מה הקשר בין תנוכי האוזניים לקנאה?
מה הקשר בין קנאה ותנוכי אוזניים, האם באמת אפשר למות מפחד, למה בכי דווקא גורם לתחושה טובה, ומדוע בעצם אנחנו כועסים? ספר חדש מציע הסברים הגיוניים לצד הכי פחות הגיוני שבנו - הרגש
האם נשים נגעלות יותר?
כשמישהו אוכל אוכל מזוהם, כל הסובבים צריכים לדעת להתרחק מהמזון הזה, ולכן הבעת הפנים הנגעלת כל כך בולטת – כך לפחות טוענת העיתונאית הבריטית קלאודיה המונד. בספרה "רכבת הרים רגשית" (יצא לאחרונה לאור בהוצאת כתר) היא מציגה מחקרים שונים שעוסקים בהצדקה האבולוציונית של רגשות, או במילים אחרות – גם קריזות שנראות לא ברורות אפשר להסביר. לדבריה, כולם נגעלים מדברים מסוימים כבר מרגע לידתם, אבל נשים נגעלות יותר. "הן נוטות להיות רגישות לגועל בשיעור של 20-10 אחוזים יותר מגברים. הרגישות הזאת משתנה במהלך החיים, מגיעה לשיאה בשנות העשרה ויורדת בהדרגה לקראת הזקנה. יש הטוענים שהגועל קטן עם הירידה בפוריות משום ששוב אין צורך לשמור על הבריאות העצמית או על בריאות הצאצאים כדי להמשיך את המין."
השחרור מגועל יכול להיות סימן לאינטימיות ולחיזוק קשרים – תחשבו רגע על הורים המתרגלים במהירות להחלפת חיתולים ולא בוחלים בשיחה על מרקם היציאות של התינוק גם בזמן ארוחת הערב.
מה הקשר בין תנוכי האוזניים לקנאה?
לאנשים הקנאים ביותר יש גוף פחות סימטרי, טוענת המונד. "אם יש לך אוזן אחת ארוכה בהרבה מהאחרת סביר שתהיה מועד להרגיש קנאה עזה," היא מסבירה. "יש בכך היגיון אבולוציוני, כי א-סימטריה נובעת ממוטציות של התפתחות גופנית. כשמחפשים בן זוג, אדם סימטרי יהיה יותר עמיד לאקראיות גנטית כזאת, וממילא יוליד ילדים יותר חזקים." הסימטריה מסבירה רק את הקנאה המינית; בעבודה, למשל, אנשים אסימטריים אינם מקנאים יותר מאנשים אחרים.
מקנא בך. אבל זה בגלל האוזניים הא-סימטריות שלי (צילום: אייבלסטוק)
קנאה אמנם מאפשרת לאדם לשפר את מערכת היחסים שלו כדי לעודד את בן-הזוג להישאר, אבל למעשה האנשים הסימטריים ביותר אינם צריכים לעשות זאת, כי בני זוגם ממילא ייטו יותר להישאר איתם בגלל הגנים הסימטריים הטובים שלהם. כמובן שסימטריה אינה הגורם היחיד של אטרקטיביות, ואטרקטיביות גופנית אינה התכונה היחידה שגורמת לאדם להישאר בקשר או לעזוב – תמיד יכול להיות שהוא מצא מישהו שאיננו יפה יותר, אבל הוא חביב, משעשע או אינטליגנטי יותר.
אפשר למות מפחד?
כן. אבל לא להיבהל – זה נדיר. "מעגלי הפחד הם מערכת מחוכמת," קובעת המונד. "ברגע שלמדנו להימנע מסכנה מסוימת נפסקת התגובה העוצמתית אליה. בכל יום אנחנו נתקלים בסכנות פוטנציאליות שחדלו להפחיד אותנו כי אנחנו יודעים איך לטפל בהן. העומס על העצבים היה כבד מאוד אילו היינו קופאים מפחד בכל פעם שאנחנו מגיעים לכביש ראשי."
מצד שני, תגובת "הילחם או הימלט" האופיינית לפחד, שלרוב פועלת היטב ונותנת לנו את האנרגיה הדרושה לטיפול בסיטואציה, עלולה לעצור את הלב לגמרי. "פרץ של אדרנלין מכווץ את כלי הדם במטרה ההגיונית למנוע איבוד דם במקרה שאדם מותקף. הצרה היא שבה בעת התאים בלב מתמלאים בסידן, ולפעמים הם כופים על הלב להתכווץ כל כך בחוזקה עד שהוא אינו נרגע מחדש אלא נעצר לגמרי. ההסתברות לכך גבוהה יותר אצל אדם שכבר סובל ממחלת לב, אבל עלולה להופיע גם אצל אדם בריא לגמרי."
למה בכי משפר את ההרגשה?
"עצבות קטנה יכולה לענג – כשאתה מביט אחורה לתקופה מאושרת, אתה יכול להתעצב על חלק מהחיים שעבר ואיננו, אבל העצבות הזאת היא גם חמימה ונוסטלגית. אפילו בתרבויות בהן עצבות נחשבת בדרך כלל שלילית, היעדר של אמוציה כזאת יכול להיראות בעייתי."
לכאורה עצבות משתקת אנשים ומונעת מהם להצליח, אבל מחקרים שונים טוענים שהעצבות היא איתות יעיל לזולת לבקשת לעזרה. הסבר אחר לעצבות אומר שהיא מאיטה אותנו ונותנת לנו זמן לחשוב ולשנות תוכניות בשעת הצורך.
והבכי עצמו? פרופ' וויליאם פריי, כימאי, מצא הבדלים מהותיים בין דמעות צער לבין דמעות גירוי. לדידו, כשבוכים בכי רגשי מפרישים חומרים רעילים שהם תוצרי לוואי של המתח, והוצאת החומרים החוצה מביאה לשיפור ניכר בהרגשה. מומחים אחרים משוכנעים שהבכי עצמו, ממש כמו העצבות הבסיסית, מאותת לסביבה משהו בנוסח "היי, אני חסר ישע, אין לי כוח לשנות את המצב, תעזרו לי– "!!! ממש כמו תינוקות בני-יומם.
למה אנחנו כועסים?
הכעס, מסבירים החוקרים, מכין את גופנו להתקפה ונותן לנו תוספת עוצמה שעשויה להיות חיונית. הוא מסיט אנרגיה לשרירים ושומר עליה שם. "אין רגש אחר שיכול להחזיק את הגוף בדריכות כזאת לפרקי זמן ארוכים כל-כך," טוענת המונד, ומציינת ש"הרבה ספורטאים מנצלים זאת בהצלחה וצוברים במתכוון זעם כלפי הקבוצה היריבה."
לפעמים יש טעם לכעס – הוא יכול לדרבן אנשים להיאבק נגד עוולות. בעבודה, למשל, הכעס יכול להוביל ליתר הגינות מצד המנהלים (בהנחה שהם נבהלים מהתפרצות זעם יחידה ומעוניינים לברר את הסיבות לה,( או להניע את הכועס למצוא מקום עבודה טוב יותר.
המונד מצטטת את החוקר הישראלי גיורא קינן שקבע כי כדי לשמור על בריאות טובה, חשוב להתרגז באמת, להבהיר היטב מה מציק לך, אבל לעשות זאת רק לעתים נדירות. מי שמתרגזים פה ושם, מתברר, הם אלה שמצליחים למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם סיטואציות קשות, מה שמקטין את כמות המתח שהם חווים ומוביל לבריאות טובה. אלה שתמיד כובשים את זעמם, לעומת זאת, אינם מנצלים את הכעס ביעילות כדי לשנות את מצבם.
אבל זהירות, כעס עוצמתי יכול להביא לעלייה פתאומית בלחץ הדם ולהוביל להתקף לב או לשבץ. עלייה כזאת בלחץ הדם משאירה צלקות על דופנות העורקים ועלולה להוביל להתפתחות מחלת לב. פעילות גופנית בזמן הכעס יכולה לעזור לגוף להוריד את לחץ הדם, כך שכנראה עדיף לצאת להליכה מלשבת ולזעום.
למה מסמיקים?
ככל הנראה, מסבירה המונד, מטרתם של רגשות האשמה היא פיוס, והסומק הוא איתות תת-הכרתי לאדם שמולנו, שמשמעותו שאנחנו יודעים שחטאנו ומרגישים אשמה. האדם השני אמור לסלוח לנו בעקבות זאת.
