הודו לאדוני: פסטיבל יהודי ברישיקש

כמעט כל מי שאני מכירה חוזר מהודו נגוע ב"מחלה": הוא מאוהב! אני שייכת למאוהבות קשה. מאוהבת עד כדי כך שבחלומותי האולטימטיביים אני רואה את עצמי חיה בהודו במקום כמו רישיקש או גואה, טובלת במפרצים של טבע פראי ועצום שהוד קדומים נסוך עליהם, משוטטת בשבילי עפר בוציים לקול שקשוק מי נחלים, אוכלת אורז וירקות, 'מסדרת את הראש' ומרגישה בשמים.

העילה הפעם לגיחה שלי להודו: 'פסטיבל שמיים' - חווית מוסיקה ומיסטיקה יהודית ברישיקש. איך שהעין שלי קלטה את ה'אי מייל' שנשלח אלי מ'אסנט', המרכז למיסטיקה יהודית בצפת, ובישר לי על ההתכנסות המיוחדת הזאת, הרגשתי ויברציות בכל הגוף וידעתי שאני חייבת להגיע לשם.

יוגה וקבלה

רישקש הודו (צילום: שוש מימון)

חזרתי אליך הודו

מחירי הטיסות גרמו לי לחשוש שהחלום שלי לא יתגשם, עד שמישהו סביבי פלט: "למה שלא תנסי את 'אוזבקיסטן אייר'?" ואיפשר לי לטוס במסלול קצר יחסית וזול, ועם כל החבר'ה הצעירים.

עיכוב אחרון בדרך לרישיקש היה בשלב הוצאת הויזה להודו. היחס בקונסוליה ההודית היה מחפיר עד ברוטאלי, אולי זה בגלל שהישראלים מציפים להם את היבשת. אל תשכחו להביא אתכם 200 שקלים במזומן ותמונת פספורט - כי הפקידים לא טורחים להודיע על כך מראש.

הרבי מלובביץ' בגסט האוס שלי

שבע שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שלי בהודו. אנחנו נוסעים משדה התעופה ל'מיין באזאר', בין כל הברדק אני קולטת שמשהו בכל זאת השתנה. פחות אנשים ישנים בשולי הכביש, פחות קבצנים ופחות שכונות עשויות מקרטונים וארגזים. נחתתי עם הריקשה ב'הארי רמה הוטל', שבו החבר'ה שלנו מתגוררים בערימות. מקום מעופש עם חדרים נטולי חלונות ואור שמש, ושירותים דלוחים. גם כאן, כמו בקונסוליה, ההודים בקבלה אנטיפטים וקצרי רוח.

המקום מאוד זול (חדר לזוג בלי מזגן, רק עם 'ונטה', עולה 23 שקלים) אבל הו

א מאוד לא מומלץ. ה'מיין באזאר' שופע מקומות לינה אחרים. למי שנקעה נפשם מהסמרטוטיות, אני ממליצה לעשות סיבוב ברחוב, לשלם קצת יותר (כלומר 50-60 שקלים לחדר) ולחיות כמו בן אדם. למשל, ב'רוקסי הוטל' או ב'רויאל' תקבלו חדר סביר, עם מזגן, מים חמים וחלונות. ואם בא לכם ממש להתפנק, אז ב-20 דולר תוכלו להתרווח ב'פרינס פולוניה הוטל'. 

מאוחר יותר אני מגלה למה הפך ה'הארי רמה' מוקד עלייה לרגל לישראלים. בקומה השלישית שוכן בית חב"ד, עם בית כנסת מאולתר, תמונות של הרבי מלובביץ' וכרזות של 'יחי המלך המשיח'. יכול להיות שהחב"דניקים באו לכאן בעקבות הישראלים, אבל היום, כמו משל הביצה והתרנגולת, כבר לא ברור מה קדם למה. 

המפגש עם בית חב"ד חימם לי את הלב. היו איתי חבר'ה שזה הרתיע אותם ושלא אהבו את הנוכחות ה'מיסיונרית' כביכול של נציגי התנועה, אבל אני דווקא חשתי שמאוד נכון לי לשבת בערב שבת סביב שולחן ערוך, לעשות קידוש ומוציא לחם מן הארץ, לאכול ארוחה דשנה, ולשמוע עם מטיילים הצעירים את פרשת השבוע שאורן, נציג חב"ד בדלהי, מרביץ בנוכחים.

החבר'ה של חב"ד תקעו יתד בכל עיר מרכזית שיש בה מצבור של ישראלים. מנאלי ודרמסלה בצפון ועד פונה וגואה בדרום. אגב, אף אחד לא מבקש ממך תשלום על האוכל והאירוח. מי שרוצה - תרם לחב"ד וכמה שהוא יכול, כדי שגם למטיילים הבאים שנקלעים לאזור יהיה בית יהודי חם.

בין שמיים והודו

יחד עם עוד ישראלית עליזה וצחקנית מצאתי את עצמי ברכבת לילה להרידוואר, שהיתה אמורה לצאת בעשר בלילה והתניעה את גלגליה רק בשתיים בלילה. למה? ככה. מיותר לשאול שאלות ולהתעצבן. זאת הודו. ובאמת לא פגשתי בקרון פרצוף הודי כעוס אחד. כולם קבלו בשלווה את העובדה שהם יגיעו כמה שעות מאוחר יותר. 

הנחיתה ברישיקש, אחרי דלהי הדחוסה הלחה והמסריחה, היא מאורע

טיפוסים הודים הודיים הודו (צילום: שוש מימון)

 שמרחיב את הלב והנפש והנשמה ומה לא. בצהרי יום א' כבר הנחתי את חפצי ב'גרין קוטג'' - מלון קטן עם בעל בית מסטול, חדרים נקיים ומינימליסטים, בית קפה בו מתנגנים שירים של שלמה ארצי ומיכה שטרית ונוף עוצר נשימה. גם כאן יש מרכז חב"ד ואותו מנהלים זוהר ואשתו המקסימה, וכאן פגשתי את מנדי קרומבי.

מנדי, צעיר חרדי בן 24, הוא המפיק של פסטיבל 'שמיים'. למרות גילו הצעיר הוא כבר הספיק להפיק פסטיבלים ואירועים רוחניים במקומות שונים בארץ ובארצות הברית, ועכשיו הוא בהודו. מצד אחד זקן וציציות מתנפנפות ומצד שני יכולת אילתור ותושיה שהן תכונות נחוצות למפיק טוב.

הגשם הכבד שירד יצר חשש לגורלו של הפסטיבל, מנדי שמר על ארשת פנים שלווה. הוא ידע ש"השם יתברך אתו". לקראת ערב התבהרו השמיים ואייל ריס ולהקת 'הסולמות' העבירו לנו ערב בלתי נשכח. חבורת ישראלים גדולה ומגוונת שתתה בצמא את דבריו של אייל על הספירות הגבוהות והמודעות העליונה, אחר כך קיפצו לצלילי מוסיקת נשמה יהודית. בצד ישבו כמה הודים, שעמלו על הקמת מבנה העץ בו יתקיים האירוע, מביטים נפעמים בסלט הישראלי: קיבוצניקים, זרוקים, מסטולים וחרדים עם פיאות וציציות רוקדים ושמחים יחד תחת כיפת השמים.

אנו, הנשים, רקדנו ליד, בעזרת נשים המאולתרת שהוקמה כאן. זה קצת צרם לי ולאחרות, אבל לא היתה לנו הרבה ברירה. כך או כך, בסוף הלילה מצאנו את עצמנו ישובים כולנו סביב מדורה אחת. 

ככה נמשך הפסטיבל שלושה ימים ושלושה לילות. בתוכנייה העמוסה נכתב שהסדנה בנושא זוגיות מתחילה בבוקר, אבל כיאה לזמן

פסטיבל שמיים ב רישקש הודו (צילום: שוש מימון)

 וקצב הודו לפני השעה ארבע אף אחד לא הופיע במתחם. בשעות אחר הצהרים המאוחרות התגודדנו מול עמרם מויאל, חוזר בתשובה ורקדן לשעבר, שהסביר לנו על 'זוגיות לפי תורת הקבלה'. אחר כך שוב היתה מוסיקה, ושוב אוכל ואקסטזה וריקודים. ילדות צעירות בגופיה ומכנסיים קצרות אמרו שהן גאות בעם הזה שיודע להיות ביחד למרות הניגודים. צעיר צחקני בג'ינס מטולא, וקעקוע על הכתף אמר שהוא מסתובב כבר הרבה זמן בהודו ולא מחמיץ אף אירוע של חב"ד. "ככה אני מרגיש קצת בית", אמר וחייך.

תיקון רוחני לגנגס

אחרי עוד ליל שמורים ושירים וריקודים סביב למדורה, התייצבנו כבר בשמונה בבוקר כ-60 חבר'ה ויצאנו עם מארגני הפסטיבל לטיול בחיק הטבע. קופים קפצו עלינו בדרך הפתלתלה שנמשכה שעה וחצי עד לבריכה טבעית סמוכה למפלי הגנגס. חיק הטבע ההודי הוא לא חיק הטבע הישראלי. המרחבים העצומים והמימדים המדהימים מרחיבים את הנפש, וקלישאי ככל שזה ישמע - הם גורמים להרגיש קרוב לבריאה, קרוב לאלוהים.

עשינו מדיטציה ליד המפלים ושמענו הרצאה על מים, חסידות ובריאה. המים, כך למדתי, מצמיחים תענוגות. ליד מקורות מים תמיד גדלים פירות מתוקים, וזה גם מסביר את הנטייה הרווחת לשיר במקלחת. אחרי שאייל, המדריך, עשה תיקון רוחני לנהר הקדוש, פצחו זוהר ושביט בשירי נשמה ואנו הצטרפנו בהתכוונות גדולה. גם כל מי שמגדיר עצמו טיפוס רציונלי הרגיש ברגעים אלה התעלות, ותחושה של חסד ואהבה שאופפת את כולם. 

אחרי הצהרים חזרנו לרישיקש, עייפים, סחוטים ועם ברק בעיניים. לכולנו היה ברור שהפסטיבל הזה הוא רק הראשון, ושהאחרים בסדרה בואו יבואו.