הם היו עשרה
לא כל הסרטים שלא שזפו השנה את מסכי הקולנוע הישראליים הם כישלונות קופתיים או סרטי נישה. צוות ה"חיים בסרט" נשלח להשלים פערים בדי.וי.די וחזר עם מספר אוצרות ופרי באוש אחד
לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי
דילוגן של חברות ההפצה על קומדיות בהשתתפותם של פליטי "SNL" כבר הפכה למסורת. כך קרה עם סרטיו המוקדמים של אדם סנדלר ("בילי מדיסון", "חסין אש" ו"גילמור המאושר") וכן עם כריס קטן ("לילה ברוקסברי"), מולי שאנון ("סופרסטאר") וטים מדוז ("חביב הנשים"). אבל העוול המצטבר נגרם לכוכב הגדול ביותר שיצא מהתוכנית המיתולוגית בעשר השנים האחרונות - וויל פארל. אחרי שהותירו את "לילה ברוקסברי", "מועדון החברים", "קטן עליו" ו"והרי החדשות" לצבור אבק במחסנים, החליטו המפיצים להזניח גם את אחד הלהיטים הגדולים ביותר של קיץ 2006, "לילות טלדגה", שהוא ללא ספק גם אחת הקומדיות הפרועות והאנרכיסטיות של השנה החולפת. מה בתפריט, שאלתם? וויל פארל מגלם את דמותו של ריקי בובי, נהג מרוצים שהתחנך בילדותו על המוטו של אביו האובד: "אם אתה לא ראשון אתה אחרון!". התוצאה: ריקי מפתח אובססיה לניצחונות שהייתה מותירה אפילו את ארקדי גאידמק פעור פה.
"לילות טלדגה". קומדיה פרועה ואנרכיסטית
ואמנם ריקי הופך לנהג מספר 1 בעולם ומתרגל עד מהרה לנוף הנשקף ממרומי הפירמידה. לפחות עד לביקורו של הכתב מספר 2 של קזחסטן, בוראט. נו טוב, בערך. עד לביקורו של סשה ברון כהן שניגש שוב לארון מבטאיו הקלוקלים ומייצר עוד דמות בלתי נשכחת: ז'אן ג'ירארד - נהג מרוצים צרפתי הומוסקסואל חובב ג'אז שהחליט לשים קץ לשלטון האמריקני בשילובן של קריאות: "Hakuna Matata Bitches!".
"לילות טלדגה" הוא ללא ספק מפגש פסגה בין שני קומיקאים אדירים אך האמינו או לא, עדיין לא הזכרנו את האיש שגונב לכולם את ההצגה - השחקן הדרמטי המצוין, ג'ון סי ריילי ("לילות בוגי", "מגנוליה") שמגלם את חברו הנאמן ביותר של ריקי. נאמנות המתבטאת בין היתר בתקיעת סכין מקצועית בגב, התנחלות בלתי חוקית בביתו, נישואין לאשתו ושאר מנהגי עדות "הרצחת וגם ירשת".
אבל ריקי סולח, ריקי שוכח, כי כל האירועים הללו מתגמדים נוכח האפשרות לסנן יחדיו פעם נוספת (בליווי הכוריאוגרפיה המתאימה) את המנטרה המוטורית: Shake and Bake!
סורק אפלה
כשנדמה שאפילו רשימות המכולת של פיליפ ק. דיק נבזזו לטובת עיבודים לסרטי מד''ב בינוניים, מגיע הבמאי ריצ'רד לינקלייטר - שגם יצירתו המאוירת הקודמת, "החיים בהקיץ" לא זכתה להפצה בארץ - והופך את ספרו האישי ביותר של דיק לפנטזיה פרנואידית שיכלה ביקום מקביל להילקח ממרתפיה האפלים ביותר של נפשו של וולט דיסני, במידה והיה חי בקליפורניה הנשלטת על ידי הרייך הרביעי.
דמויותיהם המונפשות של קיאנו ריבס, רוברט דאוני ג'וניור וויונונה ריידר לכודות במשחקי חתול ועכבר תודעתיים בעתיד הקרוב, כאשר הגאולה היחידה המוצעת להם מגיעה בתיווך נרקוטי פלילי בעליל או ברגע הארה מסנוור שנוחת באמצעו של שדה חקלאי תמים למראה אך בו מלבלבים פרחי הרוע.
ג'קאס 2
כמו כל סרט המשך גם שובם של ג'וני נוקסוויל וחבורתו למסכת ההשפלות והייסורים הפיזיים שהם גורמים לעצמם, לקול מצהלות הצופים, מנסה ללכת צעד אחד רחוק יותר מהמקור. עליכם לזכור שמדובר בכנופיה פוחזת שמעלליה הקודמים על האקרנים כללו הסנפת וואסבי, חיתוך לשון ואיברים נוספים באמצעות נייר וקעקוע תוך כדי נסיעה בג'יפ מיטלטל. לאן מכאן, אתם שואלים? האכלתם פעם עלוקה בעין שלכם? הנחתם פעם לנחש לחשוב שאיברי הרבייה שלכם הם עכבר לבן ועסיסי? לגמתם פעם כוס מלאה בנוזל החיים של סוס הרבעה? השחלתם פעם קרס דיג בלחי שלכם והפכתם לפיתיון אנושי לכרישים? אם כן, תאהבו את האנדרטה הקולנועית שנוקסוויל וסטיב O הקימו למען פועלכם. אם לא, היפרדו מהקרובים, הצטיידו בשקיות הקאה וצאו להרפתקה הכואבת והמכאיבה, החולנית והמחליאה, המזעזעת והמזוויעה של השנה. נ.ב: למען הסר ספק, מדובר בקומדיה.
קראנק
היו כאלה שכינו את מסע הנקמה של ג'ייסון סטייטהם בעולם התחתון של לוס אנג'לס "'ספיד' על בריון". " באותה מידה "קראנק" יכול להיקרא גם "בריון על ספיד". שכן חוקי התחביר (או כל חוק אחר, לצורך העניין) אינם חלים על מעללי צ'ב צ'ליוס, גיבור הסרט שאינו יכול להניח לרמת האדרנלין בדמו לצנוח בשל רעל סיני אקזוטי שהוחדר לגופו.
אם להודות באמת, העונג שיפיקו הצופים בסרט כלל לא קשור למהלכיו העלילתיים הדלים כי אם משרשרת ניסיונותיו של צ'ליוס להשיג ריגושים מהירים שיוסיפו מספר גרגירים לשעון החול ההולך ואוזל של חייו. להלן מספר הצעות הגשה: קריאת תיגר על כנופיה אפרו-אמריקנית תוך כדי צעקות "מי רוצה בשר לבן?"; הכנת טוסט מכף ידו; שימוש עצמי במכשיר החייאה חשמלי וכשכל אלה לא עוזרים, תמיד יש את נשק יום הדין: משגל פומבי עם איימי סמארט.
The Descent
אמנם סרטו של ניל מרשל יצא בבריטניה בסוף שנת 2005 אך הוא זכה להפצה עולמית ב-2006, ולפיכך הוא מצא את דרכו לרשימה זו. לאחר ששלח את חיילי צבא הוד מלכותה להתעמת עם אנשי זאב בהרי סקוטלנד הקודרים בזוועתון המופתי, "DOG SOLDIERS" (גם הוא לא הופץ בארץ), מרשל משגר חבורה של נשים למודות טראומה למערה לא ממופה בדרום ארה''ב. אבל אם יש משהו שלמדנו מסרטי האימה זה שבדרום האמריקני כמו בדרום האמריקני, לעולם לא תמצא מזור לפצעיך הנפשיים כי אם תוסיף עליהם חדשים וככל הנראה תיאלץ להיפרד גם מכמה איברים פנימיים.
זה המקום לציין שבדומה ליצירתו הקודמת גם הפעם מרשל לא מנפק אימתון נבוב ומטופש ומשתמש במערה הטורפנית כמשל לחברות, נשיות ואמהות. תרצו, זוהי גרסת האסטרוגן המובהקת ליצירת המופת של ג'ון בורמן, "גברים במלכודת".
נאצ'ו ליברה
אם האנס כריסטיאן אנדרסן היה מתבקש לשכתב את סיפור הברווזון המכוער כך שיתרחש בעולם ההאבקות התוסס של מקסיקו בשנות השבעים, קרוב לוודאי שהתוצאה הייתה מזכירה את סרטו השני של ג'ארד הס ("נפוליאון דינמיט").
נאצ'ו הוא פרח כמורה זוטר במנזר נידח המבלה את מרבית זמנו בתורנות מטבח. איש אינו מתייחס ביתר רצינות לשאיפותיו להפוך לכוכב האבקות, אבל שני מפגשים גורליים, אהבה לא ממומשת לנזירה לבושה לבן והצורך בהשגת מזון ליתומים גורמים לנאצ'ו להחליף את גלימת הנזיר במסכה צבעונית ולפסוע אל הזירה בה יפגוש גמדים, מומיות וחובשי מסיכות אקראיים וחסרי רחמים.
ג'ק בלאק בתפקיד הראשי נהנה מכל רגע בו הוא יכול לדבר במבטא היספאני מופרך, להציג לראווה את שפמו ותלתליו ואף לקרוא תיגר על כוח המשיכה. כבונוס מיוחד בלאק גם פוצח (ללא שום סיבה נראית לעין מלבד הרגל) בשיר המוקדש לאהובתו, האחות אינקרנסיון, או אם לשמור על צורת ההגשה המקורית*: "אינקארנאאאאאאאאאאאאאאאאסיוהוהוהוהון!".
*היינו מצרפים גם את תנועת הגבות המורכבת, אבל זה קצת קשה במדיום הווירטואלי.
Hard Candy
אלמלא השליש האחרון והמאכזב היה סרט הביכורים של דיוויד סלייד הופך למותחן המושלם של שנת 2006. "Hard Candy" נוטל את סיפורה הקלאסי של כיפה אדומה והופך אותו לאגדה לבני טיפש עשרה ולמבוגרים כאחד, מעשייה על הסכנה המגולמת ביצירת קשרים באינטרנט. בת 14 מפותחת לגילה (מנטאלית כמובן) שהכירה צלם בן 32 בצ'אט, שוברת את חוקי המרחב הווירטואלי ונאותה להיפגש עימו בדיינר ואף ללכת לדירתו. היא לבושה בקפוצ'ון אדום והוא עטור זיפי לילה וחיוך מפתה. היא כיפה אדומה והוא הזאב. ואולי זה בכלל להיפך? ואולי לא.
דיווד סלייד משאיר את הספקות הללו עד למערכה האחרונה של הסרט ומייצר קולנוע שרובו ככולו נשען על מלאכת ההסתרה, אם ברמת התסריט (חשיפה איטית של ההתרחשויות) ואם ברמת הצילום (בשלבים ארוכים של הסרט אנו זוכים רק לצילומי תקריב) כך שלעולם נמנעת מהקהל התמונה הכוללת.
למעשה, כל מה שאנו מקבלים על המסך זה התנצחות פסיכולוגית בין טורף וטרפו, בין קורבן וציידו ומכאן שהיצירה נסמכת בראש ובראשונה על יכולת המשחק המופלאה של פטריק ווילסון ("ילדים קטנים") ואלן פייג' (הלא היא קיטי פרייד מ"אקסמן 3"), יכולת המגיעה לשיאה בסצינה שכוללת ניתוח כירורגי באזור עדין ורגיש במיוחד - דמיונו של הצופה.
Krrish
הוא יודע לעוף, הוא חזק יותר מחיות פרא, ורץ מהר יותר מסוסי בר. הוא התחבא מהעולם בשנים האחרונות אבל כשהאנושות זקוקה לו הוא נחלץ לעזרתה. הוא מאוהב בעיתונאית שלא מודעת לזהותו האמיתית והוא שבר אי אלו קופות השנה. סופרמן?
גם. וגם קריש - או קרישנה כמו שסבתו קוראת לו - סרט גיבורי העל ההודי הראשון (לטענת מפיקיו לפחות) בבימויו של ראקש רושאן ובכיכובו של בנו ריט'יק שמציע כמעט כל מה שאחיו ההוליוודי מציע, בתוספת כמה שירים וריקודים ואפקטים שלא היו מביישים אף הפקת ענק אמריקנית. בתפריט: סיפור נקמה, מכונת זמן, יחסי אבות ובנים, נאום ראוי לאוסקר של דמות הסבתא (באמת) ונבל שנוהג לפנות אל המצלמה כל אימת שעולה בראשו תוכנית זדונית ולהכריז במאור פנים: "מבזק חדשות".
כמו שאומר (וחוזר ואומר וחוזר ואומר בהתמדה שגרמה לכמה צופים להתחיל לתלוש את שערות ראשם) באהדור, חברו הטוב של הגיבור: Just Imagine!
גבעות הפחד
סרטו הקודם של אלכסנדר אז'ה, "High Tension", זכה להצלחה מפתיעה והוכיח את יכולותיו של הבמאי הצעיר בתחום האימה הקיצונית. לימים הוא הוזמן לביים את גרסת שנות ה-2000 לקלאסיקת האימים של ווס קרייבן, "The Hills Have Eyes". הסיפור נותר זהה: משפחה כל אמריקנית אובדת במדבריות דרום מערב ארה''ב ונתקלת בשבט מוטאנטים צמא דם. ובכל זאת, קיימים הבדלים בין שני הסרטים.
אז'ה, שככל הנראה לא ניחן במתינות יתרה, החליט להעלות את מסריה הסמויים של היצירה המקורית על פני השטח והפך אותה לאלגוריה נוטפת דם על חלקה של ארה''ב בהיווצרותם של כיסי טרור חובקי עולם. וב"על פני השטח" אנחנו מתכוונים למערות בהן שוכן שבט אוכלי אדם הנושאים על גופם מזכרת מבעיתה מהניסויים הגרעיניים שערך הצבא האמריקני באזור. ואם לא די לכם ב"על פני השטח" הזה, אתם רשאים להוסיף גם את החתן הנמנה על המחנה הדמוקרטי שמתחיל את הסרט כנמושה אופיינית ומסיים אותו בנעיצת דגל הפסים והכוכבים בפניו של האיום הטרוריסטי. גוד בלס אמריקה.
נערה במים
ובפינת הפרי הבאוש נמקם את היצירה שראויה לתואר "הסרט הגרוע ביותר לשנת 2006" - "נערה במים".
למען האמת, קשה להבין מדוע המפיצים בחרו להתעלם מסרטו האחרון של מ. נייט שאמלאן, שכן דומה כי במלחמתם מול המבקרים הם לא היו יכולים למצוא בן ברית נלהב יותר. כיצד מתבטאת ההתלהבות הזו? באגדה מקרטעת שמגוללת את ההתרחשות הבאה: זהו סיפורה של נימפת ים בשם סטורי (יעני, סיפור) שאמורה לפגוש באדם נבחר (סופר אותו מגלם, כמה מפתיע, התסריטאי והבמאי שאמלאן) ולהעניק לו השראה בטרם תוכל לשוב לעולמה. אבל, בסרטים כמו בסרטים, כל סיפור, כמו גם סיפורה של "סיפור", יכיל שורה של מכשולים תסריטאיים (מפלצות העונות לשם טרטוטיק), בהם ייאלצו להיאבק השומר, המרפא, המתורגמן והאיגוד. ומי אמור לזהות את הכישרונות הללו בקרב יושבי הבניין התמימים? ניחשתם נכון, מבקר הקולנוע. אלא שהוא ברוב שחצנותו וטיפשותו שוגה לחלוטין בזיהוי הנפשות הפועלות וכמעט ממיט אסון על בית הדירות.
ואמנם, אם ניתן לסכם את אמירתו של הבמאי הזועם במספר מילים, הרי שזו מופיעה באופן ברור בנאום תוכחה של אחד הדיירים המתכתב עם תחושותיהם של טוקבקים רבים: "איזה אדם יכול להיות כל-כך שחצן שהוא מתיימר לדעת מה כוונותיו של אדם אחר". התשובה, אגב, מגיעה בסצינה הבאה שמפגישה את המבקר עם חיית טרף מיתולוגית ומוכיחה מחדש את הקושי שלו בפענוח המציאות שעה שהוא מסנן לעברה את המשפטים הבאים: "זה כמו רגע מסרט אימה. זה בדיוק הרגע שבו המוטציה או החיה תנסה להרוג דמות משנית לא סימפטית. אבל בסיפורים שבהם לא היו ניבולי פה, עירום, הרג או מוות, למשל בסרט לכל המשפחה, הדמות הלא סימפטית תימלט בעור שיניה מן המפגש, ותוזכר מאוחר יותר בסיפור כמי שלמדה לקח רב ערך, אולי אפילו תזכה לרגע קומי כדי לאפשר לקהל לחבב אותה". גם הפעם המבקר לא מבין והוא מוצא את מותו שניות ספורות אחר-כך.
אך שאמלאן לא מתעניין רק בדמותו של המבקר ומוסיף ליטוף לאגו שלו. באחד מרגעי הייאוש של הסופר (שאמלאן כבר אמרנו?), סטורי ניגשת אליו ומבקשת להרגיע אותו באלה המילים: "יום יבוא, אך זה לא יהיה בחייך, וכתיבתך תשפיע על ילד שיהפוך למנהיג שישנה את מהלך ההיסטוריה".
ומי אנחנו שנקנח רשימת המלצות מבלי להזכיר את שמה של היצירה שתשנה בעוד עשרים-שלושים שנה את מהלך ההיסטוריה. לתשומת לבך, מחמוד אחמדיניג'אד.
לפנייה לכתב/ת 
