שקט, מצלמים דגים

דני וינברג (39), מורה לחינוך גופני בבית הספר תיכון בבת ים, אוהב לצלם חיות גדולות מתחת למים. בעקבות ההובי שלו הוא נוסע ברחבי העולם, צולל ומצלם. באלבומי התמונות המפוארים שלו מככבים דגים מקומיים מאילת, דגים מחופי סיני השכנים ודגים רחוקים מאיים באוקיינוס השקט. אחת לכמה חודשים יוצא וינברג, יחד עם צוללנים אחרים, לספארי צלילה בחרבי העולם, ל"מסע של 'שכרון חושים'", כהגדרתו.

"צילמתי באתרים אקזוטיים רבים, כמו באיי גלפאגוס, האי קוקוס ואיי פלאו", מספר וינברג, "אבל אני מאוד אוהב לצלם בסיני. המקום הזה הוא ביתי השני. בשנים האחרונות היה קשה להגיע לשם בגלל המצב הפוליטי, אבל אני מגיע גם כשהמצב לא נעים.

"הים שם, למרות שהוא אותו הים כמו באילת, בכל זאת אחר. אילת הפכה צל של עצמה מתחת למים. חבל שלא שמרו עליה. 250 ק"מ משם, באותו הים, נמצאים אלמוגי ראס מוחמד, והם יפהפיים, בצבעי סגול ואדום וצהוב, מרבדים שלמים של אלמוגים נעים בתוך המים בעומק של כ-15 מטרים, כמו מניפות ענקיות. מראה מדהים.

"אני אוהב לצלם את הדגים הגדולים שבאים לאוקיינוס השקט. מאות להקות כרישים עטות עליך וממשיכות עם הזרמים. המגע של הכריש מחוספס, כמו לגעת בנייר זכוכית מס' 10. המגע של הדולפינים, לעומת זאת, חלק ונעים. הכי מפחיד זה להיתקל בכרישי לוויתן. הם ענקיים. פתאום אתה מרגיש שחשיכה יורדת על המים ומגיח לעברך קרון רכבת ענק מתחת למים. כשנתקלים בדג כזה, שלוקח זמן לשחות מקצהו האחד לשני, הדופק עולה ל-200 מרוב בהלה. הנשימה נעתקת, עד שמתרגלים לנוכחות היצור המיימי העצום הזה".

בחודש האחרון יצא וינברג לשחות דווקא באילת. הוא פגש בלהקת דולפינים באתר הסטיל, מקום שהטביעו סטי"ל של חיל הים והוא הפך למושבה ימית. "הדולפינים הגיחו כמו טילים בליסטים", הו אמספר. "הם מקסימים. הם מיד החלו לשחק איתי ולעשות לי פוזות, כמו דוגמנים. צילמתי אותם עומדים על הזנב ועושים פרצופים.

"אבל כשאני רוצה ליהנות ממש אני יורד לראס מוחמד, למרות שיש שם 'מרק צוללים' – כמויות של אנשים מתחת למים. המצרים נהנים מטיסות צ'רטר שבועיות של תיירים אירופאים, שבאים לראות את עולם המים בשארם. הלוואי שאנחנו היינו מטפחים את אילת כאתר תיירות מיימי, כמו שהמצרים עושים. שם הבנייה היא לרוחב ולא לגובה, והתחושה היא אקזוטית. אין בטון, יש אווירת מדבר וים קסומה. מתחת למים השלווה והיופי עושים את שלהם".