טסים לניו יורק? אכלו פסטרמה

למרות זאת, הארוחות שבין כאבי הראש וארוחות המטוסים, היו תמיד טובות. "למה אתה מתעקש על המלון הזה?" שאלה אותי לא פעם סוכנת הנסיעות שלנו, "הוא ישן, ואני יכולה לסדר לך חדר באותו מחיר במקום יותר סביר". התשובה שלי היתה פשוטה: הוא נמצא במרחק של 20 מטר מהדליקטסן "שלי" (שהוא כמובן הכי טוב בניו יורק) ואני לא יכול בלי כריך פסטרמה ראוי לשמו, לפחות פעם אחת בביקור.

אוקיי, אז כל מי שהיה בניו יורק מכיר לפחות דליקטסן אחד, וכל דליקטסן בניו יורק מוכן להשבע שהוא הטוב ביותר בעיר. ביננו? "שלי" הכי טוב, ולא אכפת לי שאת האורגזמות הכי טובות מקבלים דווקא בק"ץ'ס (Katz’s). סליחה, אמרתי אורגזמות? התכוונתי פסטרמות, אבל האמת שגם אורגזמות. לפחות כאלה מזויפות.

אם אתם עדיין לא מכירים את הסצנה ב'הארי פגש את סאלי', שבה מג ראיין מזייפת אורגזמה במסעדה, אתם חייבים לרוץ ולשכור את הסרט. הסצנה צולמה בדליקטסן כ"ץ'ס. כמובן שאם היום תיכנסו לשם, יציעו לכם תאורטית לשבת ליד השולחן ההוא ממש, ואולי גם באותו כסא. המקום מתפאר בזה שהוא קיים משנת 1888. מאז מלחמת העולם השניה, הוא מנהל "מבצע" שבו הוא מציע לכל אחד לשלוח "סלמי לבן בצבא". אני לא יודע כמה נקניקים הם כבר שלחו, אבל אומרים שמאז המלחמה, כל נשיא אמריקני מקבל סלמי אחד עם כניסתו לתפקיד.

אבל רגע, מה זה בכלל "דליקטסן" או "דלי"?

האמת שהמוסדות האלה התפתחו ממעין חנויות מכולת משוכללות שפתחו מהגרים גרמנים, לאו דווקא יהודים. די מהר הם הפכו לחנויות של יהודים, שהיתרון הגדול שלהם היה שהם יכולים היו לעבוד בימי ראשון, בשעה שכל החנויות של הגויים היו סגורות. לצד מכירה רגילה של מוצרים, התפתחו סנדויצ'יות קטנות, שגדלו וגדלו, והפכו למוסדות בפני עצמם (או לחנויות כל בו ענקיות, "זבר'ס" למשל). הכשרות לא הפריעה לאף אחד, ולצד לחמי שיפון, בייגל'ס, עוגות גבינה ניו יורקיות, סלמון כבוש, נקניקי סלמי וכבושים, נחו להן גבינות שמנת חביבות וגושי קורנדביף טובי מראה.

אבל הכוכבת האמיתית של כל דלי היא הפסטרמה. ורבותי, אני לא מתכוון לדברים האלה שמגישים אצלנו בסופרים. ללללללא. אני מתכוון לבשר בקר אמיתי, משומר אמנם, אבל אמיתי, שפורסים אותו ביד ולא במכונה והוא גם טעים! הוא צריך להראות כמו הבשר בכריך שבתמונה.

מקור הפסטרמה, כמו כל דבר מאכל ראוי לשמו על פני כדור הארץ שלנו, הוא בטורקיה. הטורקים קיבלו את המתכון ל"פסטירמה" מהביזנטים ששלטו באזור לפניהם, וניצלו את הידע הזה כדי להכין בשר משומר למסעות ארוכים לאורכה ולרוחבה של אסיה הקטנה. הם הביאו את הידע שלהם איתם כאשר הם כבשו את הונגריה ורומניה, ושם "העבירו" אותו ליהודים, שלקחו את הידע איתם לניו יורק. כנראה שבדרך לארץ, היהודים שבאו לכאן איבדו את המתכון. אחרת אני לא יכול להסביר את הדברים האלה שמוכרים כאן בתור פסטרמה.

כאשר תכנסו לדלי ניו יורקי, מלבד פסטרמה משובחת, אלה הדברים שעליכם לחפש כדי להיות בטוחים שהגעתם למקום מצוין. לאו דווקא לפי הסדר, אתם חייבים לאתר את כל אלה:

• שרות מזוויע, ארוגנטי וחסר סבלנות.
  

• שולחנות פורמייקה עם כסאות שחוקים.
  

• תור מפה ועד להודעה חדשה (עם או בלי מכונת מספרים).
  

• נקניקים תלויים בחלון הראווה.
  

•  תמונות חתומות של כל מיני מפורסמים, רובם ככולם כוכבי קולנע יהודים, אנשי תקשורת או סתם נשיאים.
  

• מלצרים או מלצריות, כולם בני חמישים או יותר, נושאי צלחות עם כריכי פסטרמה ענקיים וקערות של מלפפונים כבושים.
  

• בעל בית, או לפחות מנהל, רצוי כזה שנראה כמו אבא של ג'רי סיינפלד , לבוש כמו אבא של הנ"ל ומתנהג כמו אבא של ג'ורג'.
  

אז למי מכם שיתעקש לעבור את הבדיקות הבטחוניות, להשאיר טביעות אצבעות בכל מקום אפשרי ולהפוך לתייר בניו יורק, אני יכול להמליץ על שלושה ארבעה מקומות שבהם ניתן לקבל כריך פסטרמי ראוי לשמו או לפחות נקניקיה של בני אדם:

Katz’s  - כל נהג מונית ניו יורקי שגם מדבר אנגלית ידע לאן לקחת אתכם גם בלי הכתובת, ואם אתם משוטטים ברגל, זה הרחוב הראשי המקביל בעצם לדלאנסי (מסרט אחר ודליקטסן יהודי). 250 E. Huston street.

Carnegie’s Delicatessen - המקום החביב עלי (למרות שהשרות לא ממש מזוויע). המון תמונות של מפורסתמים, עוגת גבינה מצוינת וכריך פסטרמי שלא תוכלו לגמור. נמצא על השדרה השביעית, בערך עם פינת רחוב 55, מול הקארנגי הול המפורסם. לזהות לפי המלפפון חמוץ הענקי בחלון הראווה (והנקניקים, כמובן).

Park Lanchonette - מישהו סחב אותי לשם כדי לדגום את ה"סודה פונטיין" שלהם. מזעזע, אבל שווה ביקור אם אתם משועממים. 334 Driggs Ave. פינת Lorimer Street.

Second Avenue Delicatessen - השדרה השניה פינת רחוב 10, פחות או יותר. האמת? יותר מהכל זאת מסעדה יהודית ממש, עם צ'ולנט, כבד קצוץ ומרק עוף. שווה ביותר אפילו בשביל לשבת ולרדת על החמוצים ולקנח בבבקה.