ביקורת סרט: "הסערה המושלמת" - אקשן בינוני

אין,ולא צריכים להיות בלבי רחמים כלפי סרט קיץ הוליוודי שאינו מסוגל לעשות למעני את המינימום המגיע לי על-פי חוק; הסוף ב"הסערה המושלמת" (The Perfect Storm) רע. הם מתים. טובעים, למעשה. כולם. לאחר שעתיים של אקשן בינוני, במקרה הטוב, משגר אתכם "הסערה המושלמת" החוצה, כפי שמשגרת ממשלת ישראל את אהוד ברק לקמפ-דיוויד: חבול, בהול, מוכה בחילה, נטול תמיכה, ועם תחושה יותר ממוצקה שהסוף - בכל מקרה - רע.

אין לי בעיה לפגוע ברווחיותו האפשרית של הסרט המטרטר הזה כאשר אני מגלה לכם את הסוף, בעיקר לאחר שהסרט סירב לקיים את ההסכם הבלתי-כתוב הבסיסי בין הפקת קיץ הוליוודית מהזן המתפצפץ לבין קהלה: סוף רע אינו בא בחשבון.

אבל גם אם נתעלם לרגע מהסוף (הרע, אגב), "הסערה המושלמת" עושה הכל חפיף כל הדרך לשם. סיפורה האמיתי (זה משנה?) של קבוצת דייגים מעיירת-דיג במסצ'וסטס, שב-91' נקלעה לתוך אחד ההוריקנים הגדולים בהיסטוריה, גילתה עוז, תעוזה, עורמה ותושייה, ולבסוף – טוב, את הסוף כבר הזכרתי. הסיפור הזה מסופר בהתאמה מלאה לרמת הקליטה של בן שש ממוצע.

סיפורי המסגרת – בנות זוגם וילדיהם המחכים בבית של צוות הספינה, המתחים הפנימיים בין אנשי הצוות ויחסיהם הבעייתיים עם הים הגדול – כולם משורטטים תוך ניצול מאגר הקלישאות המשומש, הגס והמביך ביותר. העובדה כי בר אמריקני הומה, ברוס ספרינגסטין ברקע וקצת מכות באמצע מוגשים במצב נא כבר בפתיחת הסרט, יכולה להסביר, אולי, איך תפח "הסערה המושלמת" לפאי האמריקני שכבש את קופות היבשת בסוף השבוע הגדול של ה-4 ביולי, אבל לא תעזור לכם להפסיק לפהק.

יותר משעה דביקה חולפת בטרם פורץ האקשן עצמו, ועד שזה קורה, אתם עדיין לא מחבבים במיוחד אף דמות, כולל ג'ורג' קלוני ומארק וולברג, שמתבזבזים כאן נואשות עם דיאלוגים שגם הטלטאביז כבר החליפו מעניינים מהם. האקשן, כשהוא מגיע, מוגש במנות גדושות ותפלות; וולפגנג פטרסון, במאי אקשן סביר-מינוס מלכתחילה ("בקו האש"), סוגר פריים רוב הזמן על הספינה וצוותה, וממעט לפתוח לשוטים הופכי-הקרביים הרצויים של גלי ענק עולים ויורדים. במקום אפקט רכבת ההרים המימית שלשמו התכנסנו, מספק פטרסון המון שפריצים והתרוצצויות מצלמה, רובם נטולי אפקט ממשי. ג'יימס קמרון, בהשוואה מתבקשת, עשה עבודה יעילה בהרבה כשאירגן את טביעת הטיטאניק. לא שאין לכם סיכוי לשלם את המחיר, בצורת בחילה בריאה, גם כאן, אלא שפטרסון מסרב לספק את התמורה. כמו היה "הסערה המושלמת" קמפיין נוסף מטעם תבל, ההבטחות בשמיים (דמותו השתולה של המטאורולוג המאיים שוב ושוב שדבר כזה עוד לא היה), והביצוע מעולם לא החל. הים אכזר, אבל פטרסון אכזר – או חובבן – ממנו.

לזכות "הסערה המושלמת" ייאמר, כי בכל זאת יש משהו אפקטיבי בהתכנסות מאחוזי הלחות הטראומטיים שבחוץ לתוך אולם ממוזג ולשעה של שפריצים קרירים ודי גדולים, אבל בסוף אתם שבים ונפלטים לחום עם תחושה שמשהו, משהו היה חסר – קצת אקשן אמיתי, כנראה – ושוולברג וקלוני החביבים, שבכל זאת הצלחתם לסמפט מעט על בסיס היכרות קודמת, טבעו בים. ככה לא נרים את המורל הלאומי.