פטיש לנצח: ערן רוזנשיין הגשים חלום
האוהד הישראלי היה שותף למסע הפרידה של ווסטהאם מאצטדיון הבוליין גראונד באפטון פארק. וגם: הקשר של המדינה לקבוצה הלונדונית והקעקועים בצורת מגן דוד
לאורך השנים נהפך המועדון ממזרח לונדון (אזור שעד מלחמת העולם השנייה היה מאוכלס בקהילת יהודית גדולה ותוססת במיוחד, שרבים מתוכה היו קשורים לקבוצה) לישראלי ביותר. מוטל'ה שפיגלר עמד שם על סף סיכום בשנת 1970, ולא קיבל אשרת עבודה; איל ברקוביץ', יוסי בניון, יניב קטן וטל בן חיים שיחקו במועדון; אברם גרנט אימן בו; דוד אמסלם ואריק בנאדו נבחנו בו; ומאמנים ישראלים רבים עברו בו השתלמויות. כמו כן, לשני המאמנים הגדולים בהיסטוריה של המועדון, רון גרינווד וג'ון לייל, היו יחסים קרובים עם מאמנים ישראלים; הפטישים הגיעו לארץ פעמיים, וגדול שחקניהם בכל הזמנים, בובי מור המנוח, זכה לביקור ולאירוח אח"מ מיוחד בארץ כשהיה בשיא תהילתו. בנוסף, במשך שנים ארוכות עיטר דגלון של ההתאחדות לכדורגל בישראל את דלת הכניסה לחדר המנג'רים של המועדון.
העונה "הפטישים" מקיימים בכל מחצית של משחקי הבית מופעי פרידה מרגשים מהאצטדיון שבו צמחו אגדות כדורגל גדולות כמו מור, ג'ף הרסט, מרטין פיטרס, טרוור ברוקינג, בילי בונדס, פרנק למפארד (האב והבן), פול אינס, ג'ו קול, מייקל קאריק, ריו פרדיננד ועוד רבים.
בין היתר, מתקיים בהפסקות המשחקים אירוח של שחקני עבר, מוקרנים סרטונים מרגשים מההיסטוריה של המועדון והמגרש ומתקיימים משחקי הוקרה. בשבועיים האחרונים זכו שני ישראלים להשתתף באירועים האלה. תחילה היה זה יוסי בניון, שזומן לנבחרת כוכבי ווסטהאם מכל הזמנים למשחק ההוקרה שנערך לקפטן של הפטישים מארק נובל. נובל, יליד שכונת קאנינג טאון, מעוז גדול במיוחד של אוהדי הקבוצה, שכיום מאוכלס בעיקר בפועלים ומהגרים קשי-יום, הוא שחקן הסמל הכי גדול של הפטישים בעת החדשה. בניון נתן 90 דקות מצוינות במשחק ההוקרה לעיני 35 אלף צופים, והתקבל באהבה גדולה על ידי האוהדים, השחקנים והמועדון.
בשבת שעברה ערכה ווסטהאם מחווה לאוהדיה ברחבי העולם. במחצית המשחק נגד קריסטל פאלאס, קיבלו אוהדים ממדינות שונות את האפשרות להיפרד מהמגרש בהקפת כבוד עם דגלי מדינותיהם. את ישראל נבחר לייצג ערן רוזנשיין מתל אביב, שנולד באנגליה למשפחה ישראלית שאוהדת את הקבוצה ב-46 השנים האחרונות. רוזנשיין (28) קיבל דגל ישראל ענק מגדול האוהדים היהודים של הקבוצה,
רו"ח בארי אברהמס, תושב מזרח לונדון, שעליו תפור שמה של הקבוצה. אברהמס, ציוני מובהק, שבתחילת שנות ה-90 היה מועמד לרכוש את הקבוצה, מגיע תכופות לישראל ומשמר את הקשרים בין המועדון לרבים מאוהדיו בארץ.
רוזנשיין הקיף את המגרש לתשואות וקריאות עידוד מ-35 אלף הצופים. רבים עצרו אותו כדי לתפוס תמונת הנצחה משותפת, וכשעשה את דרכו סביב המגרש עם הדגל, חשפו בפניו, להפתעתו, רבים את זרועותיהם המקועקעות במגן דוד (אולי סוג של משקל נגד למיעוט פשיסטי מבין אוהדי הקבוצה שלאורך השנים נהג לקרוא קריאות אנטישמיות, בעיקר במשחקים נגד טוטנהאם השנואה).
רוזנשיין: "למעשה נולדתי כאוהד של הקבוצה ואני כזה כל חיי. ההזמנה שקיבלתי מהמועדון הייתה מבחינתי הגשמת חלום. וכשירדתי לדשא והקפתי את האצטדיון, במעמד כזה סמלי ובעונה כל כך היסטורית מבחינת המועדון - הרגשתי שאני בפסגת חיי. לא פחות. יחד עם עוד מאות רבות של אלפי אוהדים של ווסטהאם אתגעגע כל חיי לאפטון פארק".
