הבהלה לאטרקציות

הפעם התחלנו במפח נפש. משרד התיירות ארגן סיור בן יומיים לנפלאות אילת וסביבותיה, הילד בחן את התוכנית ואף שמח, לא רק בגלל החיסור הצפוי של יומיים תמימים מבית הספר. אבל במשרד התיירות עוד לא שמעו על סידור כזה של אימא וילד הכותבים יחד לטובת טיולי משפחות, ולכן הפילו את האפשרות שהילד ייצא בשל סיבה פרוזאית שאין ביטוח לילדים, רק למבוגרים.

למרות ניסיונות נוספים לשנות את רוע הגזירה, נפרדה האימא מהילד, ונסעה בלעדיו תוך ניסיון לנחש ממה היה נהנה. ואכן, במרבית היום הראשון הוא היה ללא ספק סובל: העצירה הראשונה בקיבוץ לוטן, לא הייתה מגרה את בלוטות השמחה שלו. במזג אויר חם במיוחד כיתתנו את רגלינו בין מתקנים בצבעים דהויים העשויים מחומרי פסולת. הקיבוץ הזה, שחבריו דוברי אנגלית ושייכים לקהילה הרפורמית, הפכו את הזבל לאפוס. כה חשוב וכה משעמם. יש להם שם בקיבוץ גם קורסים וסמינרים לסוגי שלווה מהמזרח הרחוק, והאימא מצאה את עצמה בתור למסאז' משחרר שרירים. אלא שמשרד התיירות ממהר. צריך להספיק את כל הרשימה של האטרקציות, וכך יצאה האימא עם התסכול הראשון של היום.

בירור קצר שערכה, הבהיר שמדובר כאן בטרמפיסטים. ומי הטרמפיסטים? אוטובוס העיתונאים. ומי החשובים? שני אוטובוסים של סוכני תיירות פנים. השמועה שהצרכים של הסוכנים והעיתונאים כמעט ואינם נפגשים – הסוכנים צמאים למחירי חבילות נופש, העיתונאים צמאים לחוויות שכותבות את עצמן - הגיעה אמנם לאוזני המשרד הממשלתי הנכבד, אבל לא עברה את התאים האפורים של מקבלי ההחלטות. וכך נדחפנו לתוך האוטובוסים כדי לבדוק את מצב הצימרים בקטורה, הקרובה ללוטן, המיושבת על יד דוברי אנגלית ברובם מן הקהילה הקונסרבטיבית.

המוניטין של קטורה בא מאירוח קבוצות גדולות לארוחות, ובארגון כנסים. מלבד זאת יש שם ניסיונות גידול מרתקים של עצי פרי שטרם שמעו על האפשרות שיגדלו במדבר והם עושים זאת בהצלחה מעוררת התפעלות. אבל המדריך הנודניק בו זכה אוטובוס העיתונאים, הוציא את החשק, ובמיוחד את העניין. העובדה המרה שבעונה זו של השנה גם אין פירות כדי להעסיק את חיכם של מיטיבי הלסת, הורידה נקודות עד בלי די.

בעודנו מעולפי הסברים וחום, קיבלנו משב רוח קריר ומענג במיוחד מצדו של שחר שילה, מדריך טיולים מעולה שהוטס במיוחד מתל אביב כדי לנפץ כמה מיתוסים כמו: כושי, היזם של הכפר התיירותי ה-101 בכלל לא היה ביחידה המהוללת. הוא התגייס אחרי שפורקה, ושירת סתם בצנחנים. ה-101 הוא מניין הקילומטרים מטאבה צפונה. או הסיפור על עמודי שלמה שבאזור תמנע. שילה אומר: אין קשר לשלמה. זה רק גימיק שיווקי לאחר שהארכיאולוג נלסון גליק הטעה את כולם, כשהיה כאן בזמן מלחמת העולם השנייה.

עמודי שלמה הפכו עכשיו חלק מפארק אטרקציות ענקי –פארק תמנע שהושקעו בו מעות רבות כדי להפוך לקומפלקס תיירותי מגוון. קודם כל בנו ליד הכניסה מיזם מולטימדיה במיליון דולר, שם אפשר לצפות בתולדות האזור לפי מיטב המסורת הוולט דיסנית: הכל מסתובב. האזור מסתובב ואנחנו בכיסאותינו מסתובבים, והמצרים הקדומים עולים ויורדים. הילד, אם היה שם, היה יוצא עם בחילה, שהייתה מצליחה להסתיר את הגיחוך שבקצות פיו.

ארוחת הצהרים נערכה לרגלי האגם באוהל בדואי כפנטזיה בדואית, אבל בדואים לא נראו בשטח. את האוכל הכינו אנשי הקייטרינג של קיבוץ איילות, ואת ההגשה ביצעו הודים רזים וקלי רגלים שדילגו על המזרונים והשטיחים במיומנות אין קץ, שנראו כחיקוי מוצלח מאוד לבדואים.

על חיי המין של הנמרים

על פני שאר האטרקציות חלפנו במהירות, כיאה לעיתונאים הממהרים בעקבות הסוכנים. החמצה. ההחמצה הבאה לא קרתה, למרות שמשרד התיירות רצה לדלג עליה: האכלת טורפים בחי- בר של יוטבתה. האימא רצה לה בין הכלובים כדי לא להפסיד סיפור טוב, והיו רבים, כמו חיי המין של הנמרים - פעם בשנה, כמה ימים רצוף, בין מאתים לשלוש מאות פעם. ההאכלה הלילית בבשר נוטף דם, ההתקרבות האיטית של הנמרים והקראקלה היפהפייה שסירבה לאכול, והשועלים הקטנים שמתרוצצים ומשחקים – הייתה גורמת הנאה רבה לילד. הוא לבטח היה מתגבר על סלידתו מהדם, ובודק את מצב השיניים של הטורפים.

הסוכנים כבר על האוטובוס. נוסעים לאילת. משרד התיירות מחלק אותנו לבתי המלון המארחים, ולאימא, לרוע המזל, יצא לבלות את הלילה בנפטון, שכבר בקיץ השאיר עליה ועל הילד רושם אמביוולנטי. ארוחת הערב לכולם נערכה חגיגית במלון קיסר. היה מצוין. האם לכבוד הסוכנים? אולי לכבוד הטרמפיסטים? לאימא רק נותר לקוות שזוהי מנת חלקם של אורחי המלון מדי ערב. מי שלא התעלף מכמויות המזון העצומות והמשובחות, המשיך את הלילה בבדיקת כמה פאבים אילתיים ידועים. האימא העדיפה להירגע בחדרה במלון.

למחרת בבוקר – סוף סוף חוויה: הסוכנים והעיתונאים הוזמנו לבוקר שלם בחוות הגמלים שבשוליה הדרומיים של העיר. עשרה גמלים עומדים להם בשורה ליד מעקה שנבנה במיוחד כדי לערוך סיבוב בן 30 דקות בוואדי. האימא עלתה על רינה. נאקה שקטה וסבלנית. מה שלא שינה את העובדה שכל עצמותיה (של הרוכבת) אמרו שירה וביקשו רק מרגוע. ומרגוע אכן נמצא מיד בסביבה – באוהל בדואי פתוח לרווחה גהרו מסז'יסטיות והפליאו בנו את מנעמי השיאצו, והרפלקסולוגיה, והיוגה. קצת מוזר, באמצע המדבר, אבל – משובח.

בניגוד לתור הארוך למסע התענוגות הזה, התור לאומגה שירדה לה מרום ההר היה קצר ביותר. האימא שוב נהנתה בגדול, ונזכרה כמה הילד אוהב אומגות, וכסיזיפוס צעיר ורענן מצפצף על העליות התלולות והארוכות בטיפוס למעלה מול הירידה הכה מהירה למטה. התענוגות הנוספים במקום כללו טעימת גבינות עזים, נסיעה במרכבות רתומות לחמורים, מטווח ברובי צבעים, ובדיקת מצב המזל באמצעות קלפי טארוט, וגלגל העין. לצערה של האימא, רק קבוצות מאורגנות גורמות לחווה הזאת לעבוד במלוא תפארתה. לבודדים אפשר לארגן רק טיולי גמלים בני כמה שעות.

שיא נוסף של הטיול קרה ממש בסופו, וחבל שכך. "כוכב הים" שמה של האטרקציה. מדובר בבית קפה יחידי בעולם מסוגו, בו יושבים כמה קומות מתחת למים, בתוך הים, וצופים בכל פלאי הדגה, תוך אכילה ושתייה. לפני ארבע שנים, כשהחלו לבנות את בית הקפה הזה, היתה שם שממה. האלמוגייה נבנתה בדי עמל ויזע, והיום אין מרהיב מלבוא בשעות האור ולסיים בשקיעה, תוך ליווי הלהקות המרהיבות של הדגים המשוטטות להנאתן ליד החלונות הענקיים. אפילו שני דגי חרב באו לבקר את החלון ליד האימא, והיא חשבה כמה חבל, שהרי הילד היה נהנה עד בלי די לשוחח איתם ישירות.