יום בנתניה

מקומות בצד הדרך מסקרנים אותי. אני נמשך אליהם באופן כמעט פתולוגי. מקום כזה, שתמיד קורץ אבל כמעט אף פעם לא נעתרים לו, הוא נתניה.

ביקשתי משלומי גברא, מסעדן צעיר, נתנייתי בנשמתו, לעשות איתי סיבוב. התחלנו דווקא מכיוון דרום, כדי לראות קודם קצת טבע. המקום הראשון שנפלנו עליו היה שמורת אירוס הארגמן. הפרחים רק החלו לבצבץ ואמרנו שנחכה להם עד האביב. בצד השני של הכביש משתרע פארק מתוק שנושא את השם המפואר 'פארק שלולית החורף'. שלומי פלט באדישות משפט מבריק: "זה המקום היחיד בארץ שעשו משלולית פארק".

חצינו את מתקני השעשועים החדשים אל עבר השלולית, שמתחבאת בין עצי אקליפטוס. זוג ברכב שטח הסתלק, אבל כל הברווזים נשארו. זה המקום הכי קרוב שראיתי לתיאור של הבריכה מ'הברווזון המכוער'. לא היתה בסביבה נפש חיה, חוץ מהברווזים, ויכולנו לשכוח שאנחנו בלב השכונות הדרומיות של נתניה.

מהטיילת לאום ח'אלד

המשכנו לאורך טיילת הים. זה ללא ספק ה-מקום בנתניה, ואולי הטיילת היפה ביותר בארץ. מסלול נוף זרוע מצפורים שמלחך את מצוק הכורכר, כשמצד אחד החוף והים ומצד שני העיר, שצומחת ונמתחת מצפון לדרום. איפה שלא עצרנו לאורך המצוק היו זוויות ראייה וצילום מרשימות: מבט אל העיר, מצוק כורכר מתמוטט, פס בוהק מהשמש שהחלה לשקוע. שקיעות כאן הן עניין רציני - מקום שטוב לבוא אליו, לשתוק ולהתבונן, לבד או עם בן/בת זוג.

עשינו את החדירה ההכרחית אל העיר, לכיוון כיכר העצמאות והמזרקה הידועה. פעם זה היה אזור הבילויים המועדף, היום הוא נדד לעבר אזור התעשייה החדש. כל העסק עדיין משיק למדרחוב, אבל אזור נוצץ זה כבר לא. ליד מלון פארק היתה הטיילת היותר ותיקה, עם האמפיתיאטרון. גם שם תפס אותו רעיון מנחה שמלווה את המטייל בנתניה - תמיד הים מול העיניים.

נסענו לראות מה נותר ממלון בלו-ביי, וזאת כבר היתה נוסטלגיה, תזכורת מהדיסקוטק שפעם היה אחד המפורסמים בארץ. שילבנו גם קצת היסטוריה בשרידי הכפר הערבי אום ח'אלד, ממנו צמחה נתניה. הוא נמצא מאחורי בית התרבות והמשטרה, ואני לא בטוח שהייתי נותן לבן הקטן שלי ללכת במבוך הבטון המוזנח שמוביל אליו. לשם הכפר אין עדות, גם לא בגרפיטי המתנוססים בסמוך, גם לא בגבעה השכנה. אבל נותרו כמה אבני ריחיים מרשימות ובעיקר עץ השקמה העתיק, שאולי עליו אמרו "סימן לשפלה שקמים".

העץ הוא גן שעשועים יותר מוצלח מהסובב אותו. קוטר הגזע כ-8 מטרים, והוא מורכב מסבך זרועות מוצלבות ומסתבכות.

מ'הקופסה' ל'קוקודה'

עברנו דרך 'הקופסה', השם של איצטדיון הכדורגל המקומי, שהפך רשמי. בדרך חזרה צפונה ראינו מנוף ופיגום גבוה בכיוון הירידה לים, ושלומי היה סקפטי בשאלה אם סוף-סוף בונים את המעלית אל החוף: "מדברים על זה 30 שנה".

חלפנו על פני מלון כרמל. חשבתי שבאחד המוצ"שים אבדוק את האגדות על מה שקורה בדאנס-בר של 'לה-פאב' הידוע. העצירה הסופית הייתה ב'קוקודה', קפה בניחוח דרום אמריקני שנמצא ברחוב אמנות 20, ליד 'איקאה'.

התפריט כאן צמחוני. אמפנאדאס עם סלסה ורוטב אקמולה (אבוקדו), טארט קומפי (בצק עלים עם עגבניות שנאפו בתנור ומעליהן ריבת בצל וגבינת עיזים), 'ירוק-לבן' (בצק דק דק ממולא עם תרד, גבינת עיזים ואגוזים). 'סן-חואן' זה טורטילה חתוכה כמו מגדלים, ממולאת בביצה קשה, חציל מטוגן וממרח עגבניות מיובשות.

הקפה היה ערביקה ברזילאי, שהוא קצת יותר מתקתק מפולים אחרים, בגלל עצירת הקלייה רגע לפני שהקפה נשרף. על יד הקפה אין כמו 'קוקודה', הקינוח שעל שמו המסעדה - ממתק קוקוס שבתוכו שוקולד.