ממנטו, מודל משופר

הנה סוגיה לא קלה שבפניה עומד מבקר סרטים בבואו לכתוב על "זהות": כיצד לצלוח רשימה בת כך וכך מאות מילה על סרט שככל שנמעט לדבר עליו כן ייטב. ולא משום ש"זהות" אינו ראוי להתייחסות. להיפך, מדובר במותחן מקורי ומפתיע המבוסס על גימיק – אמנם לא יותר מגימיק, ובכל זאת – מבריק באמת, שככל שהזיכרון הקולנועי מגיע לא היה לו, ממש כך, אח ורע בתולדות אמנות התמונה הנעה. למעט, כשבאים לחשוב על זה, אותו להטוט עלילתי שחתם את אחד הסרטים הבולטים של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי, אי אז בשנים שבין שתי מלחמות העולם (ובעצם גם עוד סרט אחד, התשובה לא במהופך ולא בטיח, שהיה די מדובר בשנת 1999). הנה כי כן, שוב אנו נאלצים להתפתל, לדבר ובעצם לא להגיד דבר, כדי שלא לחשוף, ולו ברמיזה, את התפנית הכלל לא צפויה אשר ממתינה לצופי סרט זה בחלקו החותם.

באופן כללי נציין שהעלילה מכנסת אל מלון דרכים נידח, בלילה סוער אחד, עשרה עוברי אורח, זרים זה לזה, שהמשותף להם, כמסתבר, רב על הנגלה לעין. על החבורה נמנים, בין היתר, שני שוטרים, אחד מהם (ג'ון קיוזק) לשעבר המשמש עתה כנהגה של כוכבת קולנוע דועכת (רבקה דה מורניי), והאחר (ריי ליוטה) מלווה רוצח מסוכן לקלבוש; זוג הורים ובנם הנקלעים לשם לאחר שאם המשפחה נפגעת קשה בתאונה; זונה (אמנדה פיט), ועוד זוג אחד שזה עתה נישא מסיבות שיתבררו בהמשך. כצפוי – לילה סוער, מלונית שכוחת אל – הם מתחילים להיקטל בזה אחר זה, מבלי שלאיש מהנוכחים יהיה איזשהו מושג האם אחד מהם הוא רוצח סדרתי, או מה.

היה או לא היה?

מי אמר אגתה כריסטי, ולא קיבל. שכן עלילת "זהות" מזכירה על פניה את "עשרה כושים קטנים", כך, בשם חף מתקינות פוליטית זה נקרא אחד הרומנים הגדולים של אלילת ספרי המתח ההיא, שעובד שלוש פעמים לקולנוע בלבד. אבל הסרט, בבימויו של ג'יימס מנגולד ("נערה בהפרעה") לפי תסריט שכתב מייקל קוני, הוא יותר מזה. תרגיל קולנועי משובח שבוחן את מחויבותו של הבמאי לסיפור שהוא מגולל, ובמילים אחרות: האם יוצר סרטים רשאי לתעתע בצופיו, להתל בהם, ולהסתיר מהם חלק מן האמת. "פחד במה" של היצ'קוק, עם הפלשבק שלא היה, וגם "החשוד המיידי" כמובן, העזו לסתור את האמנה המקובלת לפיה הבמאי אינו משקר לקהלו, והיו על כן סרטים נבזיים שבאו לתהות על מידת מוסריותו של המספר הכל יודע בקולנוע.

יוצרי "זהות" – הנה שוב, וזה מובן מאליו, אנו נדרשים להלך על חבל דק – מספקים בסיכומו של דבר הסבר הגיוני ביותר לכל ההתרחשויות. זה על כן אינו סרט מכעיס או מקומם, שבו הצופה חש שמישהו רימה אותו ושפתרונה הלא צפוי של התעלומה בא לו כיריקה בפרצוף. כך, מה שנראה על פניו כעוד אימתון – הגם שיעיל וסוחף – של מי-עשה-את-זה מתגלה בישורת האחרונה שלו כתרגיל קולנועי מבריק וערמומי. איך לא חשבנו על זה קודם, ומצד שני – איך יכולנו?