אין ארוחות חינם
זה שנים נראה כי ישראל הפכה למפלטם האחרון של המשטרים הערביים, כאשר חרב אמיתית מונחת על שרידותם. אסור לנו להתרצות בקלות
איך קרה שאסד וקדאפי גילו פתאום את ישראל, לאחר שנות שנאה ארסית ואפילו תיעוב כלפי "היישות הציונית"?
אין ספק כי אימתה של ארה"ב נפלה על המשטרים הערביים. קריסתו הנוראה של חבר המועדון סדאם חוסיין המחישה לשליטים הערבים כי נפל דבר במזרח התיכון, וחוקרים אמריקנים עלולים לחטט גם בשערותיהם בדרכם אל עמוד התלייה. איך נמלטים מכך וצועדים לעבר וושינגטון? דרך הגשר הישראלי.
זה שנים נראה כי ישראל הפכה למפלטם האחרון של המשטרים הערביים, כאשר חרב אמיתית מונחת על שרידותם. כך היה כאשר רזרבות הדולרים של סאדאת נגמרו בינואר 1977, כשבשיר ג'ומייל נקלע למצוקה בראשית שנות ה-80, כשנפל על המלך חוסיין פחד גדול אל מול הסכם אוסלו.
בכל המקרים האלה זכרו הנוגעים בדבר את חשיבותה של ישראל, בדרך לישועה בוושינגטון. בלעדיה היה ערפאת מגיע לבית הלבן (או לפרס נובל)? בלעדיה היתה מצרים מקבלת מיליארדי דולרים מאז 1979? בלעדיה היתה ירדן זוכה להסכמי סחר חדשים עם ארה"ב? בלעדיה היתה מאוריטניה, מדינה שעדיין מתקיים בה סחר עבדים, משדרגת את מעמדה בוושינגטון? סביר אפילו להניח שאילו סדאם חוסיין היה מגיע לפתע לירושלים, ערב הפלישה האמריקנית לעיראק, היתה הפלישה הזאת נמנעת.
פניית המשטרים הערביים אל ישראל מעידה לאו דווקא על תפנית שביצעו אלא בעיקר על דבקותם באמונה האנטישמית שהיהודים שולטים לכאורה במעצמת העל. תפיסה זו רוויה פרדוקסים נוספים: עשיית שלום או תהליך שלום דווקא מתוך התנגדות פנימית; רצון לשנות, כלומר נכונות להגיע להסדר מדיני עם ישראל – כדי שלא לשנות: הכוונה להמשיך לשלוט ללא דמוקרטיה וללא קדמה, בהסתמך על לגיטימציה אמריקנית בסיוע המטבע הנקראת ישראל; מתן שלום של חסד לישראל – מותנה, עקר ומעקר, ללא זכויות וללא התפייסות אמיתית – שלום חוזי שהוא מבחינתם רע הכרחי.
האם מישהו משלה את עצמו שקדאפי הפך לפתע לחובב ציון? הרי רק ב-1996 הוא הסתובב בוועידת מדינות ערב חמוש בכפפה לבנה, כדי להימנע ממגע ישיר בכף ידם של מנהיגים ערבים שעשו שלום עם ישראל. ואיזה שינוי היה יכול לחול באסד הבן, מעריץ חיזבאללה ושונא יהודים?
פרדוקסים אלה צריכים לעורר כמה דילמות לדידה של ישראל, שהתרגלה להתעלף מהתרגשות כל אימת שרודן ערבי מלמל משהו עליה. האינתיפאדה וקריסת המזרח התיכון החדש ביגרו אותנו, ועכשיו אפשר לבחון את היחסים עם המשטרים הערביים באופן מציאותי, ללא הרומנטיקה של העבר.
האם אנו חסרי כבוד עצמי עד כדי כך שנתרצה חיש קל, לאחר שנים כה רבות של ביזוי ולעג. העולם הערבי עצמו יעריך מדינה שיש לה כבוד עצמי פי כמה משיעריך מדינה שמתמסרת מיד. כלומר, ההתמסרות המהירה עצמה מעכבת התפייסות ולא מעודדת אותה.
ואולי במקום להכשיר משטרים מנוונים יש להמתין עוד קצת, כדי לתת להם ליפול לבד? לחלופין, אם ישראל היא מטבע עובר לסוחר מדוע לא נפעל בהתאם לכללי השוק? מי שמבוקש, מחירו עולה, למשל בנוגע לשטחי רמת הגולן. מי כמו הסורים, הסוחרים הגדולים, מכיר את כללי השוק. הם בוודאי זוכרים את האימרה שהיתה כה חביבה על אסד האב: "אין ארוחות חינם".
מומלצים
