להיות אלוהים - הביקורת

המשחק Black & White יצא לקול צלצולים וחצוצרות, ביקורות מעולות כמעט פה אחד (מתוך 33 ביקורות און-ליין, רק 5 העניקו לו ציון נמוך מ- 90), והמכירות בהתאם. לאור כל הרעש, נראה כמעט נודניקי, או לחילופין בלתי צנוע, להציג דעה נוספת עליו. אבל מכיוון שכל מה שיש לנו בסופו של דבר זה דעות של שחקנים עם כל מיני טעמים, ונראה לי שיש מספר דברים שלא כתבו עליו, בעברית לפחות, אז קדימה.

וראשית, הקדמה קצרה

Black & White קיבל את שמו בזכות היותו מסתגל במידת מה ליחסו של השחקן-האל לאוכלוסייה הוירטואלית של עולם המשחק - יחס שיכול לנוע בין אבא טוב ומיטיב למתעלל סידרתי.

המשחק מתרחש על חמישה איים, המוצגים בגרפיקה תלת-ממדית יפהפייה. המטרה של השחקן בכל אי היא להשתלט על מירב המאמינים, וכך להתחזק (יותר מאמינים = יותר כוח אלוהי) ולהביס את האל המתחרה.

הדרך שבה משתלטים על אנשים ושטח ב-Black & White היא לא זו המסורתית של שילוח צבאות משוריינים לבזוז ולשרוף את כל מה שבדרכם. האתגר הוא לגרום לתושבי האיים, הנמנים על שמונה עמים שמבוססים על תרבויות היסטוריות, להאמין בכם יותר מאשר באלים היריבים. צורת משחק כזאת היא האב-טיפוס של ז'אנר שנקרא משחקי אלוהות (God Games), ז'אנר שלא במקרה ברא אותו המפתח הראשי של Black & White במשחקו Populous, שיצא בשנות השמונים.

עד כאן לגבי המשחק. תיאור מפורט יותר אפשר למצוא בכתבות נוספות - לצד הכתבה - או בכתבת המשך, בתחתית העמוד.

Black & White על מאזני הביקורת

עם כל האלים האלה, הגיע הרגע שנזמין גם את אלת המשפט, נשים את Black & White על המאזניים, ונבדוק - שחור או לבן? טוב או רע? מבחינתי, בהתחלה המאזניים נטו חזק מאוד לצד הטוב, ואחרי זה התחילו לאט להתאזן. הם לא הגיעו למצב שבו הרע מתגבר על הטוב, אבל הם התקרבו לאיזון.

בהתחלה, המשחק הקסים אותי עם הסטייל שלו. יש ל-Black & White אופי בכמויות. הגרפיקה המהממת, הדיבוב המצוין, התסריט המקצועי והמון האנימציות נופחות רוח חיים בעולם הזה. המשחק הוא בכמה רמות מעל המקובל.

אחרי שהתחלתי להתמצא קצת, Black & White הדהים אותי עם העושר והאינטראקטיביות שלו. כל אי הוא עולם בזעיר אנפין, שניתן לנוע ברצף מתמונה כללית שלו, גבוה מעל העננים, דרך מבט מאה מטר מעל, בו רואים את תושביו כמצבור של נמלים קטנות מתרוצצות בין בתים זערוריים, ועד קלוז-אפ לתושב אחד או למספר דגים ששוחים באגם. כל חפץ ויצור כמעט (ויש אלפים מהם בכל רגע נתון) הם שותפים פעילים במשחק, ולא סתם רקע או מכשול - עצים ניתן להוציא מהקרקע ולספק למפעלי בנייה, לנטוע אותם במקום חדש בשביל לגדל שם יער או להצית כדי ליצור שריפת יער, סלעים ניתן לבקע בשביל למצוא תחתם מיני סודות ובונוסים, או לזרוק על בתי כופרים (או מאמינים…) ולראות אותם קורסים ואת תושביהם מתפזרים בבהלה, ועוד ועוד ועוד.

לבסוף, היצור שבה אותי בחן שלו וביכולת האמיתית שלו ללמוד ממה שמראים לו, והמשחקיות של להרחיב את שטח שלטוני וללמוד קסמים וכוחות חדשים עם הזמן (וללמד אותם את היצור שלי) די הדביקה אותי באימפריאליזם של כורסא. אז למה לקחתי הפסקה באורך בלתי ידוע ממנו, ורק אחרי שלושה איים מתוך החמישה?

אפקט חוות הנמלים

בגלל שאחרי כ-15 שעות משחק, הבנתי שמעבר לכל הקסם של הצעצוע הזה, נמצא המשחק Settlers (המתיישבים). עם ציפוי שוקולד וסוכריות מפוזרות בכל מיני צבעים, בודאי, אבל עדיין Settlers, אחד מהמשחקים הנינוחים והיותר מדיטאטיביים שאני מכיר.

בסדרת משחקי Settlers (שדרך אגב, הפרק הרביעי שלה יצא בתחילת החודש), השחקן דואג לבנייה ואיזון של המשק הכלכלי של המון כפריים קטנים מתרוצצים. כורתים יותר מדי יערות? נקצה עוד כפרי או שניים לנטיעות. לא אוכלים מספיק בשר? נבנה חווה חדשה (או משהו כזה, מאז Settlers 2 לא שיחקתי). ומחכים. מחכים המון, כי כדי להתקדם צריך שהחברה הווירטואלית הזאת תבנה את עצמה לאט לאט. אז נכון, אם משחקים טוב אז אפשר להאיץ את התהליך, אבל בכל מקרה יש אלמנט רציני של חזרה חלילה - בונים, מחכים. מאזנים כמה פרמטרים, מחכים. בונים עוד קצת, מורידים מישהו מפה, מקצים אותו לשם. מחכים.

כשהפסקתי לשחק ב-Settlers 2, קראתי לזה "אפקט חוות הנמלים" - כשאתה מוצא את עצמך יותר מסתכל על המשחק ומדי פעם עושה תיקונים מאשר ממש מעורב. ב-Black & White, המצב יותר גרוע מבחינה מסויימת, בגלל שהמאמינים שלך הרבה פחות יעילים מאשר המתיישבים של Settlers. הם פשוט לא יכולים להסתדר דקה לבד - "צריכים עצים!", "צריכים עוד בתים!", "אין אוכל!", "המתפללים עייפים, תן להם ללכת לנוח", "רוצים ילדים!" (אז לכו להזד… מה אתם רוצים ממני?).

עם הבינה המלאכותית שהמשחק מפגין, בטוח שאפשר היה לבנות מאמינים אוטונומיים יותר - הבעיה היא שאז כל מה שהיה נשאר זה לחכות, אלא אם המפתחים היו מכניסים קצת משחק בכל העניין של התחרות עם האלים היריבים, כי כרגע אין שם הרבה. מדי פעם המתחרה שלך זורק איזה ברק או שניים לכיוון המאמינים שלך, אבל לא הרבה מעבר לזה.

השורה התחתונה

לקנות או לא לקנות? ברור ש-Black & White יהיה משחק שעוד ידובר בו בשנים יבואו, כי יש לו הרבה צדדים שאפשר לייחס להם את התואר "מדהים" ואולי אפילו "מהפכני". הוא משחק שהוא חוויה, מסוג המשחקים שכשמשחקים אותם, כל מי שעובר בסביבה חייב לעצור, לקרוא "יו, איזה מגניב!" ולהסתכל עליכם כשאתם משחקים.

מבחינתי, למרות שאני עדיין נהנה מהאלגנטיות שלו, Black & White איבד את המשיכה מוקדם מדי. מן הסתם אנשים עם יותר סבלנות או עם סגנון משחק שמצליח להוציא ממנו יותר, יעברו את מחסום ה-15 שעות שלי. אני עובר ל- Fallout Tactics.

פרטי המשחק

Black & White, פותח על ידי Lionhead Studios ומשווק על ידי Electronic Arts. מופץ בארץ על ידי הד ארצי.

דרישות מערכת: פנטיום 2 350, 64 מגה זכרון, 600 מגה פנויים בדיסק, מאיץ תלת-ממד עם לפחות 8 מגה.

ציון ביקורות רשת ממוצע: 91, לאחר 33 ביקורות.