מחכים לילד של חבה

פעם, כשטלפון היה רק לראשי מדינה וגנרלים, לא היה קל לעשות קניות מהבית, אבל לא בלתי אפשרי: נדרשו לכך סל קשיח, חבל, פעמון קטן, ארנק קטן ומקל כביסה, ובעיקר - יחסים טובים עם בעל המכולת הקרובה.

הסל היה דרישה מוקדמת: רצוי סל פיקניק מרובע וקלוע, עם ידית חזקה ומכסה, אם כי ניתן היה להסתפק בסתם חתיכת בד, במקום.

עם הסל בידיך, כל שנדרשת לעשות הוא להכין רשימת קניות, להכניס את הרשימה והכסף לארנק הקטן, ואת הכבודה הזו להניח בסל. את הסל צריך היה לקשור לחבל, ולשלשלו למטה (זה בהנחה שהדירה שלכם היתה ממוקמת בקומה ג') מדי יום בשעה קבועה. כך היה הסל מתנדנד לו למטה, מחכה ל"ילד של חבה", שזה היה שמו של השליח של בעל המכולת. אצלנו קראו לו חבה.

חבה זה עטה תמיד סינור אפור ארוך, חולצה כחולה ומכנסיים אפורים. מאחורי האוזן היה שתול לו זנב עיפרון מחודד בסכין. את עפרונותיו אהב חבה לחדד במתקן מקורי: מין קשת מתכת מבריקה, שלרגליה חובר חצי סכין גילוח. יציר טכנולוגיה וולגרית, כהגדרת זוגתי, שהסיכון בה עלה על יתרונותיה. פעם, במהלך ביקור במכולת עם סבתא, השחלתי אצבע, כדי לבדוק אם טובות מידותיה של הגליוטינה המניאטורית לעניינים פרקטיים יותר. הצעקות (בגרמנית) הקפיצו שוטר לחנות, ומההתרגשות כמעט חתכתי אצבע.

בימים של חופש גדול אצל סבתא, התפקיד שלי היה להסתכל למטה ממרפסת הדירה בקומה השלישית, ולהשגיח על הסל המתנדנד. אחרי שנים שבהן לא נגעו העוברים והשבים בבן יהודה שטראסה בסל ובתכולתו, בתחילת שנות השישים כבר צריך היה להגן על הסלים התלויים ממקרי שערורייתיים של "סחיבות":

"Schrecklich!", הזדעזעה בוקר אחד סבתא "הַסט דו גֶהֶרְט? (שמעת?) לְגֶרְדָה לקחו אתמול סל של קניות - וברחו".

נורא. פשוט נורא.

היום ברור לי שלא היו לי אז כלים למנוע סחיבות, אף שאין לפסול את האפשרות שפעם, מספיק היה לצעוק על מישהו מהקומה השלישית, כדי לתת לו הזדמנות לוותר על שאיפותיו הנואלות לפגוע בשלמות הסל. אני, בכל מקרה, נותרתי נאמן סל עד ש"הילד של חבה" היה בא, מוריד אותו מהחבל, ולוקח למכולת. לפעמים אחרי רגע, לפעמים אחרי שעתיים, היתה משיכה חזקה מבהילה את הפעמון הקטן שהיה קשור לחבל, ומבשרת: תרימו אותי. הייתי אז רץ למרפסת ומושך. בסל, עם כל המצרכים, שכב לו גם הארנק הקטן ובו העודף. גם את הפתק חבה החזיר, מקפיד למחוק כל פריט בעפרונו המחודד לתפארת.

וכל הסיפור הזה למה? כדי להדגיש עד כמה רק הטכנולוגיה השתנתה, אבל המהות לא. היום, במקום חבל, סל ופתק - יש עכבר, מקלדת ומסך. אז הנה כמה רעיונות מה לעשות עם כוח קנייה מיותר, זמן מקלדת משופר ורעב שיכול להבשיל במשך שעתיים-שלוש, עד שיבוא "הילד של נט-סל".

ברווז צלוי במילוי תפוחים ולחם

ברווז הוא עוף מאוד שמן. רצוי לדקור אותו בשיפוד לאורך צדי הגוף ובחיבורי הירכיים לגוף. כך יצא השומן המומס בקלות, יצטבר בתבנית ואנחנו נוכל להיפטר ממנו. וכך גם נקבל עור פריך יותר. אפשר להחליף את הברווז בעוף. במקרה הזה צריך לקצר את זמן הצליה ולשים לב שלא יתייבש (להבריש עם המיצים יותר).

חומרים:

ציפור במשקל 2-2.5 ק"ג

מלח

פלפל שחור גרוס טרי

300 גרם בשר בקר טחון

300 גרם בשר אחר טחון

1 ביצה טרופה

50-60 גרם (חצי כוס) פרורי לחם

½ כפית מיורן

2 תפוחים לאפיה (הירוקים) בינוניים, קלופים, מגולענים וחתוכים לקוביות

הכנה:

1. מחממים את התנור ל-200 מעלות צלזיוס.

2. שוטפים את הציפור במים קרים ומיבשים היטב מבפנים ומבחוץ במגבת נייר. ממליחים ומפלפלים את העוף מבפנים.

3. בקערה מתאימה, מערבבים היטב את הבשר הטחון עם כל המרכיבים מלבד התפוחים. מוסיפים את התפוחים וממלאים את העוף. לא דוחסים, משאירים מקום למילוי לתפוח.

4. סוגרים בשיפוד או קיסמים (אם אפשר, משתמשים לשם כך בעור הצואר). מניחים על רשת בתבנית צליה ומכניסים לתנור החם.

5. צולים את הברווז או העוף – חזה כלפי מעלה – כ-20 דקות, עד שהוא משחים קלות. אז מוציאים כמה שומן שאפשר מהתבנית, ומורידים את החום ל- 180 מעלות לערך. ממשיכים לצלות כשעה, או עד שהציפור מוכנה. כדי לדעת אם מוכן, דוקרים במקום העבה ביותר – קרי הירך. המיצים שיוצאים אמורים להיות שקופים או צהבהבים.

6. מניחים את הציפור, מכוסה בנייר אלומיניום, על צלחת הגשה מחוממת, ונותנים לה לספוג חזרה חלק מהנוזלים שאבדה. מגישים עם כרוב אדום מבושל וחם.

ספריבס ברוטב מלפפונים חמוצים

כן, אצלנו אוכלים לא מעט "חמוצים" מבושלים או צלויים. כרוב חמוץ – שמשמש בסיס לשוקרוט, מלפפונים חמוצים בתוך רולדת בשר ועוד ועוד.

חומרים:

1 ק"ג צלעות בשר לבן

כפית מחוקה מלח

פלפל שחור גרוס

30 גרם לארד (בכל מעדניה שמכבדת עצמה)

בצל בינוני קצוץ היטב

2 כדורי פלפל אנגלי ומסמר ציפורן – גרוסים או כתושים יחד

עלה דפנה קטן

כף מחוקה קמח

1 + ½ קופסאות רסק עגבניות

200 גרם מלפפונים בחומץ - קצוצים. בערך 2/3 פחית של מלפפונים קטנים

1/2 1-2 כוסות מים

חומרים:

1. ממליחים ומפלפלים קלות את הצלעות מכל הצדדים.

2. מחממים בסיר מתאים את הלארד ומשחימים בו היטב את הצלעות על כל צדדיהן. צריך ל"שחק" קצת עם החום כדי שלא ישרפו. מוציאים ומניחים במקום חמים.

3. מוסיפים את הבצל והתבלינים אל הסיר, מערבבים ומוסיפים את הקמח ורסק העגבניות. מערבבים היטב ומוסיפים את המים והמלפפונים הקצוצים. מערבבים.

4. מביאים לרתיחה וממשיכים לערבב עד שהרוטב מצטמצם מעט.

5. מחזירים את הצלעות אל הסיר ומכסים. ממשיכים לבשל על אש קטנה, כשעה, עד שהבשר רך. רצוי מאוד להפוך את הצלעות בסיר מדי פעם.

6. הגשה: מוציאים את עלה הדפנה ומניחים את הספריבס בקערה מתאימה, עם הרוטב מעל. את הלארד ניתן להחליף בשומן אווז מעושן. לטעמי אין תחליף לצלעות, אבל בטח אפשר להחליף בקוביות בשר לצלי.