שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מזל של מתחילים?
    הם לא קורבנות של תקופה, לא מנסים להיות קארבר וכל אחד מהם מעשיר את המדפים שלנו. אריאנה מלמד על שלושה ספרי ביכורים, מיוחד לשבוע הספר
    לשלושתם זה רומן ראשון. אני מניחה שכולם היו רוצים לשבת ורק לכתוב עד סוף ימיהם או עד התהילה או מה שיבוא קודם, אבל בינתיים הם לא סופרים במשרה מלאה. הנסים הללו, אם בכלל, מתרחשים ברפובליקת המילים הזעירה שלנו בערך פעם בדור.

     

    את חיי הקריאה שלהם אני לא מצליחה לזהות מתוך הטקסטים, וגם זה ייאמר לזכותם: אין מדובר כאן בעותקים חיוורים, על גבול השקיפות, של חברים ותיקים יותר ברפובליקה. שלושתם יודעים יפה שרק ריימונד קארבר כותב כמו ריימונד קארבר, ולא צריך להתאמץ ולהיות אפיגון. שלושתם לא קורבנות השפה המינימאליסטית שהשתרשה כאן שלא לצורך, ואפילו סימנה פעם את קו-הגבול בין צעירים למנוסים יותר, כאילו צעירים אינם יכולים עדיין להעלות על מקלדת כמה וכמה רבדים מנבכי הלשון.

     

    השניים הראשונים, כל אחד מטעמיו, כבר מושכים אחריהם שובל של ביקורות אוהדות, מופתעות, אפילו כמה מתרגשות. השלישי בן שבוע.

     

    מה שחשוב בעיני, מעבר לעושרם הלשוני ולעובדה שהם לא כותבים בשטאנצים, הוא הרצון והיכולת להתמודד עם נושאי-כתיבה שזונחים (סוף סוף) את סד האישי-פרטי-אינטימי, ואינם מהגגים על צער העולם כשהחברה עזבה אותך או שטות שכזו: הם בונים (ומחריבים) עולמות, הולכים רחוק מכאן במקום ובזמן, וכל אחד בדרכו מעשיר את הרפובליקה: לשלושתם אני רוצה לומר תודה על ספרים שהפציעו השנה, ומיד זרחו.

     

    "עירושלם", אפרת רומן-אשר, בבל

     

    כאן מדובר בנס של ממש. רומן חכם ומסוייט, שמכה בקוראיו בכל פיתול של עלילה, ומצייר את מה שיהיה כאן עוד מעט, אם לא ניזהר. ירושלים של המספרת היא בזאר עתידני כעור ושסוע של אנשים מבוהלים שמחפשים ישועה ויודעים כי לא תימצא, וביניהם היא סובבת מובסת בחייה וביכולת להתנחם בקיומם של אחרים, והיא נושאת סוד.

     

    זוהי כתיבה אפוקליפטית מרשימה, עשירה ובעלת קול כה מובחן, עד שנדמה כאילו תמיד היה כאן: רומן-אשר לא צריכה להילחם על נוכחותה במת הספרות. הכתיבה מנכיחה את עצמה מעמוד לעמוד, ומאד מהר מתחוור שיש כאן הבטחה ענקית – וגם מימוש.

     

    "מות הנזיר", אלון חילו, חרגול

     

    עוד הפתעה: מי היה מאמין שתעלומה עתיקה מימי עלילת הדם של דמשק, שנת 1840, תהפוך לפנינה שכזאת? בעיני, התקווה שחילו מייצג היא, שיבואו אחריו עוד כותבים שינברו קצת בהיסטוריה היהודית וידלו ממנה פיגומים להציב עליהם חוכמה וכשרון, לשון עשירה ודמיון שמוכן להפליג ולהסתכן, תוך כדי יצירה של עולם מאד מאד משכנע במילותיו ובעלילותיו.

     

    אצל חילו, המוקד הוא בבדיקה של יחסי בגידה והישרדות, מיניות פרועה ואשם, הפכפכות וחולשה אנושית: כל מה שלא תמצאו בספרי ההיסטוריה, כמובן.

     

    "באבא-ג'י", יונתן יבין, עם עובד

     

    חדש, זה עתה בקע. מדובר בדור הבא של "השיבה מהודו" של א.ב. יהושע וגם בהיפך הגמור, כי הודו של א.ב. יהושע מצטיירת כאיום על הקיום המשפחתי הנוח והנכון, מין תת-יבשת מסתורית שבולעת את הנעורים ומרחיקה את הנוסעים, וכאן מתרחש מסע משותף של אב ובנו.

     

    כמובן שאין מדובר רק במסע הפיזי, או בגורלה של חצי טולה של צ'ראס ששוכבת לנדב המספר בפאוץ' – אלא בשלושה מסעות לפחות. באחד, אנוסים האב והבן

    ללמוד לוותר על תפקידיהם בדרמה הגדולה של יחסי אב-ובן ופשוט להמשיך לחיות. בשני מתנהל כמובן טיול אל מחוזות הרוח, ומשנתו של באבא ג'י משמשת בו כמראה לצורך גילוי עצמי. והמסע השלישי הוא בעצם המסע אל המוכר והידוע, כי הודו הפכה למולדתם השנייה של אלפי ישראלים, וגם שם הם נתקלים זה בזה עד לעייפה. כל המסעות מתרחשים בזכרונו של נדב, שמתחילת הדברים אנוס להתבגר כשאמו מוטלת בבית החולים חסרת-הכרה.

     

    אין רומן חניכה ישראלי יותר מזה ומעודכן יותר מזה, אבל אני עדיין מתקשה להמר על יכולתו של יונתן יבין לנטוש את טון-ההתבגרות, שאולי ישמח את ליבם של תרמילאים צעירים, ולעבור הלאה. מכל מקום, כדאי לחכות לרומן הבא.

     

    עוד המלצות: 3 ספרים על "המצב" ו-3 ספרים על משפחה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "מות הנזיר". כל מה שלא תמצאו בספרי ההיסטוריה
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים