נוזל החיים התימני

יש אנשים שמתמודדים עם החורף בהתכרבלות, בפיוט, במציאת אהבה חדשה. אני הולך לרינה וזכריה. כי המדע המודרני, הטבע האנושי ותעשיית האשליות גם יחד, טרם מצאו לקור, לגשם ולקדרות מענה הולם יותר מקערה של מרק תימני.

15 שנה, מאז ימיה העליזים של הדירה השכורה הראשונה בתולדותיי, אני מכיר את המסעדה הקטנטנה ברחוב הכובשים שבכרם התימנים. והיא, מיותר לציין, היתה שם הרבה לפניי. חמישה שולחנות בקושי, פשטות שכונתית, שלטים בשבחי המאכלים התימניים על הקירות, מטבח גדול שמבשל סירי ענק על פתיליות, ובני הזוג זכריה ורינה, שהם המקום והמקום הוא הם. דבר לא השתנה במשך השנים – ודאי לא האוכל הביתי, המשפחתי, העוטף בחום – מלבד יוצא מן הכלל אחד: זכריה. החריצות, העליצות, ההסתלבטות התימנית, הכיפה הסרוגה – כולם על מקומם. אלא שזכריה, ושאלגום חבית סחוג אם אני טועה, נעשה עם הזמן צעיר יותר.

חוליית החיסול ע"ש אוכל הכל פשטה על המסעדונת ביום חול סגרירי (כי היינו רעבים, וכי בערב סגור). שלושה גברים עזים ואסרטיביים, לפחות בעניינים קולינריים, ניקו שתי צלחות חומוס על פיתותיהן התימניות , שלושה מרקים מפוארים, צלחת אורז מלא מעוטר בשעועית ושלושה בקבוקי שתייה. דווקא הדק שבינינו צייץ שיכול היה לאכול יותר, אבל הוא לא באמת יודע על מה הוא מדבר.

עבור הארוחה המשביעה לשלושה שילמנו 137 שקל – ועוד שני שקלים לשעת חנייה בסביבה. מופתעים לטובה מהמחירים? ברוכים הבאים לכרם התימנים.

על החומוס יכולנו לוותר. הוא סביר, אבל לא בשבילו מגיעים לכאן. החילבה, לעומתו, אותו נוזל חיים תימני, העשיר באושר את הפיתה העבה ואת הלחוח, ספוג הבצק האוורירי, שלא לדבר על תרומתו היחודית למרקים. אוח, המרקים. היה לנו מרק בשר כהה וגדוש שנשאב עד טיפתו האחרונה אל גרונו של חבר החוליה הדק. היה גם מרק עוף צהוב ובו נתח עוף מגודל, שחבר החוליה המצונן התחמם והתנחם בו. והיה מרק שעועית אותו אני אישית מעדיף אפילו על המרקים הבשריים המדופלמים של זכריה ורינה. הכתום הזה, העשיר והפיקנטי, פשוט גורם לאדם להתאהב. הוא הוכיח לי חד משמעית שאני בנוי לקיים מערכת יחסים זוגית – עם מרק שעועית. רינה הרי ממילא כבר תפוסה.

רינה וזכריה, רחוב הכובשים 22, תל-אביב. טל: 5177612-03. כשר.