נירנברג: מגרש הבית של המפלצת

נירנברג היא עיר מתעתעת. השלווה השוררת בחוצותיה כה מרגיעה, עד שלעתים קרובות מיטשטש לחלוטין זכר עברה האפל בעיני המבקר בה. אבל ההיסטוריה זועקת כאן כמעט מכל פינה. נירנרבג היתה בשעתו עיר הדגל של המפלגה הנאצית: כאן נערכו כנסיה ההמוניים, מכאן הופץ עיתון התעמולה האנטישמי הארסי 'דר שטירמר' ופה גם אומצו חוקי הגזע שקבעו מיהו יהודי וסללו את הדרך לשואה.

בהנחייתו של אדולף היטלר הוחל, מיד עם עלות הנאצים לשלטון, בבנייתו של "מתחם כנסים" מונומנטלי בפאתיה הדרומיים של נירנברג, שאמור היה להתפרס על פני שטח עצום של 11 קמ"ר. שרידיהם המפלצתיים של כמה מבנים, שבנייתם הושלמה באופן מלא או חלקי, ניצבים עד היום בפארקים מוריקים כעדות אילמת לשיגעון הגדלות של המשטר הנורא ההוא.

בשל חשיבותה הסמלית של נירנברג בעיני הנאצים, החליטו בעלות הברית בתום המלחמה להעמיד לדין דווקא כאן את ראשי המשטר והמפלגה הנאציים. בין 'חוקי נירנברג' ל'משפטי נירנברג' נותר שמה של העיר חקוק לדראון עולם, ועד היום היא מתמודדת עם מורשת היסטורית מעיקה זו.  

ניאו-נאצים עולים הנה לרגל ומקיימים מדי פעם הפגנות. יש להם אפילו נציגות במועצת העיר. המתנגדים, בהם חברי הקהילה היהודית הקטנה והמתחדשת, פועלים להפוך את נירנברג למרכז בינלאומי לזכויות האדם. האמן הישראלי דני קרוואן עיצב בעיר את 'שדרת זכויות האדם' וגם את 'פרס זכויות האדם של נירנברג', המוענק כל שנתיים לפעילים בינלאומיים בתחום זה.

"נירנברג מנסה לפייס את העולם יותר מכל עיר אחרת בגרמניה", אומר ארנו המבורגר, ראש הקהילה היהודית המקומית וחבר המועצה העירונית. "יש כאן אפילו רחוב על שמו של בן-גוריון". אבל עיקר גאוותו של המבורגר היא על מרכז התיעוד לתולדות המפלגה הנאצית ונוראותיה, הממוקם באחד מאגפיו של 'מרכז הקונגרסים' האימתני, שהנאצים החלו בהקמתו מבלי שניתן להם לסיים את מלאכתם. "מוזיאונים לזכר הקורבנות יש מספיק", אומר המבורגר, "אבל המוזיאון הזה נועד להציג את הפושעים ולהראות איך הנאצים הצליחו לרכוש את לבם של ההמונים". למרכז התיעוד נחזור מאוחר יותר.

תקריות דמים כפרסומת

ראשי המפלגה הנאצית חמדו בנירנברג מתחילת דרכם. כבר בשנות העשרים של רפובליקת ויימאר, בטרם הגיעם לשלטון, החלו הנאצים לארגן בעיר עצרות וכינוסים, שזכו לבימוי תעמולתי מופתי. 

הבחירה בנירנברג לא הייתה מקרית: בימי-הביניים, בתקופתו של הרייך הגרמני הראשון, שימשה העיר מרכז פוליטי חשוב של קיסרי הרייך. בעיר נערכו, בין היתר, 'ימי הרייך' השנתיים - עצרות המוניות מטעמו של הקיסר. היטלר ביקש לחדש את המסורת הישנה וליצור קישור לאומני בין הרייך של פעם לרייך הנאצי העתיד לבוא.

נקודת השיא בהפיכתה של נירנברג למרכז הלאומנות הגרמנית החדשה, היתה השבת אוצרות הכתר של הרייך הגרמני מוינה לנירנברג, לאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938. לאחר תום מלחמת העולם הושבו האוצרות, ובהם כתר הרייך, לבירת אוסטריה.

שני הכנסים הראשונים של המפלגה הנאצית נערכו אומנם במינכן, ואחר כך בויימאר, אבל מ-1927 ואילך כונסו חברי המפלגה ואוהדיה בנירנברג. ב-1929 כבר לבש הכנס המפלגתי צביון של פולחן אישיות מוחלט סביב דמותו של אדולף היטלר ובלט באופיו הצבאי: 25 אלף אנשי ס.א. וס.ס. לבושי מדים צעדו ברחובות העיר.

פעילי שמאל הגיעו לנירנברג כדי לעצור את 'הגל הפשיסטי'. בין המחנות נוצר עימות אלים, שהותיר הרוגים ופצועים רבים. פרנסי העיר, הסוציאליסטים והליברלים, נותרו חסרי-אונים. ראש המשטרה המקומית נתן לנאצים יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחם. בעיניו, אנשי השמאל היו הבעיה. תקריות-הדמים הללו העניקו למפלגה הנאצית פרסומת חינם בכל רחבי גרמניה וסללו בעקיפין את דרכה אל השלטון.

הכי גרמנית בגרמניה

נירנברג היתה עירו של יוליוס שטרייכר, המוציא לאור של ה'דר שטירמר' - העיתון העממי שהפיץ במאמריו ובקריקטורות שלו תעמולת שטנה שיטתית נגד היהודים. בשיאו מכר העיתון שני מיליון עותקים ביום והפך את בעליו הגזעני למיליונר.

ההוצאה לאור של שטרייכר פירסמה גם ספרי ילדים ונוער בעלי תוכן אנטישמי, שנועדו לחנך את הדורות הצעירים לשנאת יהודים. בפרסומים השונים שהוציא, תרם שטרייכר ישירות ליצירת האווירה הציבורית שאיפשרה את הוקעתם של היהודים ומאוחר יותר את השמדתם. עד היום ניכרת בגרמניה השפעת המסרים של אותה 'ספרות'.

ב-1933, כמו בשאר ערי גרמניה, עבר השלטון בנירנברג לידי הנאצים. ראש העיר החדש מיהר לכנות את נירנברג "העיר הגרמנית ביותר מכל ערי גרמניה". היטלר הכריז באותה שנה: "החלטתי שכנסי המפלגה שלנו ייערכו מעכשיו לנצח בעיר זו". נירנברג נכללה בין חמש הערים שהנאצים ייעדו להפוך לערים הראשיות של הרייך, לצד מינכן, המבורג, ברלין ולינץ שבאוסטריה.

מעמדה ההיסטורי של נירנברג העניק לה תפקיד ייחודי במערך התעמולה הנאצי. הכנסים המפלגתיים שנערכו בעיר שימשו בימה למצעדים ומסדרים, להופעות ספורטיביות, לכנסים של הארגונים השונים שהיו מסונפים למפלגה הנאצית, לחגיגות עממיות, מופעי זיקוקין, קונצרטים ואופרות. האווירה החגיגית של האירועים נועדה ליצור בקרב המשתתפים תחושת שייכות לקולקטיב הגרמני-נאצי. 

בכנס המפלגתי בשנת 1935 הוכרזו 'חוקי הגזע' של הנאצים, שנועדו לאפשר את תהליך הפרדתם של היהודים מכלל החברה הגרמנית.

בימאית הקולנוע הגרמניה לני ריפנשטל, שהלכה לאחרונה לעולמה, הנציחה באחד מסרטיה מעוררי-המחלוקת את הכנסים המפלגתיים הללו.

בהוראתו של היטלר הוחל ב-1934 בהפיכתה של נירנברג למצודת-כנסים: הארכיטקט הראשי של הרייך, אלברט שפר, תיכנן את הקמתו של מתחם הכנסים העצום בדרום-מזרח העיר. המתחם אמור היה לכלול איצטדיוני ענק (בכלל זה 'האיצטדיון הגרמני', שאמור היה להיות קומפלקס הספורט הגדול ביותר בעולם ולהכיל 400 אלף צופים!), רחבות מסדרים ומצעדים, אתר הנצחה לחללי המלחמות הגרמנים והיכל קונגרסים. כל המבנים המגלומניים האלה עוצבו באופן שיעצים את פולחן האישיות סביב הפיהרר ויאפשר עריכת טקסים בעלי ממדים מאגיים-דתיים.

לצורך הקמת המתחם השתמשו הנאצים בעובדי כפייה ממחנות ריכוז ועבודה שהוקמו בקרבת מקום. קרוב ל-30 אלף מעובדי כפייה אלה מתו במהלך עבודות הבנייה בשל תנאי המחייה האיומים. 

בין המבנים האימתניים שאת שרידיהם ניתן לראות עד היום:

ה'לואיטפולד-ארנה' - איצטדיון מצעדים שנועד להכיל 150 אלף צופים ונבנה סביב האנדרטה לזכר החיילים הגרמנים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. איצטדיון זה שימש לטיפוח פולחן ההקרבה הנאצי. בסוף שנות ה-50 הוא הפך לפארק ציבורי.

ה'צפלינפלד' - רחבת-כנסים שנפרסה למרגלות בימת-ענק בגובה 300 מטר, מעליה התנוסס צלב-קרס גדול עשוי נחושת מוזהבת. 100 אלף איש יכלו לצעוד ברחבה זו, והיציעים נועדו ל-50 אלף צופים. היום משמשת הרחבה חניון ציבורי. איצטדיון-הכדורגל העירוני הסמוך שימש בשעתו נקודת מפגש למשתתפים במצעדים הנאציים, שמרביתם היו חברי הנוער ההיטלראי.

גם 'השדרה הראשית' של עיר הכנסים, שנסללה באורך 2 ק"מ וברוחב 60 מטר, ושנועדה להיות הציר הראשי של כל המתחם, עדיין קיימת. המתחם כולו משמש היום פארק ענק.  

קריאת תגר ארכיטקטונית 

על גדות אגם דוצנט שוכן 'היכל הקונגרסים', שנבנה בהשראת הקולוסיאום הרומאי. ההיכל אמור היה להיות בניין אירועים סגור. בנייתו לא הושלמה, אך כיום הוא אחד המונומנטים הנאציים הגדולים ביותר שעוד נותרו על תילם בגרמניה. התוכניות להפוך את המקום לאיצטדיון ספורט או למרכז-קניות ענקי, כשלו. בסופו של דבר הוחלט להקים בהיכל הנטוש את מרכז התיעוד לתולדות המפלגה הנאצית, שנפתח לפני שנתיים וחצי.

"גם בערים אחרות בגרמניה עוד קיימת ארכיטקטורה נאצית", אומר הנס-כריסטיאן טוייבריך, מנהל מרכז התיעוד, ומזכיר את האיצטדיון האולימפי בברלין ואת 'בית התרבות' במינכן. "רק שבנירנברג, בגלל מעמדה הסמלי, לא היתה כל אפשרות לשוב ולהשתמש במבנים הנאציים. 50 שנה עברו עד שהוחלט להתמודד עם היכל הקונגרסים באופן פתוח ולא להתעלם יותר מקיומו. ככלות הכל הוא חלק מההיסטוריה שלנו".

הכניסה למרכז התיעוד היא קונסטרוקציית זכוכית ומתכת בגובה 130 מטר, שכמו חותכת בקוויה החדים את בשרו של היכל הקונגרסים וחודרת למעמקיו כקריאת-תגר ארכיטקטונית על קוי המבנה הפשיסטי הקודם. חדרי התצוגה הרחבים מגוללים באמצעות צילומים, סרטים ומסמכים את הנסיבות ההיסטוריות שהביאו לעלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית ואת ההשלכות ההרסניות של שלטון האימים הנאצי. 

מספר המבקרים השנתי במרכז עומד היום על כרבע מיליון איש. כ-40 אחוז מהמבקרים מגיעים מחוץ לגרמניה.

ולא רק במבנים הנאציים של נירנברג אפשר לבקר, גם אולם בית המשפט שבו הובאו לדין גדולי הפושעים הנאצים (אולם מספר 600 בהיכל המשפט העירוני) פתוח לסיורים מאורגנים. כמו כן ניתן לבקר במערך המנהרות והאולמות התת-קרקעיים שהנאצים בנו בימיה האחרונים של המלחמה, כדי לאחסן בהם את אוצרות האמנות שצברו ולהגן עליהם מפני הפצצות האוויר של בעלות הברית.