זֶן במסעדה - ביקור משפחתי ב"מינה טומיי"

שחף שבתאי: שף, אבא טרי, בשנות השלושים המוקדמות, חי בו זמנית בשלוש יבשות, פצצת אדרנלין. כששואלים אותו מה נשמע הוא תמיד עונה "דה בסט".

פגשתי אותו השבוע ב"מינה טומיי" המסעדה החדשה הכה-מדוברת, בלונדון מיניסטור (באופן סימבולי היא מחליפה את "ניו-יורק ניו-יורק" – so 90's). שבתאי הוא היחיד בצוות המטבח שלא נראה כמו שף. כולם לבושים במדי-שף שחורים, מהודקים ומקצועיים, ורק הוא בטי-שירט שכבר ראתה ימים טובים יותר.

בנשימה אחת הוא סיפר על המסעדה החדשה שהוא פותח עכשיו בפראג, על ביתו הקטנה, שחיה בלונדון ("אני מוציא אותה מהגן פעם בשבועיים") ועל נוהל הזמנת עיתונאים למסעדה בהודו ("בהודו צריך לשלם לעיתונאי שיבוא לאכול - יש תקציב של עשרות אלפי דולרים בשנה שהולך על תשלום לעיתונאים ושוטרים...).

במינה טומיי הוא בנה את התפריט - "שף יועץ", אם תרצו, כלומר מתווה את המדיניות הקולינרית, מריץ את המסעדה ואח"כ מלווה, ומדי פעם נותן קפיצה לבדוק מה נשמע. ככה עובדות רוב המסעדות היום.

הייתי שם פעמיים בשבוע האחרון. פעם אחת בערב: חלל המסעדה מוצף באור אדום. כואב בעיניים. יש תיאוריה כזאת שגורסת שתאורה אדומה עושה תאבון ומחמיאה למזון, לעומת תאורה כחלחלה שטובה לדיאטה ולא עושה חסד עם הסטייק. במינה טומיי לקחו את הרעיון הזה קצת יותר מדי ברצינות, אבל התאורה האדומה לא פגעה באוכל. הוא היה פשוט נהדר.

אני מאוד אוהבת את האוכל האסיאתי ואני חושבת שהוא מסתדר מצויין עם הטעם הישראלי – חמוץ, חריף, מתוק – מאוד אינטנסיבי, מחוספס ולא ממש מעודן. המטבח של מינה טומיי מחובר דווקא לאוכל הרחוב האסיאתי: סיני, אינדונזי, פיליפיני, קוריאני (קימצ'י נחמד, אם כי עדין מאוד) והודי, המאכלים שמופיעים בתפריט הם בסיסיים: טמפורה, דמפלינגס, פתאי, אטריות סובה והם מסודרים לפי משפחות: טמפורה ומטוגנים, כיסונים, מנות גריל וווק, מרקים ומתוקים.

בערב שתינו מוחיטו ליצ'י, קוקטייל קייצי "של בנות".

בצהריי יום שישי היינו בהרכב מלא. התאורה האדומה התחלפה באור טבעי מהרחוב. בשולחנות שלידינו המון משפחות עם ילדים קטנים. ילדים תל אביבים מרגישים בבית כשזה נוגע למסעדות "סליחה, אפשר לקבל בבקשה קש" צייצה פעוטה אחת בשולחן מימין "אוף, כמה זמן אני צריך לחכות בשביל הקינוח שלי!" זעם לקוח זעיר בשולחן משמאל. הילדות שלי היו עסוקות בלזרוק אחת על השניה צ'ופסטיקס. הן השתתקו כשהגיע האוכל. זו לעסה בשקט שיפודי עוף ברוטב בוטנים (סאטה) וזו מצצה בקולניות איטריות מהפתאי. ממש "רגע זן" משפחתי.

בשתי הגיחות הללו הספקנו לטעום די הרבה מנות מהתפריט: טמפורה של ירקות, סלט איטריות סובה, פקין דאק, "פיצה אסיאתית" (המנה הכי פחות מלהיבה עד עתה), פילה קוראני (עם קימצ'י מצויין) ועוד. היה טעים. אפילו טעים מאוד. אני יכולה להתפייט על הדיוק שבתיבול, האיכות של המרכיבים וה"מקוריות הרעננה", אבל כל אלה הן רק סיסמאות - היה לי טעים. זה מה שחשוב באמת.השירות היה יעיל ומהיר והמחירים, אמנם לא יכולים להתחרות באוכל הרחוב בבנקוק, אבל סבירים בהחלט (40-50 למנה גדולה, 15-30 לקטנה).

כמו שאומר המבקר "אני עוד אחזור".