הקלות הבלתי נסבלת של הקיום
"אני אוהב האקביז" היא קומדיית סקרובול אקזיסטנציאליסטית, שהופכת לאחד הניסויים הקולנועיים המשעשעים של השנה. אהרון קשלס על מהתלה קיומית
השחר עולה. קצת אחריו הקפה או-לה. מתיישבים מול הטלוויזיה הגדולה ובה מרצדות ידיעות מדכדכות ומראות זוועה. לרגע נדמה כי איש מעולם לא לחץ על כפתור ה-ON בשלט והמסך נותר חשוך עדיין מן הלילה שעבר. שני מטוסים צוללים כדי לבצע פעולה כירורגית לניתוקם של תאומים סיאמיים. ילדים קטנים מנוצלים לעבודת כפיים. הכל בשביל זוג חדש של נעליים. גם המצב האקולוגי לא מעודד במיוחד שעה שהחדשה על החור באוזון מתחלפת בידיעה על אוזון בחור המלווה בקולותיהם הדואבים של פעילי איכות הסביבה ששרים "הירוק הפך שחור מאוד".
ונשאלת השאלה: האם לחיים יש תכלית? הקיימת תכנית-על שמקשרת בין כל הנקודות הללו ואף מסוגלת להעניק להם הסבר שיניח את הדעת?
אם בעבר היינו מצפים שסרט אירופאי יעסוק בסוגיות הללו, הרי שבשנתיים האחרונות נדמה כי בעוד הקולנוענים הצרפתים מנפקים מדי שבוע קומדיות פשטניות ובכך מכריזים על שקיעתה של אימפריה תרבותית בעלת מסורת מכובדת, דווקא במאים מן הקולנוע האמריקני העצמאי בוחרים לעסוק במשברים קיומיים שפוקדים את גיבוריהם. סופיה קופולה עשתה זאת ב"אבודים בטוקיו", צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי (צרפתי אבל באמריקה), שילחו את ג'ים קארי לאודיסיאה מנטלית ב"שמש נצחית בראש צלול" וכעת הגיע תורו של דיוויד או ראסל ("שלושה מלכים") שמייצר ב"אני אוהב האקביז" קומדיית סקרובול אקזיסטנציאליסטית (כך על-פי הגדרת היוצר), שיכולתה להיות מתוחכמת ומטופשת בה בעת הופכת אותה לאחד הניסויים הפילמאיים היותר ייחודיים ומשעשעים שהוקרנו השנה על המסכים - בהנחה שמהתלה קיומית אכן משעשעת אתכם.
האדם מחפש משמעות
גיבור הסרט הוא אלברט מרקובסקי (ג'ייסון שוורצמן), מנהיגה של תנועה לאיכות הסביבה, תרצו, גלגול מודרני של סיזיפוס
(רק שבמקום לגלגל סלעים במעלה ההר, הוא מציל אותם ואף כותב להם שירים), המשוכנע שסדרה של צירופי מקרים הקשורים לשוער אפריקאי בבית הוריו הם המפתח לאחד הסודות הגדולים בחייו. כדי לקבל תשובות לשאלותיו ותמיהותיו הקיומיות הוא פונה לצמד בלשים, ויויאן וברנרד (לילי טומלין ודאסטין הופמן), שמתמתחים בחקירות אקזיסטנציאליסטיות.
ומהי שיטת החקירה האקזיסטנציאליסטית? מעקב יומיומי אחר מארקובסקי לכל מקום אליו הוא פונה (אפילו לשירותים), שכן כל דבר שקורה לו בחיים קשור לדבר אחר ולפיכך הוא בעל משמעות. אך מה לעשות שחקירות מן הסוג הזה אורכות זמן רב והלקוח מתחיל לאבד את סבלנותו, בין היתר בשל העובדה שהסוכנות החלה לטפל באויבו הגדול מכל, בראד סטנד (ג'וד לאו), מנהל בחברת האקביז שבגד בעקרונותיו הירוקים של מארקובסקי ובמקום להציל את איזור הביצות העדיף לפתוח בו מרכז קניות נוסף.
בצעד נואש, לפני שהם מאבדים את לקוחם החביב, הם מצמידים לו חבר ותיק, טומי קורן (מארק וולברג), כבאי שהחל לחקור את חידות הקיום לאחר אסון התאומים ב-11 בספטמבר. עד מהרה הם מבינים כי הזיווג היה טעות חמורה, שכן לידיו של טומי הגיע ספר מידיה של קת'רין וובן (איזבל הופר), בלשית מתחרה מצרפת עם גישה קצת אחרת לחיים - אפלה וניהליסטית: "שום דבר לא קשור. המפתח להישרדות הוא הכניעה לכלום והחיים למעשה מורכבים מן המחזור הבא: אכזריות, מניפולציה והעדר משמעות". ואכן, עד מהרה, כמו כל אדם שאינו מצליח להבין את חידת חייו, אלברט וטומי מתמסרים למשנתה של וובן שמציעה להם דרור ממחשבות עמוקות וכואבות באמצעות סיפוק מיידי המתבטא בנקמה, מין והלקאה עצמית באמצעות כדור גומי. אולם, כשהסיפוק המיידי חולף, מארקובסקי מגלה את הריקנות מחדש, שגורמת לו לחזור לזרועות הגישה שרואה משמעות בכל.
כשהייאוש נעשה יותר נוח
המהלך העלילתי של הסרט הוא כאמור מורכב, סבוך ולפרקים אף כאוטי. עם זאת, בסיומן של שעתיים תובעניות ניתן לראות שהתסריט (שמזכיר במידה לא מבוטלת את עבודותיו של צ'רלי קאופמן) מתנהל בדומה לדיון שניצב בבסיסה של היצירה. בתחילה נראה כי הכל קשור, אחר-כך נדמה שהסרט מאבד כיוון וכי קיים עומס של סצינות סהרוריות ודמויות אקסצנטריות שאינן מקדמות בהכרח את העלילה, אך בסיום התמונה מתבהרת לחלוטין, ומסען של הדמויות המרכזיות, אלברט, טומי ובראד, מתחוור כטיול מנטלי אליו יצאו מרבית האזרחים האמריקנים לאחר ה-11 בספטמבר.
ואכן הדמות המרתקת והמוצלחת ביותר בסרט היא זו של טומי הכבאי (מארק וולברג שפשוט גורם לכל סצינה בסרט לזרוח), שאסון ספטמבר גורם לו לחקור את התנהלותו ולא מעט את אופיה של האומה בה הוא חי. הוא מגלה עולם של צער ועוולות, שבו ילדות בגילן של בתו הקטנה מנוצלות לעבודה במפעלים.
באמצעות דמותו של טומי (ויתר הדמויות בסרט) דיוויד או ראסל משרטט דיוקן של נפש אמריקנית קצת אחרת: נוירוטית,
מבולבלת ומעל לכל אובדת. טומי אמנם עורך חשבון נפש ומגיע לידיעה והבנות חדשות לגבי העולם שבו הוא חי, אך אלו לא בהכרח מחזקות אותו. נהפוך הוא, הן הופכות אותו לגוש ייאוש שמפדל על אופניו משריפה לשריפה.
לשיטתו של במאי הסרט, כמו טומי גם אמריקה נמצאת כרגע בשלב שבו היא מעדיפה את אי הידיעה או לחלופין את התמימות שאבדה לה, ולכן אין תימה שהסרט בוחר כתו הסיום שלו בסצינה שבה טומי ואלברט חובטים בפניהם באמצעות כדור גומי שמאפשר להם לשכוח מתחלואיו של העולם הזה כשהמסך הופך בהדרגה למטושטש. ועל-כך כבר נאמר: הפנים שלהם, פרצופה של המדינה.
שני דברים לפני סיום:
1. שירו של אלברט מארקובסקי לסלע ובו השורה "You Rock, Rock!" ראוי לביצוע מיידי.
2. האם לאיזבל הופר יש סעיף בחוזה שלה שמחייב השתתפות בסצינות מין משפילות?
