אהבה ע"פ קריסטֵבה

ספרה של ז'וליה קריסטבה,"סיפורי אהבה", שתורגם זה עתה לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מזמן בוודאי חוויה אינטלקטואלית מרתקת סביב מושג האהבה. הבעיה היא שהספר קשה מאוד לקריאה, עד שכמעט ואינו נגיש לקורא שאינו מצוי מאוד בשיח הפסיכואנליטי, מורגל בטקסטים מסוג זה, ואף מוכן להשקיע את מרצו בפענוחם.

כבודה של קריסטבה במקומו מונח ולא לי להלין על אופי כתיבתה - גם אם הוא ממדר את רעיונותיה לקומץ יודעי ח"ן (ואפילו אם נדמה כי יש בזה משום סתירה עם התוכן הפוליטי של הדברים). מי שיפנה אל אחרית הדבר ויקווה למצוא שם איזה קצה חוט, מפה, או מקרא שיעזרו לו למצוא את דרכו "בסחרחורת המילים" (כך קריסטבה עצמה) של אחת ההוגות החשובות במערב, יגלה לאכזבתו כי אחרית הדבר של המתרגמת מיכל בן נפתלי לא רק שאינה מפשטת ומסבירה את הכתוב, כפי שנדרש בספר עיון כזה, אלא מתבררת כמסה מנייריסטית עוד יותר, ספוגה באותו שיח פסיכואנליטי פנימי וכתובה בשפה מסורבלת שלא לצורך.

ולפני שרץ הקורא להטיח בי עלבונות טוקבקים, או להמעיט בערך עצמו ולהסיר את כובעו בפני המלומדים, חשוב לציין כי אין בנושאים אלה כל מורכבות המחייבת את הפרשן לדבוק בסגנון הכתיבה הבלתי מובן של המחבר, ולראייה - ספריו של ז'אק-אלן מילר, המפרשים בלשון בהירה וקולחת את שפת הסתרים של פסיכואנליטיקאי חשוב אחר, ז'אק לאקאן.

קריסטבה ביקרה בשבוע האחרון בישראל, ולרגל ביקורה וצאת ספרה הנה איפוא טעימה מעניינת ואפילו נהירה מְהלך מחשבתה של הפילוסופית, הבלשנית, הסופרת והפסיכואנליטיקאית הצרפתייה, טעימה שאולי, מי יודע, תעורר בכם סקרנות להרחיב ולהעמיק במשנתה.

ז'וליה קריסטבה, מה זאת אהבה?

"אהבה היא אשליה הכרחית ומסוכנת שלא ניתן לחלוק בה, אבל היא מחזיקה את הגוף ואת הנפש בחיים וממנה ניתן להתפכח רק באמצעות חקירת האהבה בחוכמה אינסופית".

בספר "סיפורי אהבה" את עוסקת בטבעה הנרקיסיסטי של האהבה. אם כל מי שמאוהב אינו אלא נרקיסיסט בעל אובייקט, מה נשאר להבנה הפופולרית שלנו את האהבה כמערכת יחסים בין שניים שווים? האם נשאר מקום להכיר באחר כסובייקט כמוני?

"לא. בספרי אני מציינת במפורש שאובייקט האהבה הוא בו בזמן השלכה נרקיסיסטית ומבנה אידיאלי. אין ספק כי הנאהבים הם נרקיסיסטיים, אך הם מחוברים זה לזה באלמנט שלישי - האידיאל שלהם: תוכניות, ילדים, פילוסופיה, דת, עמדה חברתית או פשוט, אפשר לומר, עונג, או התענגות. אין כל שוויון ביחסים אנושיים ופחות מכול באהבה; הסאדו מזוכיזם ביחסים זוגיים חושף שוב ושוב כיצד הם לכודים במעגל אכזרי של תענוג-כאב, שולט-נשלט וכו'. זאת הסיבה שאהבה ניצבת ביסודה של האמונה; היא הַקֶשר הדתי במובהק.

"ברגע שאנו מתחילים להיות מוטרדים מהאחר השונה, אנו עוזבים את המוחלטות של האהבה הדתית הזו ונכנסים אל תוך הסיפור של קשר האוהבים, על הוואריאציות המרובות שלו: אהבה אימהית, חברויות, יחסי כבוד, סובלנות וכו', קשרים אשר מוציאים מן האהבה את התשוקה הלוהטת ומאפשרים יצירתיות ומגוון ברשת החיים האנושיים. במקום לטרוף את התשוקה, ישנם ביטויים מגוונים של איכפתיות ודאגה לאחֵר שעושים את הקיום עליז יותר, מגוון ורב פנים".

קשה מאוד להבין את הספר. מדוע את כותבת כך? האם זה קשור להתמחויות שלך בפסיכואנליזה ובבלשנות? האם יש עמדה כלשהי, אולי פוסט-מודרנית, שמחייבת כתיבה כה ממוסכת?

"כשאני כותבת אני אף פעם לא כותבת 'כמו' משהו: אני לא כותבת כמו בלשנית, פסיכואנליטיקאית או כל 'הגדרת תפקיד' אחרת. אני מביאה את עצמי לצלוח, מניעה את עצמי למסע, כמו שאומרת הגיבורה שלי סטפני דלקור בספר 'רצח בביזנטיון' (2004). הרומן הפוליפוני (רב-קולי) הוא בעיני צורה שעושה חסד עם מסע כזה, אשר משלב ז'אנרים, ליריות, פילוסופיה, אירוניה ופשע. אני כותבת רומנים בלילה, על סף ההכרה, על סיפן של המילים. פסיכואנליזה היא כמובן תיאורטית ואנליטית. ועם זאת, יתרונה של הכתיבה הספרותית שהיא שומרת את הכותב או את הכותבת במגע מתמיד עם הלא-מודע שלו או שלה. אינני חושבת שיש דבר כזה כתיבה פסיכואנליטית פוסט-מודרנית. הפסיכואנליטיקאית וכתיבתה הן פעולות בלתי מוגבלות, ייחודיות ופואטיות. פרויד משכיב את האהבה על ספת הפסיכולוג על מנת להראות שאין 'אהבה אחת', אלא ישנן אהבות רבות והאמת של הוויות מדברות היא ייחודית".

השפה שבה אנו אוהבים

קריסטבה, איפוא, כורכת יחד את כתיבתה התיאורטית והספרותית כמהלך פואטי בלתי מוגבל. גם בדיון על ספרה "סיפורי אהבה", שנערך ביום שישי האחרון באוניברסיטת תל-אביב תחת השם "שיח אהבה" העדיפה לדבר על הכתיבה ובעיקר על המעבר שלה מכתיבה אנליטית, תיאורטית לכתיבה ספרותית: "הכותרת שנתנו המארגנים לאירוע הזה", אמרה בפתח דבריה, "גובלת בפופוליזם ואפילו מלאכותית". נראה לה מוזר לדון בטקסט שכתבה לפני עשרים שנה (הספר יצא לאור ב-1983), והיא ביקשה להמשיך את הדיון לעיסוק בשפה.

הצורך לכתוב ספרות ולא רק תיאוריה, סיפרה קריסטבה, התעורר לאחר שעברה אנליזה בשפה הצרפתית (שהיא שפתה השנייה - קריסטבה נולדה בבולגריה), ולאחר לידת בנה. אחרי הלידה חשה קריסטבה שעברה מטמורפוזה של ממש. רגשות האהבה העמוקים כלפי בנה דובר הצרפתית הפכו את השפה שבה כתבה עד כה תיאוריה בלבד, לשפה אישית ואינטימית. היא חשה כי הספרות היא מדיום שבאמצעותו תוכל להעביר את החוויה הזו. הדואליות הזו, בין התיאוריה והספרות, אשר נקשרת בחוויית האמהות, מקבלת את ביטויה בספר "סיפורי אהבה" בפרק בשם "סטאבט מאטר" (קינתה של מריה על ישו), המורכב משני טורים: האחד הוא טקסט לירי המביע את חוויית האמהות בגוף ראשון, והשני הוא ניתוח היסטורי של האימהות בעולם הנוצרי.

ז'וליה קריסטבה כתבה עד היום ארבעה רומנים. האחרון, "רצח בביזנטיון" הוא רומן בלשי. הסיבה שפנתה לז'אנר הנחשב "נמוך ולא רציני", הסבירה קריסטבה לקהל, היא מפני שמצאה בו אופטימיות עצומה. "הבלש", טענה, "הוא ז'אנר אופטימי במיוחד, מפני שהוא נוגע ברוע הקיצוני ביותר, במוות, ברצח. הוא אינו אומר שאפשר לשרש את הרוע, אלא לדעת מאין הוא בא והחקירה הזו היא תמצית האופטימיות". מלבד זאת, הוסיפה, "כתיבה ספרותית היא תמיד בלשית, מפני שבלשון אנו חוקרים וחושפים את מה שלא ניתן לומר... בחברה שבה התמונה משקרת אותנו, מרגיעה ומונעת חשיבה, יש בהחלט מקום לכתיבה, לשירה, לרומן, כדי שניתן יהיה לטפל ולהעמיק בשאלות פוליטיות רחבות כפי שעשה הרומן בראשיתו... ללשון יש כוח מחייה שהוא חיוני לגוף, ואף על פי שהאנגלית היא שפת התקשורת באירופה, אסור שהעולם ישכח את הקשר בין השפה ליחיד, לאומה. בכתיבה ישנו אובייקט אהבה אוניברסלי - השפה שבה אנו כותבים היא השפה שבה אנו אוהבים".

בסוף ההרצאה הביעה קריסטבה את התעניינותה בשפה העברית ובתרבות הישראלית. במיוחד העסיקה אותה תופעת החייאת השפה העברית ותפקידה בהבניית האתוס הציוני: "אני נרגשת מאוד לשוב לישראל ברגע החשוב הזה בהיסטוריה של המדינה, שבו עומדים להחליט החלטות חשובות", אמרה בראיון שקדם להרצאה, "מרגש אותי גם לדעת שאמצא כאן חברים שדעותיהם ושאלותיהם יעזרו לי להמשיך ולהיות קשובה לנושאים מהותיים בעולם. כאזרחית אירופאית ממוצא בולגרי, בעלת לאום צרפתי ואזרחות אמריקאית מאומצת, אני מנסה לזכור את העמדה הפריבלגית הזו כדי שאוכל להביע עד כמה חיוניים קיומה ובטחונה של ישראל לחיי הנפש. מפני שישראל, על זהותה הייחודית כארצו של העם הנבחר, היא בשבילי שליחה של אנושיות, אשר יודעת לקשור יחד את הצמא לסינגולריות וביטחון, לצד השאיפה להמשך קיומה היוצא מגדר הרגיל, לחפירה אינסופית, לחוסר סיפוק יצירתי. מעבר לטקסטים התנ"כיים, עצם קיומה של מדינת ישראל הוא היבט מרשים של חוויית ההתאהבות, והוא טרם סיים להאיר את ההיסטוריה האנושית".