קמבודיה: "לאן שייקח אתי הנהר"
איתן שחם, איש הייטק שהחליט לקחת פסק זמן מהחיים, הקדיש שנה למסע באסיה. על חציית הגבול לקמבודיה, חדר ב-4 דולר, דמעות של שתיקה, מקדשי אנגקור, מחנה ריכוז S-21, מטעי הגומי, טוסטוס על המים, מיץ קני סוף וילד שבא משום מקום
שמונה שקלים עולה הנסיעה מבנגקוק בתאילנד לסיאם-ריפ, עיר המקדשים בקמבודיה, ויום שלם היא לוקחת. בהחלט לא לעניין למי שקצר בזמן או מחפש פינוקים. אך למי שיש את כל הזמן שבעולם, נפטרים מ-80 באט, ולמחרת בשש וחצי מצטרפים לכמה תרמילאים נוספים, וזזים.
העיירה, אם אפשר לקרוא לה כך, בצד התאילנדי, נראית כמו שוק ענק. כל כמה דקות נדחפת עגלת פלטפורמה ענקית שנראית יותר כמו ערימת שקים וסחורה, על ידי עשרות אנשים מהצד הקמבודי אל הצד התאילנדי. הגבול, מסתבר, הוא בעיקר פסיכולוגי, כי פויפט, היושבת בצד הקמבודי של הגבול, נחשבת לביב השופכין של קמבודיה. לכל אדם שעובר בה מובטח שכל מקום אחר בקמבודיה יהיה טוב יותר. האוכלוסיה המקומית מורכבת בעיקרה מפליטים שהגיעו לשם עוד בימי החמר-רוז', ועד עתה המקום נראה כמו מחנה פליטים.
קול המארחת המספר לנו כמה היא שמחה שבאנו לבקר בקמבודיה וכמה היא מקווה שניהנה משהותנו, מלווה את צליל הסטארטר של המיניבוס המניע קצת בקושי, ואנחנו יוצאים לדרך. הנסיעה אינה גן עדן והנוסעים בחלק האחורי בולמים בשערותיהם את תקרת האוטובוס, שבמצב רגיל היתה אמורה להיות במרחק של 80 סנטימטר מעל ראשם. אני מודה על כך שמצאתי מקום במרכז, בין שני הצירים. עכשיו כולם ערניים, בכוננות ספיגה, מנסים להכין את עצמם לבור הבא.
