בוא אלינו לים

השנה: 2002. סאם ריימי ופיטר ג'קסון יוצאים להם ממסבאה קטנטנה בערבות ניו-זילנד, לאחר שמלאו את קיבתם וניסו למצוא פרוייקט משותף שיעניק דרור לכשרונם המבורך. ואז זה קרה. בהבזק של ברק, הגיחה לה מכונית דילוריאן אפורה, ובתוכה גבר מבוגר עם תספורת אלברט איינשטיין. "דוק בראון???" קראו בפליאה ג'קסון וריימי. דוק בראון, נוירוטי מתמיד, לא שעה לשאלתם ומייד סינן "סאם!!! פיטר!!! אתם חייבים לחזור איתי". "לאן, דוק?" שאל הצמד והמשיך לחקור בדאגה " לעתיד? משהו רע קורה לנו בעתיד?". "לא, לא", הרגיע הנוסע בזמן, " אתם חייבים לחזור אתי לעבר. מפיקים סרט על פיראטים שהם בעצם חיים-מתים והם לא מוצאים יוצר אקסצנטרי דיו שיסכים ליטול על עצמו את מלאכת הבימוי".

פיטר וסאם, נראו נלהבים לרגע, אך אז נזכרו בשורה של התחייבויות קודמות שגרמה להם להשיב בשלילה. בכדי לא לדכא לחלוטין את התלהבותו של דוק, הם העניקו לו קופסת גפרורים ועליה רשום מספר טלפון של יוצר מבטיח ובעל שם הולם- גור ורבינסקי. "התעלם מהעובדה שהוא ביים את 'המקסיקני' וזכור שהוא זה שאחראי לפרסומת הגאונית של הבאדווייזר עם הצפרדעים וכן לרימייק של 'הצלצול' ", סיננו השניים. "וואו. הפרסומת עם הצפרדעים!!!", קרא דוק, ונעלם לו במכוניתו אל האופק.

המעשייה שלפניכם עשויה להראות מופרכת ודמיונית לחלוטין, אך לדעתי, אין דרך טובה ממנה להסביר כיצד בקיץ עמוס בסרטי המשך, רימייקים ועיבודי קומיקס, הצליח להגיח למסכי הקולנוע סרט שעניינו פיראטים. זה לא שמדובר בז'אנר שלא ידע ימים טובים. ארול פלין ודאגלס פיירבנקס הצעידו את הז'אנר לשיאים בשנות העשרים והשלושים ביצירות כגון: 'הפיראט השחור' (1926) ו'קפטן בלאד' (1935). הז'אנר אף רשם תחייה מחודשת בשנות החמישים עם יציאת 'The Crimson Pirate' (שאף זוכה למחווה ישירה ב'שודדי הקריביים') בבימויו של רוברט סיודמאק ובכיכובו הכובש של ברט לנקסטר. אך מה לעשות שבשנת 1995 שוחרר לאקרנים אחד מהכישלונות הגדולים ביותר שידעה הוליווד- 'אי הפיראטים'- בבימויו של רני הרלין, סרט שבעיניהם של המפיקים ובעלי ההון ההוליוודיים היה בבחינת טקס אשכבה, ארוך ולא מוצלח במיוחד, לז'אנר הקסום.

אז מה מוביל את אולפני דיסני השמרניים ואת מפיק העל, ג'רי ברוקהיימר, הידוע בהימוריו הבטוחים, לשים את מבטחם בסרט שעוסק לא רק בפיראטים, אלא בפיראטים חיים-מתים? האם ייתכן והם חשו כי בדומה לפיראטים המסרבים למות בסרטם החדש, כך גם הז'אנר נועד לנוע לנצח בתפר שבין חיים ומוות וכי כעת הגיע רגע התקומה, או שמא הם הבינו כי לא היה זה הז'אנר שהכשיל את רני הרלין כי אם חוסר הבנתו את האלמנטים הבסיסיים שהופכים סרט פיראטים לסרט טוב. אלמנטים שנוסחו להפליא בשירם של השלושרים- "לו הייתי פיראט", שאם משמיטים את פזמונו, מתגלה לפתע כהשראה האמיתית לסרטו של ורבינסקי: "לו הייתי פיראט / בת מלכה לו היית / שהמלח יבש בעיניה / בספינה מזהב הרוזן הרשע / מפליגה במצוות אדוניה / לו הייתי פיראט / על שבעת הימים לבקשך בספינה אז יצאתי /  ובקו המשווה, באיים החמים / לך מיטה של פרחי בר הצעתי". וכך קורה בדיוק בסרט.

ורבינסקי וצמד התסריטאים המבריק, טד אליוט וטרי רוסו- שעומדים מאחורי יצירה נפלאה נוספת, 'שרק', כאילו משתעשעים בסוגייה הרומנטית שהעלו בימים ההם ירון לונדון ויאיר רוזנבלום, ומשרטטים ורסיה משלהם לאופן שבו היו נראים פני הדברים לו הם היו פיראטים.

כמצופה מצמד התסריטאים השנון והפיקח, שפירק לגורמים את ז'אנר סרטי האגדות של דיסני ב'שרק' ונתן לו טוויסט חדש, גם הפעם מבקשים אליוט ורוסו להפוך את הקערה על פיה, ואגב כך למתוח ביקורת על מפיקי העל ההוליוודיים, וכל זאת מבלי להעיר את בעל הבית - ג'רי ברוקהיימר. בניגוד למרבית סרטי הפיראטים להם הורגלנו, העלילה איננה מתמקדת בחיפוש אחר מטמון אבוד. נהפוך הוא, נקודת הפתיחה של הסרט היא נקודת הסיום של מרבית סרטי ההרפתקאות: שודדי הים, בראשותו של קפטן בארבוסה (ג'פרי ראש) כבר מצאו את האוצר, אלא שהם מבקשים להחזירו עד לפרוטת הזהב האחרונה, שכן הם מאמינים שהשבתו תסיר מהם את הקללה שהופכת אותם עם צאת הירח לשלדים מהלכים.

אך מה לעשות שהמטבע האחרון נמצא על צווארה של אליזבת' (קיירה נייטלי), אמנם לא בת למלכה, כפי שדורש השיר, אך בכל זאת בתו של מושל הקריביים (ג'ונתן פרייס)? כנדרש במדריך לחיי פיראטים, ייאלץ בארבוסה לחטוף את העלמה ולהילחם בשני גורמים שנעלמו ממשוואתו הראשונית. האחד, וויל טרנר (אורלנדו בלום), נפח במקצועו וחבר ילדותה של אליזבת, שבמקרה, איך לא, גם מאוהב בה בסתר, והאחר, אליו פונה טרנר בבקשה לעזרה, הוא פיראט בעל מוסר ועקרונות מפוקפקים ביותר, העונה לשם ג'ק ספארו (ג'וני דפ) ולו מניע משל עצמו - נקמה.

ג'וני היפה

'שודדי הקאריביים' הוא הסרט הטוב ביותר שתראו הקיץ. הוא מצליח במקום בו כשלו 'אי הפיראטים' וכן מרבית סרטי הקיץ הנוכחי, משום שהוא משכיל למלא אחר חוק הזהב של הוליווד הקלאסית 'Keep it simple. Keep it fun'. אין בו יומרה לדיון פילוסופי (ככלות הכל הוא מבוסס על מתקן שעשועים בדיסנילנד), ובניגוד למרבית סרטי הקיץ הנוכחי, הוא מתרחק ככל האפשר מנושאים ותמות שיגררו ניתוח אלגורי ויקשרו אותו למשטר בוש. כמו-כן, על-אף השינויים העלילתיים בהם נוקטים יוצרי הסרט, ניכר כי הם אינם מבקשים להמציא מחדש את הגלגל, אלא מעונינים להחזיר את התחושה הרומנטית הנפלאה שפיעמה בגלגלי הסרטים הישנים שליוו את ילדותינו.

אחד מהסרטים הללו הנו 'קאט באלו', שלטענת ורבינסקי, היווה השראה ישירה. ואכן, בדומה למערבון/מחזמר הנהדר, גם כאן ניתן למצוא את דמותו של הנבל המרכזי (ג'פרי ראש המצוין שמשכיל להעניק ממד נוסף לדמות השטחית בד'כ של הפיראט הרע), שתי דמויות ישרות ומרובעות- וויל טרנר (אורלנדו בלום, שמשחזר את דמותו של לגולוס מ'שר הטבעות', הפעם ללא הבלונד) ואליזבת (קיירה 'שחקי אותה בקהאם' נייטלי) - שמחזיקות את ציר העלילה המרכזי, הן בסיפור האהבה והן בסיפור ההרפתקאות, ואליהן מצטרפת דמות נוספת, שהיא למעשה הרוח החיה של הסרט - ג'ק ספארו, הלא הוא ג'וני דפ המופלא, שבדומה למתרחש על המסך, דואג להעביר את הנוסעים-צופים בבטחה ובהנאה מוחלטת מנקודת יציאתם להרפתקה ועד לעגינתם בסיום.

אך אל לנו לפטור את מעשיו של דפ בסרט הזה בשורה וחצי, שכן תפקיד כה מלהיב, מקורי ומשעשע לא נראה בקולנוע מאז ימיהם של לי מרווין כקאובוי השתיין ב'קאט באלו' ואלי וואלך בתפקיד טוקו ב'טוב, הרע והמכוער'. ההשוואה איננה מופרכת, משום שבדומה לשתי הדמויות המיתולוגיות הללו, גם דפ מבקש ליצור דמות בעלת חולשות אנושיות וערכים אמביוולנטיים, שגורמים לו לקפץ, גם במובן הליטראלי, בין המחנה הטוב למחנה הרע, בכדי להציל את עורו.

דפ יכול היה לגלם את הדמות באופן בו ארול פלין, דגלאס פיירבנקס וברט לנקסטר בחרו לגלם את דמויותיהם, פיראט צחור שיניים ויפה מראה, אך כמי שסבל בראשית דרכו מתסמונת היפיוף ההוליוודי, מבקש דפ גם הפעם, כמו בסרטיו הקודמים 'פחד ותיעוב בלאס וגאס', 'אד ווד' ו'המספריים של אדוארד', לכער את פניו - הפעם באמצעות שיני זהב - וכן לסגל לעצמו סגנון דיבור והליכה מגוחכים שנוטלים את אותותיהם, כך מתוודה השחקן בראיון, מקית' ריצ'רדס, איש ה'רולינג סטונס' ומדמותו של הבואש הצרפתי, פפה לה-פיו, ''כוכב'' הלוני טונס.

אך מה לעשות, שגם עם איפור עיניים כבד, זקן, שיני זהב והליכה מתנדנדת, לבחור הזה יש לב וכריזמה של שחקן ענק, שמפזרים בקלילות את ריח הבואש וחושפים בפנינו את האוצר האמיתי של הסרט הקסום הזה, אוצר ושמו ג'וני דפ.

 שני דברים לפני סיום

1. אם ב'שרק' הפליאו התסריטאים את מכותיהם באולפני דיסני ובמייקל אייזנר, הרי שהפעם, נראה כי היעד לחיצים הנם מפיקי העל ההוליוודיים ואולי ברוקהיימר עצמו. ככלות הכל, הסרט עוסק בשודדי ים שתאוות הבצע שלהם המיטה עליהם קללה שמונעת מהם את חוש הטעם. לתשומת לבך ברוקהיימר.

2. כדאי להישאר עד סוף הכתוביות.