המתעללת חרדית? זה רלוונטי
הרעלה של האם מבית שמש וספר התהילים של האם מירושלים הם משל להסתרה ולכיסוי. כשמתגלים כאלה מקרים במגזר, שמשדר חזות מהוגנת, שומה על התקשורת לחשוף את החבילה בכללותה. תגובה לרב אליעזר אוירבך
ודאי, אין מה להיתמם, התקשורת חובבת סנסציות. והאמהות המתעללות הן סנסציה מרעישה במיוחד, שכמו אנשי טאליבן או חברי קו-קלוקס-קלאן גם מצטלמת מצוין: אם ל-12 ילדים המהווה – בלבושה המבהיל ובהתנהגותה המצמררת – ממש קלישאה של שטן; כת אפלה עם מרתף עינויים המבצעת בילדים רכים מעללים שגם בשבויי מלחמה לא מעיזים לבצע; שכבות שחורות של רעלה המכסות על גילוי-עריות זוועתי בין אחים ואחיות; אם ל-8 שמקיימת יחסי מין עם ילדיה הקטנים; ולקינוח – גושפנקא תורנית שמהדהדת כמנטרה מדאיגה: "חושך שבטו שונא בנו".
אבל בניגוד לטענותיו של הרב אליעזר אוירבך אודות הקטלוג, לא לשם רדיפת הסנסציה מודגשת עובדת היותן חרדיות. היא פשוט חלק בלתי נפרד מהאייטם. ראשית, הלבוש, ההתבטאות וההשתייכות לכת קנאית זועקות את השיוך המגזרי הזה. אבל יתרה מכך – ייתכן ויש בשיוך הזה טריגר למעשים הזוועתיים. אומנם מחלות נפש הן דבר חוצה גבולות תרבותיים ואתניים; פדופילים, אנסים והורים מכים מצויים בכל מקום. אך גם לנורמות החברתיות יש השפעה מכרעת על מקרים כאלה. הן עשויות לשמש כר פורה להתפרצות של סדיזם רצחני.
למשל עניין הצניעות הקיצונית: כשגילוי-עריות כה זוועתי נחשף דווקא בבית שמתיימר לקדש טוהר ותום, יש בכך נורת אזהרה לכל מי שסבור שהאנטי-תזה ההלכתית לפריצות החילונית היא מתכון בטוח למשפחתיות נורמלית. נראה שניסיון כה בוטה לדכא מיניות מביא בהכרח להתפרצותה בצורות חולניות. והקשר הזה נחשף לא על ידי התקשורת אלא דווקא מפי הילדים המסכנים, שהסבירו שהיעדר החום הקיצוני מצד ההורים גרם להם לקיום יחסי-מין ביניהם.
או לחילופין העיוות של רעיון התיקון הקבלי: כת רצחנית של חולי נפש יכולה לצמוח גם בלי אמונה באלוהים (למשל קבוצת המעריצים החולנית של צ'ארלס מנסון בארה"ב). אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיה פה "רב" שכונה "מלך המשיח" והנחה את עשרות מאמיניו לבושי השחורים כיצד לענות ילדים כדי להוציא את השדים והמזיקים מתוכם.
זה די טאבו בחברה הדתית, אבל גם ריבוי הילדים הוא חלק מרכזי בסיפור: נכון, רוב רובן של המשפחות מרובות הילדים מתנהלות למופת ובצורה מעוררות הערצה (אגב, יש גם משפחות חילוניות עם שני ילדים וכלב שאינן רוויות בגידות וגירושין). אבל הנורמה הדתית המחייבת להביא לעולם מספר ילדים דו-ספרתי עשויה להיות הרסנית. לא כולם בנויים לכך – נפשית וכלכלית. בטח לא כשהבעל לומד תורה או מסתובב בעולם ועול הפרנסה והחינוך מוטל על כפתיה השבריריות של האם. מישהו – וכדאי שיהא זה רב בעל שיעור קומה – חייב כבר לשים קץ לספורט האווילי הזה של "תחרות הרחם הפורייה, עם משוכות".
קשר השתיקה
אבל החלק החשוב ביותר בעובדת היותן חרדיות הוא קשר השתיקה שמתחולל במגזר הזה: כשחנה קשמן ממאה שערים, גיבורת המחזה "מניין נשים", ספגה מסכת התעללויות מצד בעלה ונאבקה בפסק דין של בד"ץ שמנע ממנה לפגוש את 12 (!) ילדיה, נעמד הציבור החרדי על רגליו האחוריות וזעק שההצגה כלל אינה משקפת את המציאות הנפלאה. אברכים יצאו בהולים מבתי המדרש, מילאו בטורים פובליציסטיים את עיתוני המגזר והאדירו את טהרת-המשפחה ואת ההרמוניה המושלמת בחברה שלהם.דבר דומה התרחש בעקבות המחזה "מקווה". כשאשתו המוכה של פנחס וסרשטוק הציגה על הבמה את הטרגדיות והעוולות שלה, מיהר הציבור החרדי להציג חזות מושלמת של חברה נהדרת. רק לרגע נסדקה תיבת הפנדורה החרדית, אך היא מיד נטרקה בזריזות לבל יימלטו ממנה רסיסי כאב ומצוקה וצביעות ושקר. גם אז מיהרו להאדיר את המשפחה החרדית ולהנגידה לפריצות ולנהנתנות ולריקבון המוסרי הפושה בזו החילונית. חשיפת החוליים הכמוסים מוצגת שוב ושוב כעוד עלילת דם אנטישמית מימי-הביניים.
כי הרעלה הכהה של האם מבית שמש כמו ספר התהילים של האם מירושלים, אם תרצו, הם משל להסתרה ולכיסוי ולהעלמת עין. וכאן מפציע במובהק תפקידה של התקשורת. ברור לכל שהאמהות הסדיסטיות אינן מעידות על כלל המגזר החרדי – רובן המוחלט אינן כאלו (בדיוק כמו שרוב הכמרים אינם פדופילים, חרף שורה ארוכה של פרשיות בכנסייה הקתולית). אבל כשמתגלים כאלה מקרים, ודווקא במגזר שמרבה לשדר חזות מהוגנת שמבוססת על ריבוי-ילדים וצניעות מואצת, שומה על התקשורת לחשוף את החבילה בכללותה. ולו רק כדי ששכן מזדמן שסבור שהזקנים והפאות הם בהכרח ערובה לרוך ועדינות, יטה את אוזנו ולא יהסס לפנות למשטרה. ולו רק כדי שגננת תמימה, הבטוחה שכל הילדים בגן החרדי שבו היא עובדת חוזרים לבית ורוד, תדע לפקוח עין ולתור אחר סימנים כחולים.
אז כעת, כשהמציאות מטלטלת יותר מכל מחזה תיאטרון, כל שנותר לשומרי טהרת המגזר הוא לבלוע את השטריימל. לאחר שישבעו, כדאי גם לנקות את הררי האשפה שטִאְטֵאו מתחת לשטיחים החרדיים. לכבוד פסח כמובן.
_a.jpg "צילום: אבי מועלם")
מומלצים
