ריאליטי טורס: תיירות מתחת לקו העוני

הצלחתו של הסרט "נער החידות ממומביי" גרמה לעולם כולו לדבר על מצבם הקשה של ילדי שכונות העוני בעיר ההודית ובמקומות אחרים. התקשורת עקבה אחר גורלם של כוכביו הצעירים של הסרט בשכונות הפחונים שם הם חיים, ותיירים רבים שמגיעים לעיר מבקשים להכיר מקרוב את המציאות שראו על המסך הגדול.

"נער החידות" הוא לא סרט הקולנוע הראשון ששם במוקד את ה"סלאמס" - אותן שכונות עוני בפאתי ערים גדולות באפריקה, אסיה ודרום אמריקה - וקדמו לו סרטים כמו "עיר האלוהים" הברזילאי ו"צוצי" הדרום אפריקאי. המשותף לכולם הוא ההצצה אל חיי היומיום של האנשים שרובנו מעדיפים לשכוח בימים כתיקונם. כאן, בשכונות האלה (ולעתים מדובר בגודל ובאוכלוסיה של עיר ממש) מצטופפים רבבות ולעתים מיליוני עניים, המתגוררים בפחונים דלים או במבני בטון זולים. כאן הם מנהלים את חייהם, הכוללים לרוב אלימות, פשע נוראי, זנות, עבודת ילדים ורעב.

סרטים אלה לא הצליחו רק בהקרנות בבתי הקולנוע, אלא יצרו שינוי של ממש בדפוסי הטיול של רבים מהצופים הנלהבים, ששאפו לבקר באותם מקומות שהונצחו בסרטים. כצפוי, יזמים מקומיים זיהו את הרצון החדש ויצרו ז'אנר חדש: תיירות סלאמס.

"מדובר בתיירות שהיא חלק מתחום מתפתח בענף שנקרא 'Dark Tourism'", מסביר פרופ' נתי אוריאלי מהמחלקה לניהול מלונאות ותיירות באוניברסיטת בן גוריון, "זהו תחום האוגד בתוכו טיולים למקומות שאמורים לעורר גועל, זעזוע או חמלה, כמו מחנות ההשמדה או הגראונד זירו. החלחלה שמעוררים האתרים הללו נחשבת כסוג של חוויה עבור תיירים רבים. סיורים בשכונות עוני, המציגות לתייר מצבים קיצוניים של מסכנות ופשיעה, בהחלט נכנסים תחת הקטגוריה הזו".

אחד מכוכבי הסרט "נער החידות ממומביי" מתעד את משפחתו (צילום: AP) 

בעד או נגד?

בתיירות הסלאמס יש ככל הנראה חיבור מוצלח בעיני הנופש המערבי: יעדים מסתוריים, אותנטיות דרמטית, שמץ של רחמים והמון סיפוק עצמי על שהפעם, סוף-סוף, דווקא אצלנו ירוק יותר. אבל שאיפתם המוזרה של תיירים להחליף את אשליית היוקרה והפינוק שבתי המלון עבדו קשה כדי לייצר בשבילם וללכת לשכשך במקום זאת בסחי של שכונות העוני האורבניות מעלה לא מעט תהיות באשר למוסריות שבהצגת סבל אנושי בשר ודם כבידור לעשירים.

לדברי המתנגדים לתיירות הסלאמס, התיירים הלוקחים חלק בסיורים בשכונות מפרים את פרטיותם של התושבים והופכים אותם לדגימות סוציולוגיות בעל כורחם ואפילו לחיות בספארי. "יש פה אספקט חזק מאוד של מציצנות כאשר התיירים באים, מסתכלים ומצלמים כמה תמונות לאלבום. לכן הטיולים האלו מעוררים גישה שלילית כל כך שגורסת שהם מועילים רק לתייר", אומר אוריאלי. "מהצד שני ישנה הגישה החיובית יותר, לפיה טיולים מסוג זה מפנים את הזרקור אל האנשים המסכנים האלה ואולי העניין שנוצר סביבם יוביל את הרשויות להשקיע בהם ולשפר את מצבם".

האם בעקבות התיירים יבואו הכספים? 

אוריאלי מסתייג: "תחזית זו מאוד לא סבירה בעיניי משום שבשביל לעורר שינוי ופיתוח צריך הרבה יותר מתיירות. תיירות היא תחום שולי שאין לו כוח השפעה גדול כמו שנוהגים לייחס לו. וכמובן אין להתעלם מהעובדה שאם הסלאמס מכניסים כסף מתיירות, ההשקעה בהם תביא לביטול אותו גורם שהפך אותם לכל כך אטרקטיביים מלכתחילה, כלומר, העוני יפחת ואיתו גם מספר התיירים".

ובכל זאת, מארגני הסיורים אל משכני העוני, שערים לביקורות החריפות נגדם, מבטיחים כי הם אינם משתמשים במצוקה לצרכי שעשוע וכי הסיורים מתנהלים תוך שמירה על כבודם ופרטיותם של התושבים. בין השאר הם מקפידים על קבוצות קטנות מאוד של מבקרים, מגבילים את השימוש במצלמות במקום ומשלבים בטיול גם ביקור בעסקים מקומיים, מוסדות חינוך וארגוני צדקה. בנוסף, אחוזים גדולים מהרווחים מושקעים ישירות בפיתוח השכונות.

לצידם של המארגנים ניצבים מומחים הטוענים שטיולי הסלאמס מובילים ליצירת מודעוּת לאי הצדק החברתי בקרב הקהל המערבי. הם מאמינים שההלם אותו חווה התייר כשהוא ניצב פנים אל פנים מול העוני ידחוף אותו לפעולה - בין אם דרך יציאה נגד מדיניות השלטונות ובין אם באמצעות פעילות התנדבותית.

אוריאלי מבטל את תקוות האופטימיסטים: "אנשים רואים בעוני חוויה ותו לא. ביקור בפאבלות הוא עבור התייר חלק בחוויה של ריו ממש כמו ששוד לאור היום נתפס בעיניו כחלק מהחוויה הניו-יורקית. התיירות הזו מעוררת חמלה שהיא גם קצרת טווח וגם פאסיבית, שכן כתיירים אנחנו תמיד מרגישים כצופים מן הצד. זו הסיבה שכאשר תרמילאי נוחת בהודו ורואה את אלפי היתומים השוטפים את הרחובות הוא יצקצק בשפתיו ברחמים, אבל כעבור שבוע, כאשר אותם ילדים שכה צבטו את ליבו בהתחלה יבקשו ממנו כמה פרוטות - הוא ידחה אותם מעליו בעצבנות. אדם נמצא בתוך עצמו והוא לא מטייל כדי לשנות את העולם".

מה לגבי הטענה שכדי להכיר באמת את המקום בו אתה מטייל עליך להיות מודע גם לצדדים הפחות אטרקטיביים שלו?

"אינני מסכים כלל עם הטענה שניתן להכיר מקום עד הסוף, כולל המקום בו אתה גר. אם הטענה הזו הייתה נכונה אז מדוע ישראלים שטסים מרחקים עצומים כדי לראות הודים אביונים לא מבקרים בשכונת ג'ואריש בלוד או מטיילים בישובים הבדואים הבלתי מוכרים שבנגב? הרי עוני הוא לא ייחודי לתרבות האמריקנית או הברזילאית. ובכל זאת החמלה שלהם מופנית לילדים בבומביי ולבם גס למצב זהה שקורה ליד הבית! זה פשוט לא מקובל לראות את האחר בתרבות בה אתה חי".

משפחה חסרת בית ברחובות הודו (צילום: רויטרס) 

למרות שטיולי הסלאמס שנויים במחלוקת, התיירים מצביעים ברגליים. נדמה כי כל שנה פותחת עוד שכונת פחונים את שעריה לתיירים סקרנים. אם גם אתם רוצים להלך בצד האפל, הכנו עבורכם רשימה של סיורי הסלאמס המעניינים ביותר, שבהם אתם גם תורמים את כספכם לפיתוח השכונות.

ריו דה ז'נרו, ברזיל

ריו התוססת מתהדרת בלא פחות מ-750 שכונות עוני, המכונות "פָּאווֵלוֹת" ואלה גולשות אל העיר מהגבעות המקיפות אותה. שמן הרע של השכונות יצא למרחקים ורבים מעלים בדמיונם אזורים שלמים של עוני מחפיר, מחלות מחרידות, אמהות מכורות לסמים וכנופיות חמושות בילדים חסרי רחמים השולטות בסמטאות ביד רמה - אזור קרבות אמיתי שאף תושב העיר לא מוכן להיכנס אל תחומיו. אפילו השוטרים.

אבל המציאות, כרגיל, מורכבת הרבה יותר. קודם כל, אין פאוולה אחת דומה לרעותה. אמנם כולן כוללות מבוכי רחובות צרים וצפופים שעליהם מגובבי מבני בטון כעורים ומוזנחים והרבה מאוד אשפה, אך חלקן התפתחו למעין ערים קטנות שבעקבות ההתעלמות הממושכת מצד השלטונות ושירותי הרווחה, פיתחו חיי קהילה אלטרנטיביים.

זהו את ההבדלים - אחת הפאוולות על רקע ריו (צילום: mct)

הסיורים נערכים בפאוולות הנחשבות למסוכנות פחות, ובמהלכם פוגשים התיירים קהילות מגובשות המנהלות חיי מסחר ותרבות עשירים - חנויות, דוכני אמנות, מרכזי בריאות וכמובן, בתי ספר לסמבה, הצובעים את המציאות הקודרת בצבעים בהירים. כל השכונות חוברו לרשת החשמל ב-1990 ומאז גם נסללו הכבישים והופעלו מערכות ביוב שהפחיתו את בעיות התחלואה וההיגיינה משמעותית.

אפילו Cidade de Deus, הלא היא "עיר האלוהים" הידועה לשמצה שהונצחה בסרט בשם זה, ניקתה עצמה משאריות הקוקאין ומשלטון האימה של כנופיות הסמים ששלטו עליה במשך ארבעה עשורים והיום היא סמל למלחמה נגד הפשע ושיקום השכונות.

• הסוכנות הראשונה שהחלה להפעיל סיורים בפאוולות מופעלת על ידי תושב לשעבר בשם מרסלו ארמסטרונג שהחל את היוזמה לפני 17 שנה והיום מציע סיורים רגליים מרתקים בני ארבע שעות בפאוולה Vila Canoas ובRochina שהיא הגדולה בברזיל. לפרטים נוספים.

שוטרים משגיחים על השקט (צילום: mct)

מומביי, הודו

בלב העיר המתפתחת בקצב מסחרר, בין רבי קומות חדישים ומדשאות קריקט מוריקות, שוכנת לה בעליבות מנקרת עיניים שכונת דהראווי (Dharavi) - אחת משכונות העוני הגדולות באסיה. על שטח של פחות מ-1.75 קמ"ר, חיים ועובדים לא פחות ממיליון תושבים בצפיפות משוועת, בינות פתחי ניקוז מצחינים, צריפי פח חלודים וסמטאות עמוסות גבבה וחוטי חשמל. אל תוך הכאוס המסחרר הזה נכנסים תיירים מכל רחבי העולם, חמושים בסקרנות רעבתנית ובמצלמה.

מי שהחל את הסיורים במומביי ב-2006 היה תייר אנגלי בשם כריס וואי, שעשה זאת בהשראת תיורי הפאוולות בריו. בעוד בשנתיים הראשונות נדמה היה שאין עתיד לטיולים של עוני הודי מזוקק, הגיע הסרט ההוא ושינה את התמונה. היתומים הקטנים שכיכבו ב"נער החידות ממומביי" כבשו את לבם של מיליונים ועוררו את הסקרנות המערבית. סיורים בעקבות ילדותם הקשה הם כיום אטרקציה מבוקשת. כאן ניתן להביט מקרוב אל תוך הפחונים הרעועים ולשחזר סצנות אהובות מול מתקני השירותים הפזורים ברחובות. אבל יותר מכל, פה גם נעשה ברור יותר מאי פעם חוסר הסיכוי שילד אחד מעשרות האלפים השוטפים את הרחובות המטונפים, יהפוך למיליונר.

שלטונות הודו הודיעו לאחרונה כי החלו במבצע להריסת דהראווי לטובת שכונת מגורים ראויה יותר. למרבה הצער, לא בטוח שזה יהיה לטובת התושבים.

• את הסיורים המודרכים מארגנת חברת Reality Tours & Travels. עלות הסיור הינה 80 רופי לאדם. 80% מהרווחים מועברים לארגוני צדקה הפועלים למען תושבי דהראווי.

שיא הצפיפות. בית טיפוסי בדהראווי (צילום: mct)

ניו דלהי, הודו

סיורי העוני בעיר הבירה ההודית מספקים מבט קצת שונה על עניי העיר כאשר הם מציעים הצצה על תנאי מחייתם של תושביה המקופחים והאבודים ביותר של עיר הבירה - ילדי הרחוב החיים בתחנות הרכבת המרכזיות. מעל ל-2,000 ילדים חסרי בית יש בניו דלהי, רובם חיים בתחנות הרכבת שהפכו עם השנים לשכונות של ממש המהוות את העולם התחתון האמיתי של העיר שבה רעב ותחלואה הם מנת חלקם של מיליונים.

• אחת הסוכנויות שמפעילות את הסיורים היא סאלאם באלאק טורס שמדריכיה כולם ילדי רחוב לשעבר. מחיר הסיור הוא 200 רופי לאדם, שמועברים במלואם לארגון צדקה הפועל לשיקום הילדים הללו.

יוהנסבורג, דרום אפריקה

העיר העשירה מוקפת עיירות פחונים הנקראות Townships בהן חיים בצפיפות ודוחק אזרחיה השחורים של המדינה, קורבנות האפרטהייד ההרסני והגזענות. המרכזית שבעיירות אלה היא סוואטו (Soweto), שנוסדה כמחנה מגורשים אליו פינו הבריטים את העובדים השחורים שהגיעו ליוהנסבורג כדי לחפש זהב והפכו במהרה למטרד עבור הקולוניאליסטים הגזענים. שלטון האפרטהייד הגביר את ההגירה הכפויה אל פאתי העיר, וסוואטו נהפכה במהרה לישוב האורבני השחור הגדול ביותר באפריקה - ולסמל למדיניות הדיכוי והאפליה הממוסדת של המיעוט הלבן. פה פרץ המאבק הממושך שהביא לביטול האפרטהייד והפך את נלסון מנדלה לנשיא השחור הראשון בתולדות המדינה.

כך שסיור בסוואטו שונה מסיורים ביעדים אחרים, ומטרתו רחבה יותר מהצצה אל חייהם של העניים והמיואשים. הטיולים המודרכים כוללים לצד שיטוט ברחובות עפר וביקור בפחונים חבוטים, גם סיור במוזיאון האפרטהייד, כניסה לתערכות הצילומים בכנסיית רג'ינה מונדי בה היו מתכנסים המפגינים בתקופת המאבק והצצה לבתיהם של נלסון מנדלה ודזמונד טוטו.

• משך הסיורים משתנה בין מספר שעות ליום שלם, וכך גם מחיריהם (480-660 ראנד, כ-206-325 שקלים. לפרטים נוספים.

בית על גדת נהר מזוהם בסוואטו (צילום: mct) 

מזטלן, מקסיקו

רוב הארגונים בדרא"פ, הודו וברזיל רגישים לביקורת המופנית נגד סיורי העוני ועושים מאמצים גדולים שלא להפוך את השכונות לספארי עמוס באוטובוסים של תיירים צמאי דם. חלקם אף מעודדים את המבקרים לא להסתפק במציצנות ולקחת חלק פעיל בשיקום השכונות. אבל בעוד שאר העולם מסתפק בסיבוב בין ארגוני צדקה ומרפאות מקומיים בניסיון לעורר מודעות, כנסייה אחת במזלטן דורשת מכל תייר להסיר את הכפפות הלבנות ולהיות מתנדב פעיל ליום אחד.

ילדים מחפשים מציאות במזבלה (צילום: mct)

הסיור כולל ביקור בשכונות פחונים או "קולוניות", במרכזי הקהילה המופעלים בהתנדבות ובבית הספר לילדים ונערים שהוקם בניסיון כמעט נואש להציל כמה מהם ממעגל העוני שהוא גורלם הבלתי נמנע של ילדי הקולוניות של מזטלן. שיא הסיור הוא כמובן המזבלה הגדולה שם זוכים המשתתפים לחלק את הכריכים והשתייה לנשים, הגברים והילדים שמבלים את חייהם בתוך ערימות האשפה העצומות בניסיון לפרנס את משפחותיהם.

• הכנסייה מוציאה סיורים בין החודשים אוקטובר עד מאי. מידע על הסיורים ראו באתר הכנסייה.