו הולכים לשבור את השיניים. בנינו על זה שנצטרך לתקשר בעיקר עם הברבורים בנהר ועשינו שיעורים מראש והכנו מפות עם כתובות. זה היה מזל גדול. כי אכן הצרפתים, חביבים מתמיד, ניפחו את הפה והראו את השיניים, אבל -"פרלוו אנגלה?" נו! נו!

בעיירה נידחת בשם פושקרט במזרח צרפת חיכתה לנו היאכטה. הילדים עמוסים במשקפת, כובעים של מלחים, פנס לשעת חירום והרבה אוכל, הסתערו על היאכטה הקטנה וסידרו פינות משחק, בעוד אב הבית שומע הסברים, בצרפתית כמובן, על תפעול היאכטה (וזאת למרות, שכאמור, אוצר המילים שלו מסתיים ב"פרלוו אנגלה?") .

מה יכולה לעשות יאכטה במהירות של 10 קמ"ש?

אם בהתחלה רבו אב הבית והבן על הנהגת היאכטה, הרי מהר מאוד פגה ההתלהבות. במהירות של כעשרה קילומטר לשעה אפשר להירדם בשקט אחרי שלוש-ארבע שעות הפלגה. וכך, אחרי יומיים בהם הנהיג בן התשע את הסירה בהתלהבות, התחנן הילד על נפשו שמישהו יבוא להחליף אותו. אם הבית הרחומה התנדבה – טעות שעלתה 2000 שקלים, השתתפות עצמית, על הנזק שנגרם ליאכטה, לאחר שאותה מתנדבת ביצעה ניסיון לעלות עם הסירה על עץ.

הויכוח בין בני הבית על הגורם לתאונה עדיין בעיצומו. האם היה זה העכביש הצהוב, שאב הבית - מתנדב חובב ב'תנו לחיות לחיות' - סירב לעכב לחקירה, למרות התקרבותו הזריזה לעבר השייטת? או שמא ההתרשמות מהאיטיות של היאכטה גרמה לזלזול ביכולתה לנקוט צעדים של הרס עצמי?

כך או כך, ה'טיאטניק – הגרסה המשפחתית', נגמר בכי טוב. כל באי היאכטה יצאו שלמים ובריאים ולא היה צורך לפנות במהירות את היאכטה עקב הצפת החדרים הפצפונים. בסך הכל שמן בישול נשפך בפינת האוכל - גאוות היכטה, מעקה הסיפון קיבל מראה פתלתל, והסירה כוסתה בשלל ענפים, זרדים ועלים, שהילדים עמלו בדממה ובהלם לנקות אותם, בעוד אם הבית מנסה לשחזר את עצמה כסמכות הורית.

הרגע הדרמטי האמיתי הגיע כשאב הבית ניסה לדווח על התאונה למשכירי היאכטה, שכאמור מוכנים לתקשר בצרפתית בלבד. הילדים גילו כוחות נפש מדהימים ביכולתם להחניק את צחוקם, כשאב הבית ניסה להסביר כי קרה לנו "פטיט אקסידנט".

היינו צריכים לחכות לדיירי יאכטה שכנה, שיודעים אנגלית וצרפתית, כדי שיסבירו למשכירים את מהות הנזק בטלפון הסלולרי שלקחנו אתנו למקרה חירום. סוף טוב – הכל טוב. המשכנו עם יאכטה בעלת מעקה עקום, אבל שמישה בהחלט.

ברבורים לא אוכלים מרשמלו

מהר מאוד נכנסנו לשגרה מלאה בהפתעות קטנות. על הסירה היו ארבעה זוגות אופניים. בכל פעם שנתקלנו בנוף מעניין או בסימנים לציוויליזציה, עצרנו, הורדנו את האופניים ודיוושנו כמו חבורה של ברווזים לעיירה הקרובה. רכבנו ביערות קסומים, בעיירות נידחות ובשבילים פורחים. ביקרנו בטירות עתיקות, נכנסנו לכנסיות, התפלחנו לחתונות וטקסים מוזרים, ופגשנו אנשים מעניינים. הגיחות האלה היו קסומות. חזרנו מהן מורעבים לפנות ערב, והפלאנו בארוחות גורמה עם מצרכים שקנינו במכולות מקומיות. גם הכושלים שבינינו בהכנת מזון לסוגיו (ראה אם הבית) התעלו על עצמם וקיבלו השראה מהמסע.

הברבורים והברווזים בנהר נוהגים לרדוף אחרי כל יאכטה מזדמנת בידיעה שאי אפשר לעמוד בקסמם ושהם יזכו באוכל. הם מתים על צנימים, ביצים וגבינות קממבר, אבל שימו לב – שונאים מרשמלו. אחרי יומיים אתם עלולים לגלות שכל האוכל במקרר נעלם - כי הילדים זורקים אותו לברווזים. מרשמלו, לפיכך, הוא מצרך שראוי להחזיק על הסיפון.

לוח בית ספר עם וילון ואטבים

בית הספר המשייט תוצרת בית היה רעיון מבריק, מרענן ומועיל מאין כמוהו. בערבים גשומים, כאשר היינו עוגנים בעיירה נידחת, בלי שום אפשרות להוציא את האף מהיאכטה, התכנסנו סביב שולחן האוכל, והפכנו את הוילון בעזרת אטבים ודפים ללוח.

לימדנו אותם ועוד איך. שלא לדבר על כך שגילינו כמה שגיאות עקרוניות שהילדים סוחבים איתם עוד מכיתה א' ואף אחד לא הבחין בהן עד היום. ובערבים קסומים, אחרי שמיצינו את המקצועות הקונבנציונלים, הפלגנו איתם לכל מיני תורות ופילוסופיות שכל אחד מאתנו רכש בעברו: שיטת סליבה, יוגה, חשיבה חיובית. עשינו להם חתיכת בית ספר.

זה היה זמן איכות שנתנו זה לזה במקום הצפוף הזה. אין לאן ללכת, לא צריך לרוץ לשום מקום. הגשם מטפטף על הסיפון, הנהר משתקף מהחלון לאור הירח, ולנו יש הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים כמו שאף פעם אנחנו לא מדברים איתם. לשמוע מה הם חושבים, להבין מה הם יודעים על כל מיני נושאים גדולים וקטנים, כבדים וקלים. להכיר אותם באמת. להיפגש איתם מחדש.