החלקים הקודמים של הספר:
- 15 -
אמילי
אהבתי לחיות לבד, רחוק מאבא שלי.
אהבתי להיות עצמאית. החדר שלי היה מטונף, עם טפטים מתקלפים וכתמי טחב על תקרת המקלחת. השטיח האדום הבוהק ממש התפצח מתחת לרגליים שלי, והחלונות היו תקועים בגלל צבע יבש. המים החמים יצאו בזרזיף, והמים הקרים התיזו כמו סוס משלשל. השחפים שהלכו על הגג ושרו מעל המיטה שלי העירו אותי לא פעם בחמש בבוקר. ההסקה המרכזית גנחה כשהתחממה והתקררה, ולמרות כל מאמציה, מעולם לא נהייתה חמימה יותר מבטן של לברדור.
מעולם לא הייתי מאושרת כל כך.
גם עבודת המלצרות בביסטרו בר המקסיקני קקטוס בָּריו התאימה לי מאוד. עבדתי משש בערב עד שתיים בלילה, אבל לעתים קרובות לא חזרתי לדירה לפני ארבע או חמש בבוקר.
למנהל קראו טומי בריגס. הוא בא מבארְנסְלי, לא ממקסיקו. הוא היה בן שלושים ומשהו, יותר ממטר שמונים, אתלטי ודחוס, עם שיער כהה ארוך, שהוא בדרך כלל אסף בקוקו. הוא תמיד לבש חולצה לבנה צמודה נקייה ומגוהצת והפשיל את השרוולים עד אמצע הזרועות השעירות שלו. הנעליים שלו היו מוגבהות למדי, והג'ינס היו בדרך כלל מתרחבים. הוא היה מהגברים האלה שמנהלים שיחות חולין בקול רם כדי ליצור את הרושם שהם בטוחים בעצמם ומשעשעים. "אוקיי, ג'ף! מה נשמע, יא זבל?" ככה הוא קיבל את פניו של בחור בשם ג'ף. "אוקיי, קרול! תתעודדי, אולי זה לא יקרה," הוא בירך כל גברת, אם היא נראתה עצובה ואם לא.
דווקא חיבבתי אותו. הוא נתן לי עבודה ולא צעק עלי כמו שצעק על שאר הצוות ועל חלק מהלקוחות. הוא ידע להיות מרושע. אני זוכרת שערב אחד, זוג התלונן שהבוריטו חריף מדי. הם היו שקטים ועכבריים, והמילים היחידות שהחליפו ביניהם היו תלונות על השירות ועל האווירה. הם ביקשו לראות את המנהל.
"היי, חבר'ה, אני טומי, המנהל. שמעתי שאתם לא מרוצים מהאוכל. מה הבעיה בדיוק?"
מר עכבר דיבר:
"הבוריטו. הוא חריף מדי. לא כתוב בתפריט שמדובר בנשק כימי להשמדת הלשון והגרון."
"זה לא כתוב כי זה לא נכון, אדוני. זאת סלסה מתובלת במתינות שמוגשת כמעט עם כל מנה, ומעולם לא שמעתי תלונות עליה."
"יכול להיות, אבל אני רוצה להחליף את הבוריטו במשהו אחר, בבקשה."
טומי פנה אל גברת עכבר.
"אז מה דעתך, חומד? נראה שאת דווקא מתפטמת כמו חזיר בקונדיטוריה."
המסעדה דממה.
"איך אתה מעז לדבר אליה ככה?" פלט מר עכבר.
"זה הבית שלי ואני אגיד מה שמתחשק לי כדי להגן על השף ועל המוניטין שלי."
"לא יהיה לך מוניטין להגן עליו אם תדבר ככה ללקוחות."
"תלוי איזה מוניטין אני רוצה שיהיה לי."
"לא כל כך טוב, אני מניח," אמר מר עכבר.
"ומה עם הזוגיות שלך? היא טובה? או שגם היא חריפה מדי בשבילך? אתה רוצה להחליף אותה במשהו אחר?"
"בואי, מותק, אנחנו לא נשארים פה."
מר עכבר התחיל לקום, אבל טומי דחף אותו בחזרה למקומו:
"אתם לא זזים לשום מקום עד שנשיר יחד את ההמנון, כמחווה של פיוס ורצון טוב."
טומי התכופף מהברכיים והסתכל לעכבר ישירות בעיניים. הוא התחיל לשיר בקול הכי רם שהצליח:
"אלוהים, נצור את מלכתנו רבת החסד, תאריך ימים מלכתנו האצילה, אלוהים, נצור את המלכה... קדימה, חבר'ה. תעזרו לי. כולנו אוהבים את הקטע הזה," הורה טומי והלם באגרופו בשולחן.
"נה נה נה נה נה, אושר ותהילה..."
גברת עכבר הצטרפה לשירה, ללא ספק מאימת עיניו הבולטות של טומי והתיפוף האלים שלו.
"...יארכו שנות מלכותה עלינו, אלוהים, נצור את המלכה!"
אחרי כמה שניות של שקט ומבטים חודרים בין השלושה, טומי פרץ את המבוי הסתום:
"נחמד מאוד, באמת נחמד מאוד, יקירתי, ובטח תסכימו שזה סיום הולם לארוחה שלכם. עכשיו עופו לי מהעיניים."
הם קמו בדממה. בדרך החוצה, טומי התעקש שכל הסועדים ימחאו להם כפיים.
טומי גר בדירת גג מעל המסעדה. היא היתה מודרנית ומפונפנת, עם ספות עור ומסך טלוויזיה ענקי. בסוף כל ערב, מבחר לקוחות הוזמנו לעלות אליו ולהמשיך לבלות. מהר מאוד הצטרפתי לבעלי זכויות היתר. השתייה והסמים היו בחינם, ככל שראיתי. זאת היתה הדרך של טומי לקנות חֶברה והערצה. חשבתי שהוא המלך של ברייטון, כוכב קולנוע יותר מאשר מסעדן. היה בלתי נמנע שאדלק עליו. נראה ששום דבר לא מזיז לו. הוא בנה לעצמו עולם משלו, והתמזל מזלי להיות חלק ממנו. התחלנו לשכב, ולעתים קרובות יותר ויותר הייתי מתעוררת במיטת הקינג סייז שלו, המעוטרת בכרום. לא אהבתי אותו, אבל אהבתי את החיים שהוא הציע לי. הייתי מאושרת.
כשנה אחרי שנכנסתי לחיים האלה חגגנו כרגיל בדירה של טומי, ופתאום פיט נכנס עם שני חברים. הוא התבגר יפה והיה אפילו עוד יותר חתיך ממה שזכרתי. את ז'קט העור החליפה חליפת קורדרוי חומה בסגנון וינטג'י, והוא נעל נעליים צבאיות. מראה חזק מאוד לגבר רזה. כשהחברים שלו התרחקו, קמתי והתיישבתי לידו. התרגשתי והייתי מוקסמת, לפחות חלקית. "היי, פיט. מה שלומך?" שאלתי.
"אמילי! מה את עושה פה?"
"אני עובדת כאן. זה מקור הפרנסה שלי."
"די! ההורים שלך יודעים?"
"אני מניחה. לא ראיתי אותם כבר נצח. הם נפרדו אחרי שעזבתי את הבית. אמא גרה בלסטר עם אחותה המשעממת."
"עד כמה היא משעממת?"
"מאוד, שלא לומר לגמרי."
"אז הם מכרו את המלון?"
"לא, אבא עדיין מנהל אותו. הוא החליף את השם שלו ל'האנימוּן'. כנראה מכוון יותר לשוק הסווינגרים או לחובבי האקטים הפומביים."
"מצחיקה כתמיד, אמילי. אז לא הלכת לאוניברסיטה או משהו כזה?"
"לא, אני כאן מאז שעזבתי את התיכון באמצע. אני כבר עוזרת מנהל וזוכה להרבה הערכה. ומה אתה עושה?"
"לומד קולנוע באוניברסיטה בבּוֹרנמוּת."
"אז מה, אתה רואה סרטים כל היום ואחר כך מדבר עליהם?"
"לפעמים הם כל כך טובים, שאנחנו אפילו לא מדברים עליהם."
"מתוך יראת כבוד או משהו?"
"משהו כזה, וגם כי יש לנו דברים יותר טובים לעשות."
"נשמע כמו בזבוז זמן."
"טוב, כמו רוב הדברים, אבל זה לא רע אם נמצאים עם אנשים טובים. את נמצאת עם אנשים טובים, אמילי?" הוא שאל.
"מצבי לא רע, כמו שאמרת, ותודה ששאלת. היי, כבר הופעת בשער של עיתון?"
"כן."
"נו, ספר, בגלל מה?"
"סחבתי לוטרה משמורת טבע."
צחקתי והמשכנו לדבר, עד שטומי קרא לי. הוא לא אהב שאני מדברת עם גברים אחרים ועשה לי פרצופים לפני ששלח אותי הביתה. פיט כנראה ראה שיצאתי, כי אחרי שהתקדמתי אולי חמישים מטר, שמעתי צעדים מאחורי, וכשהסתובבתי ראיתי אותו מנופף ומחייך אלי.
"אז אתה חושב שתעשה פעם סרט אמיתי?" שאלתי כשהלכנו זה לצד זה.
"לא, זה לא הקטע שלי. אני רק רוצה להאמין שאולי אני אעשה סרט יום אחד. זה מספיק כדי לדרבן אותי. אפשר ללוות אותך הביתה?"
חזרנו לדירת החדר שלי והקשבנו למוזיקה ודיברנו על הימים הטובים. לא הופתעתי לשמוע שקלייר האזלט ילדה תאומות, אבל הפתיע אותי שהאבא היה המורה שלנו למוזיקה, מר אנדרוז. תמיד חשבתי שהוא גיי. שכבנו במיטה ופטפטנו, כשפתאום נשמעו דפיקות חזקות בדלת.
"את שם, אמילי? תפתחי את הדלת המזוינת."
פאק. זה היה טומי, והוא לא נשמע מרוצה. פיט קפץ מהמיטה ונעמד ליד החלון.
"פאק! מי זה?"
"הכול בסדר, פיט, זה רק הבוס שלי. תירגע." ניגשתי לדלת והכנסתי את טומי. הוא לא דיבר בקול רם, וזה לא היה סימן טוב. הוא ניגש אל פיט והתייצב במרחק סנטימטרים ספורים מהפרצוף שלו.
"מי אתה בדיוק?"
"למדנו ביחד בבית ספר, טומי," אמרתי לו. "אנחנו רק מתעדכנים."
הנחתי יד על הכתף שלו כדי לפייס אותו, אבל הוא דחף אותי בלי להסיר את המבט מהפרצוף של פיט. נפלתי על המיטה.
"לא דיברתי אלייך. בוא הנה, יא מכוער, תסביר לי מה קורה פה."
פיט ממש רעד אבל הצליח לענות בשקט, "כמו שאמילי אמרה. היינו ידידים בתיכון ובסך הכול התעדכנו."
טומי הניח כף יד פתוחה על הקודקוד של פיט והתחיל לעסות את הקרקפת שלו.
"ראיתי אתכם מתעדכנים בדירה שלי, ואז יצאת אחריה. היא הזמינה אותך הנה?"
"אה... לא. זה פשוט קרה. אנחנו חברים ותיקים..."
"אז נכנסת לפה בלי הזמנה, זה מה שאתה אומר?"
לא אהבתי את הכיוון הזה והתערבתי שוב: "תקשיב, טומי, אמרתי לו שהוא יכול להיכנס. שום דבר לא קרה ולא יקרה בינינו. אנחנו סתם ידידים."
טומי הסיר את היד מהראש של פיט וצבט אותו בלחי. הוא המשיך לכוון אליו את האצבע בזמן שהתיישב לידי על המיטה.
"אם אתם כאלה חברים טובים," הוא אמר, "אז תגידי, אמילי, מתי דיברתם בפעם האחרונה? מתי תקשרתם וטיפחתם את הידידות המופלאה הזאת?"
"לא דיברנו מאז התיכון," עניתי. "מה הבעיה שלך, טומי? אני אומרת לך את האמת. לא קרה כלום."
"אז קבעתם את הדייט הזה בדירה שלי? בדירה המזוינת שלי?!"
פיט התערב: "תקשיב, גבר, לא קבענו שום דבר. פשוט יצאתי כשהיא יצאה ונתקלנו אחד בשני. לא קרה כלום. אני זז. אני לא רוצה בעיות."
פיט התקדם לעבר הדלת, אבל טומי בלם אותו.
"למה שלא תישאר קצת? אולי גם אנחנו נתחבר, ואז ניפגש עוד שנתיים שלוש ונתעדכן על איזו מיטה?"
"אני לא מבין מה קורה פה," אמר פיט. "עדיף שאני אלך."
"אתה יודע מה? נראה לי שאתה צודק. אני אלווה אותך ונתעדכן בחוץ." טומי דחף את פיט החוצה, הסתובב אלי ואמר, "את לא עובדת אצלי יותר. אני מקווה שזה היה שווה את זה. את יכולה להאשים רק את עצמך."
הם יצאו, וכמובן דאגתי לפיט, אבל במקום ללכת אחריהם נשכבתי במיטה ובכיתי לתוך הכרית. ידעתי שלעולם לא אראה אותו שוב.
בימים הבאים לא יצאתי מהמיטה והייתי אומללה ומפוחדת. הירושה מסבתא נגמרה, ובלי משכורת לא יכולתי לשלם שכר דירה. התגעגעתי לחבר'ה מהעבודה, התגעגעתי להמולה במסעדה ושנאתי את העובדה שהעתיד שלי לא בטוח. התגעגעתי למסיבות אחרי המשמרת, שתמיד שיפרו את מצב הרוח שלי. רציתי שהכול יהיה שוב "נעים".
כשסוף סוף גירדתי את עצמי מהמיטה, הלכתי למסעדה כדי לאסוף כמה דברים שהשארתי שם ולהיפרד מהצוות. הגעתי בול בשש בערב, בתקווה שלא אתקל בטומי. אבל רצה הגורל והוא היה הבן אדם הראשון שראיתי כשנכנסתי. הוא סחב מגש עמוס כוסות ועמד לפזר אותן על השולחנות. ברגע שהוא ראה אותי, הוא ניגש אלי, הושיט לי את המגש וחזר למטבח בלי להוציא מילה. הבנתי את הרמז וסידרתי את הכוסות על השולחנות. כעבור כמה דקות הוא חזר, זרק חולצה לבנה על השולחן לפני ושוב הסתלק בלי להוציא הגה. החולצה היתה המדים של המסעדה. הלכתי לשירותים ולבשתי אותה. הבנתי שהעבודה עדיין שלי ושמחתי מאוד.
התברר שהעובדים בכלל לא היו מודעים לעובדה ש"פיטרו" אותי. כולם התעניינו בשלומי וקיוו שאני מרגישה יותר טוב. קרעתי את התחת באותו לילה, ואחרי שעתיים הבחילה שליוותה אותי בימים האחרונים פשוט נעלמה. טומי הקפיד לא ליצור איתי קשר עין, ובסוף המשמרת הלכתי ישר הביתה בלי להחליף איתו מילה. הריחוק הזה נמשך במשמרות הבאות, עד שערב אחד, רגע לפני שהלכתי, הוא נעמד מאחורַי בבר, הניח את הידיים על המותניים שלי, נשען עלי ונתן לי נשיקה בלחי.
"קיבלת את ההחלטה הנכונה," הוא לחש לי באוזן. "אולי תישארי כאן הלילה?"
הסתובבתי ונישקתי אותו. שמחתי כל כך. ברגע הקצרצר ההוא הרגשתי שזאת אהבת אמת. באותו לילה, כשהיינו במיטה שלו ועשינו קוק, הוא חייך אלי, הניח את היד על הראש שלי והתחיל לעסות אותו. חייכתי אליו. באותו רגע הבנתי שהחיים שלי כבר לא בשליטתי.
את הטעות הגדולה הבאה עשיתי כעבור שנה בערך. עדיין היתה לי דירה משלי (קצת יותר גדולה, באותו בניין), אבל רוב הזמן הייתי אצל טומי. ביום שני אחד, כשישנתי בבית (המסעדה כבר לא נפתחה בימי ראשון בערב), טומי התקשר אלי בארבע לפנות בוקר. הוא נשמע מבוהל ואמר לי שהוא מגיע.
כשהוא בא, הוא הסביר שעסקת סמים שהיה מעורב בה השתבשה. השוטרים פשטו על המקום והוא הצליח לברוח. הוא אמר שנורא חשוב שאם המשטרה תיצור איתי קשר, אני אגיד שהוא ישן אצלי כל הלילה. הוא נתן לי ציר זמן פשוט וביקש שאצמד אליו, ואז הקדשנו שעה לניקוי הדירה, כי פחדנו שימצאו שם שאריות של סמים. הוא רצה שבשבע בבוקר אלך למסעדה ואטפל גם בדירה שלו. הוא כבר היה שם והוציא את החומר שידע על קיומו, אבל ביקש שאעבור על הכול פעם נוספת ואוודא היטב. אני כמובן הסכמתי. הוא היה מוכרח לישון קצת.
השוטרים עצרו אותו בעבודה בצהריים, ואחר כך התקשרו אלי וגבו תצהיר. נצמדתי לסיפור של טומי, ובערב הוא הגיע לעבודה חופשי ומאושר. הוא חייך כמו סוס וחיבק אותי חזק כל כך, שהחזייה שלי נפתחה. בשלושת החודשים הבאים הוא התייחס אלי כמו אל נסיכה שהגיעה לראש מצעד הפזמונים. המסיבות הליליות בדירה שלו נפסקו, וחיינו כמו זוג נשוי פחות או יותר. עשיתי מאמץ מודע לא לפלרטט עם אף אחד בנוכחותו, והוא קנה לי תכשיטים ובגדים מפונפנים. זה באמת היה נעים. אפילו שכנעתי אותו להסתפר ולהיפטר מהקוקו. כשהוא עשה את זה, הספגתי את הקוקו בתרסיס לשיער והצבתי אותו מעל הבר במסעדה. למטה הוספתי לוחית קטנה עם הכיתוב "הקוקו של טומי".
אבל בסופו של דבר המסיבות התחדשו, וטומי הקדיש לי פחות תשומת לב. מצב הרוח שלו השתנה הרבה, והיה לי קשה יותר להסתדר עם זה. הוא הכניס לעצמו לראש שהדילר שנעצר מתכוון לנקום בו. התברר שמסתובבות בעיר שמועות כאלה, כי טומי חמק מעונש ואילו הדילר קיבל שנה וחצי בפנים. לעולם לא נדע אם אכן היה קשר בין הדברים, אבל לבסוף, באיזה יום ראשון בלילה, המסעדה נשרפה ונהרסה לחלוטין. טומי הצליח לברוח דרך יציאת החירום ועוד באותו היום הכריז שאנחנו חייבים לעזוב את ברייטון לתמיד, כי אנחנו בסכנה. לא התנגדתי, אבל כשיצאנו מהעיר בפעם האחרונה וחלפנו על פני המלון של ההורים שלי, לראשונה בחיי נזכרתי בימים טובים יותר.
היעד שלנו היה דרום לונדון. לטומי היה חבר ותיק מיורקשייר, ששלח אותו למשרד חקירות בשם סיטיסייד. הם גייסו בחורים אמינים שיגבו כספים, ימסרו מסמכים, יערכו מעקבים ועוד דברים כאלה. לא נראה לי שטומי התלהב מהעבודה, אבל היא הגיעה עם דירת שני חדרים נחמדה, שבעל העסק השכיר בשיכון גריינג' בוולוורת. הוא התחיל כמחליף ועובד שם כבר ארבע שנים. הוא לא רצה שגם אני אעבוד, אבל כשעומס העבודה שלו גדל התחלתי לעזור לו, בעיקר כשנדרש מגע נשי. אם היה צריך למסור איזה צו או זימון, אנשים פתחו את הדלת הרבה יותר בקלות כשראו בחורה תמימה בת עשרים ומשהו. ומשימות מסוימות, כמו להיות נערת פיתוי, מתאימות רק לנשים כמובן. בדרך כלל זה קורה כשאישה חושדת שבעלה בוגד בה, וכדי לבחון אם הוא נאמן היא טומנת לו פח בדמות בחורה יפה שלכאורה מגלה בו עניין. השתתפתי רק בשתי משימות כאלה, ובשני המקרים טומי היה קרוב ופקח עין. במקרה הנחמד יותר בין השניים העבודה היתה בבר יין בקמברוול ניו רוד. אמרו לי שהלקוחה היא אישה חשדנית שיצרה קשר עם הבוס של טומי ואמרה שהיא חושבת שבעלה יצא לשחר לטרף באותו לילה. הוא התקשר אליה עם תירוץ עלוב ואמר שאולי לא יחזור הביתה הלילה. היא היתה משוכנעת שהוא יהיה בבר היין הזה וינסה לצוד מישהי.
טומי הצמיד מצלמת כפתור בצורת סיכת נוי לדש הז'קט שלי. הוא גם בחר לי בגדים, שהיו הולמים לדעתו חולצה לבנה מכופתרת, לא עד הסוף, ז'קט אפור וסקיני ג'ינס. הוא הרשה לי לנעול את הדוק מרטינס שלי. הגענו לבר היין בנפרד. טומי התיישב ליד הבר ואני התיישבתי ב"פינה שקטה" מאחור אזור החיזורים. בדרך כלל כשישבתי לבד בבר קראתי ספר, כדי להרחיק חֶברה לא רצויה, אבל הלילה הייתי צריכה להיראות מעוניינת בגברים סביבי.
הגולם הגיע בערך עשר דקות אחרינו והתחיל לשוחח עם טומי בבר. אחר כך הוא סיפר לי שהמילים הראשונות שלו היו: "אין פה הרבה כוסיות הלילה." הגולם העיף לעברי מבטים מזדמנים, ואני חייכתי והתנהגתי בעצבנות כדי ליצור את הרושם שלא נעים לי לשבת לבד. בסופו של דבר הוא ניגש לשולחן שלי עם בקבוק יין זול ושתי כוסות.
"את לבד?" הוא שאל.
"כן, הבריזו לי. בדיוק התכוונתי ללכת," עניתי.
"אוי, אל תעשי את זה. בואי נטביע את יגוננו ביחד," הוא הציע, התיישב לידי ומזג הרבה יין לשתי הכוסות.
הגולם היה בן ארבעים ומשהו ועבד בבנק במרכז לונדון. זה היה ברור כשמש הוא לבש חליפה כחולה כהה, חולצה לבנה ועניבת תכלת דקה מאוד. עור הפנים שלו היה בגוון ורוד חזיר, ולא היו לו שפתיים. השיער החום חולי שלו הוברש לאחור מעל הקודקוד והאוזניים והודק למקומו בעזרת תכשיר שמנוני כלשהו. הוא הדיף ריח של תרסיס לניקוי חלונות וסוכריות מנטה. לא בלתי נעים אחרי שהמכה הראשונה מתפוגגת. המבטא שלו היה מפונפן ומאונפף.
"אז מי הטמבל שהבריז לבחורה חמודה כמוך?" הוא שאל.
"סתם מישהו מהעבודה. לא קבענו ממש," עניתי.
"קוראים לי לורנס, אגב" (הוא שיקר. קראו לו ג'ון. ג'ון בל).
"נעים מאוד. זה באמת שם המשפחה שלך? 'אגב'?"
"לא, לא. הייתי צריך להגיד, 'אגב, קוראים לי לורנס.' חה, קורע. שם המשפחה שלי הוא רומנו. אבא שלי איטלקי. היה לו מפעל שימורים בפאתי משהו. מקום ענקי. ייצר יותר ממיליון קופסאות שימורים בשנה פסטה, אפרסקים וטוֹנות של פטריות. אוהבת פטריות בשימורים? עדיף מאשר ברגליים, חה חה, קורע. כיף איתך."
"אני יכולה לעבור מקום ולשבת מולך?" שאלתי. "יותר נוח לקשקש ככה."
"אין שום בעיה. זה רק יאפשר לי להתענג עוד יותר על היופי הזה."
עברתי לשבת מולו כדי שהמצלמה תקלוט את ההתרחשויות. חוץ מזה, העדפתי לא לראות את טומי מולי.
"ככה יותר טוב. אז קפצת לחפוּז לפני שאתה חוזר הביתה?" שאלתי בהבעת עניין.
"דווקא מתאים לי חפוז, חה חה חה, אבל לא, אני מתכוון לבלות ברצינות הערב. אני עובד קשה ומבלה בהתאם. אנשים חושבים שאם אתה לא עובד בעבודה פיזית, אתה לא יכול להיות מותש, אבל הם טועים. העברתי היום מיליוני פאונדים בין תיקי השקעות גדולים, והלחץ של כל ההחלטות רוקן אותי לגמרי. אז הלילה אני מבלה כמו גדול, וזין על כולם."
"אתה גר בסביבה?"
"אין מצב. לא בחוֹר הזה. אני גר מחוץ לעיר, ליד רייגייט (לא נכון. הוא גר ממש קרוב לבר, בקנינגטון). חי לבד. האישה מתה מהמחלה לפני שנתיים (לא נכון. היא רצה עשרה קילומטרים בסוף השבוע שעבר). בלי ילדים. חבל, יכלו לרשת הרבה תכונות טובות (היו לו שני ילדים, בני שלוש וחמש, ואף אחד מהם לא דמה לו). אז לא, אני לא גר בסביבה, אבל כשאני נאלץ להגיע הנה בגלל העבודה, אני ישן במלון בוטיק קטן ליד אלפנט אנד קאסל, מכירה את הבר? (זה היה מלון גרנד סאפרון, ארבעים וארבעה פאונד ללילה, בלי טלוויזיה, בלי מיני בר ובלי שוקולדים על הכרית). אבל לפעמים אני בודד, אז החֶברה שלך משמחת אותי מאוד."
הוא מעך את ידי. קיוויתי שטומי נשאר רגוע. נהניתי מהאתגר. נהניתי להעניש את הגולם.
"ומה איתך?" הוא שאל. "מקומית? יש איזה בחור בר מזל שמחמם אותך בלילות?"
"לא, כבר שנים שאני לא בקשר. טוב, חוץ מאשר עם החתולה שלי, ומדי פעם עם הווטרינר שלה."
"אז יש לך חבר וטרינר, איזה יופי. מת על וטרינרים. הם נותנים את הלב לבעלי חיים, ואני אוהב בעלי חיים. יש לי שני חתולים בבית, אחד ג'ינג'י ואחד פחות" (לא היו להם חיות מחמד. הוא שנא בעלי חיים. זאת היתה אחת הסיבות שבגללן אשתו לא סמכה עליו).
"לא, אני לא בזוגיות עם הווטרינר. אני פשוט רואה אותו מדי פעם כשאני צריכה לעשות חיסונים לחתולה. זאת היתה בדיחה."
"שאני אמות, את קורעת! סתם התלוצצת. איזה כיף איתך. תסלחי לי לרגע אחד או שלושה? אני צריך לעשות טלפון."
"בטח. אני אמלא לנו את הכוסות בינתיים?"
"בכיף."
הגולם יצא לרחוב כדי להתקשר. אני מניחה שהוא הזמין חדר בגרנד סאפרון, ואחר כך התקשר לאשתו ואישר שלא יחזור הביתה הלילה. כשהוא היה בחוץ, טומי ניגש אלי ואמר שהוא צריך לצאת לרבע שעה, עשרים דקות גג. הוא שאל אם זה בסדר ואמר לי לא לצאת מהבר עד שהוא יחזור. הסכמתי והוא היה מרוצה.
כשהגולם חזר, הוא חייך חיוך משונה ונטול שפתיים, ואני הבנתי שהוא אכן הזמין חדר. "מתנצל," אמר. "אני צריך להיות זמין תמיד למקרה שאיזה זוטר יחרוג מסמכותו או ידפוק את העניינים. אז איפה היינו? אה, כן, אמרתי שכיף איתך."
הוא הוריד את היין בלגימה אחת ומילא שוב את הכוס במה שנשאר בבקבוק. עכשיו, כשטומי לא היה שם, התחלתי ליהנות עוד יותר. לא פלרטטתי כבר שנים והופתעתי מהיכולות שלי. החלטתי שאנסה לקדם את העניינים.
"אתה נראה נחמד, ממש מציאה, הייתי אומרת, עם הבית ברייגייט והחשיבות הכללית שלך. אני לא מאמינה שלא מצאת מישהי חדשה לחלוק איתה את החיים כלומר, ברור שאתה עוד מתגעגע לאשתך, אבל שנתיים זה המון זמן."
"זה פשוט. עד עכשיו לא פגשתי מישהי כמוך (אשתו הניחה שהוא פוגש שלוש ארבע בחורות בחודש). תקשיבי, הבקבוק כבר הזיל את הדמעה האחרונה. אולי נצא מפה ונאכל משהו? יש מקום קטן מעולה ליד המלון שלי. אני יודע שתמותי עליו."
"נחמד (בראש כבר דמיינתי את עצמי מנשנשת אלף שרימפים מקופסה). היי, אני מקווה שאשתך לא מסתכלת עלינו מלמעלה."
"חה, כן, קורע. זה ממש לא יפריע לה. היא היתה רוצה שאהיה מאושר. אז נזוז?"
"אה, אולי נישאר עוד איזה עשרים דקות, למקרה שהידיד שלי יגיע? שלחתי לו כמה הודעות והוא לא ענה. זה בסדר מצדך? אני אזמין לנו קוקטיילים בינתיים?"
"לי לא, תודה. אז במה את עובדת?"
"אני מעצבת פוסטרים ומודעות ודברים כאלה. אפשר להגיד שאני מעצבת גרפית, אבל לא למדתי את זה או משהו."
"נשמע משעמם כל כך שבא לי למות. שנאתי אמנות בבית ספר זה תמיד נראה לי חסר טעם. את לא נראית לי טיפוס אמנותי, טוב, חוץ מהנעליים האלה שלך."
"אז איזה טיפוס אני נראית?"
"המממ." הוא בחן אותי מכף רגל עד ראש וליטף לי את השיער ביד המגעילה שלו. "קופאית... חה חה חה, קורע! סתם, אני צוחק. תגידי, הבחור הזה שאת אמורה לפגוש, מה יש בו שמוצא חן בעינייך?"
"טוב, הוא חתיך, מתנהג כמו בן אדם ומצחיק אותי. חוץ מזה, הוא מתעניין בי, וזה העיקר."
"יותר חתיך ממני? קשה לי להאמין. סתאאם. אבל תקשיבי, אני לא קונה את הסיפור הזה על מעצבת גרפית. לא עם הז'קט האפור והסיכה המזעזעת הזאת."
הוא תפס את הסיכה והתחיל למשוך אותה. היא נתלשה מהז'קט, והחוט נחשף.
"מה זה החרא הזה?" הוא קרא. הוא משך וחשף לפחות שלושים סנטימטר של חוט. "את מצלמת אותי? חתיכת זונה. אשתי שלחה אותך, נכון? חרא."
הוא קם והתחיל למשוך בחוט בחוזקה. הרגשתי שהקופסה השחורה הקטנה שבקצה השני של החוט משתחררת מהחגורה. הוא משך עוד יותר חזק, וקצה החוט נשלף מתוך הדש. צעקתי מכאב כשהקופסה, שהיתה קשורה למותניים שלי, נמשכה למעלה ונתקעה בחזייה שהחוט היה מלופף סביבה. קמתי ותפסתי את החוט. הוא אחז בקדמת החולצה שלי וניסה לתפוס את הקופסה. לא יכולתי לצרוח. לא יכולתי לדבר. עזבתי את החוט והסתכלתי לו בעיניים.
"תביאי את המצלמה המזוינת. את לא יוצאת מפה עד שהיא אצלי," הוא נבח.
הכנסתי את היד לחולצה והתחלתי לנתק את החוט מהקופסה. הוא הסתכל על חמשת או ששת הלקוחות שישבו ליד הבר וחייך בניסיון לשדר עסקים כרגיל.
"סליחה, תקלה בלבוש," קרא לעבר הצופים, שהיו מוטרדים אך צייתנים.
הפסקתי להתעסק בקופסה ושמטתי את הידיים לצדי הגוף.
"למה אתה לא פשוט עוזב אותה?" שאלתי.
"תביאי לי את המצלמה," הוא ענה.
"אני לא עושה את זה. תצטרך לתלוש אותה ממני, וחוץ מזה, למה אתה לא עוזב אותה?"
"אם תיתני לה את הסרטון, היא תעזוב אותי."
"אז היא תעשה לך חיים קלים."
הוא הרפה מהחוט, הרים את הכוס שלי מהשולחן ושתה את תכולתה בלגימה אחת. הוא הסתכל לי לרגע בעיניים לפני שחיסל את הטיפות האחרונות.
"על הזין," הוא אמר. "תגידי לאישה שאני מצטער," הוסיף ויצא מהבר. התיישבתי, הוצאתי את הקופסה וסידרתי את החולצה. הברמן ניגש אלי ושאל אם אני בסדר.
"כן," עניתי. "אפשר לקבל את תפריט הקוקטיילים?"
זמן קצר לאחר מכן טומי חזר ומצא אותי שותה, והמצלמה מונחת על השולחן לפני.
"הי, בייב, למה הוא הלך? צילמת אותו?" הוא שאל.
"כן, הכול שם. המשימה הושלמה, הייתי אומרת. הוא ביקש שנתנצל בפני אשתו."
"אני אוסיף את זה לדוח, אבל קשה לי להאמין שזה ישנה משהו."
"אולי כן," עניתי, אפילו שלא באמת האמנתי בזה. כשיצאנו מהבר, טומי הכניס את הכוס שהגולם שתה ממנה לתיק היד שלי. אמרו לו תמיד לעשות את זה במעקבים, לקחת משהו שה"יעד" נגע בו.
טומי בקושי דיבר איתי בשלושת הימים הבאים. עצם העובדה שהוא ראה אותי יושבת עם גבר אחר הרסה לו את המצב רוח. פשוט תעזבי אותו, אמרתי לעצמי שוב ושוב, אבל המחשבה התפוגגה בסופו של דבר והסתתרה מתחת לשטיח למשך שנה בערך. אבל היא חזרה בסערה לפני שבוע, כשביצעתי עוד מעקב בשביל טומי. זה היה מסוג המשימות שבהן לא הסבירו לי שום דבר ולא שאלתי שאלות. היעד היה חבר לעבודה של טומי בסיטיסייד. קראו לו ברנדן. הייתי צריכה רק לעקוב אחריו בזמן שהוא ישב עם מישהו בגרוב טאוורן בקמברוול. התפקיד שלי היה לזהות את האדם שהוא נפגש איתו, ובעיקר לבדוק אם ברנדן מוסר לו איזה מסמך או משהו. טומי לא שמח שאני הולכת לשם לבד, אבל הבוס שלו שלח אותו למקום אחר.
הגעתי בערך רבע שעה לפני ברנדן, התיישבתי בקצה הבר והזמנתי לימונדה. מעולם לא פגשתי את ברנדן קודם, כי טומי לא הרשה לי להגיע למשרד ולא לשום אירוע חברתי שקשור לעבודה. טומי נתן לי תמונה שלו ואמר שאין סיכוי שלא אזהה אותו כי הפרצוף שלו נראה כמו תפוצ'יפס ויש לו גרביים של אפס. הוא צדק. הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשברנדן נכנס היה הגרביים הוורודים הזרחניים שלו, שהיו מעוטרים בדוגמה של מפתחות ברגים צהובים. הוא התיישב באמצע הבר והזמין פיינט בירה. היה לו תיק עור חום זול, והוא התעסק בידית בעצבנות בזמן ששתה.
זמן קצר אחר כך נכנס לבר בחור נמוך בחליפה אפורה זולה, עם חולצה לבנה פתוחה בצווארון, והתיישב לידו. הוא נראה כמו מוכר שטיחים או אולי פקיד בעירייה. הוצאתי ספר מהתיק והעמדתי פנים שאני קוראת. מדי פעם הצצתי בטלפון, כאילו כדי לגלול, אבל צילמתי את שניהם. הם פטפטו קצת, עד שמוכר השטיחים הלך לשירותים, וברנדן התעסק קצת בתיק והתקשר למישהו. כשמוכר השטיחים חזר, הם קשקשו עוד קצת. שמעתי את רוב השיחה שלהם והיא היתה בנאלית ומשעממת להחריד. בשלב מסוים ברנדן כתב משהו על פיסת נייר והכניס אותה לכיס של מוכר השטיחים. אחרי חצי שעה בערך הוא הלך, ומוכר השטיחים נשאר לשבת ליד הבר.
החלטתי לבדוק מה ברנדן כתב בפתק, אז ניגשתי לבר ואמרתי משהו לבחור השני, בתקווה שככה אדרבן אותו לדבר איתי. הוא בלע את הפיתיון והתיישב לידי. הוא היה לחוץ אבל משעשע מאוד. הוא הזכיר לי מאוד את פיט, רק בלי הרברבנות והילדותיות. הוא היה מעורב מאוד בשיחה ונראה סקרן מאוד לגבי. היה קל לחבב אותו. השיחה זרמה בטבעיות, ואני זוכרת שהוא התעניין במיוחד בספר שהעמדתי פנים שאני קוראת, "תסביך קלמנטיין". התברר שהוא פשוט מכר של ברנדן מהעבודה ושבפתק כתוב רק מספר הטלפון הפרטי של ברנדן. יכולתי להמציא תירוץ וללכת, אבל משום מה המשכתי לפטפט איתו עוד שעתיים. בשלב מסוים הוא הלך לשירותים או לבר, ובדיוק אז טומי התקשר אלי.
"איפה את מסתובבת?" היתה שורת הפתיחה שלו.
"אני בדיוק יוצאת מהפאב. הבחור שברנדן דיבר איתו הלך. נשארתי למקרה שברנדן יחזור."
"אני שתי דקות משם. אני בא לאסוף אותך."
"לא, טומי, זה בסדר. באתי באופניים, אני פשוט "
הוא ניתק. מעולם לא יצאתי מפאב במהירות כזאת.
כשחזרתי הביתה, טומי חיכה לי. היה ברור שהוא נפגע מכך שנשארתי בפאב לבדי. אבל הוא לא מצא חורים בהסבר שלי, ולכן רק עשה פרצופים. למחרת הוא הוציא את הזעם על האופניים שלי וזרק אותם מהמרפסת.
"מעכשיו, אם את צריכה להגיע לאנשהו, פשוט תבקשי ממני טרמפ," הוא צעק כשזרק את האופניים אל מותם.
כעבור כמה ימים הוא הגיע עם מישהו והציג אותו כחבר שלו שהוא שוטר. הם רצו שאספר מה בדיוק קרה בפאב בין מוכר השטיחים לברנדן. חזרתי על הסיפור שלי ונראה לי ששכנעתי אותם שהפגישה היתה תמימה לחלוטין ושמוכר השטיחים היה בסך הכול מכר של ברנדן מהעבודה. טומי עדיין היה נסער מאוד מהעובדה שנשארתי כל כך הרבה זמן בפאב אחרי שברנדן עזב. אמרתי שלקח לי הרבה זמן לברר שבפתק שמוכר השטיחים קיבל רשום בסך הכול מספר טלפון. טומי כעס וראיתי שהוא לא מאמין לי. רגע לפני שהוא עזב, הוא נישק אותי בלחי ולחש, "הלך עלייך." שמעתי את זה הרבה פעמים בעבר וכבר מזמן הפסקתי להיבהל. זה רק העציב אותי.
קצת אחר כך, גארי צץ פתאום בדלת ואמר שהוא רוצה להחזיר לי את הספר שהשארתי בפאב. הוא התבדח על הפרחים המלאכותיים ששזרתי בגלגל האופניים הגמורים. ראיתי שהוא דלוק עלי. השעתיים שבילינו יחד בפאב היו כמו הצצה אל חיים מאושרים יותר.
בהמשך היום, כשעלעלתי בספר, הוא נפתח בדף שגארי קיפל. כשקראתי את הקטע שהוא עצמו קרא ממש לא מזמן, הרגשתי קרובה אליו יותר ממתי שעמדנו יחד על המרפסת שלי:
היא נעשתה אדישה לבדידות, שכבר נהייתה מוכרת ומרגיעה. היא היתה מותשת ממחשבות על גורלה. דמה הרווי עצב זרם לאט ובכבדות. היא היתה בטוחה שאורבת לה סכנה גדולה מחוץ למערה. הזקן העיוור שהביא אותה לכאן אמר לה זאת. הוא המשיך להגיע בכל יום עם מזון ומים ואמר, "התנין נמצא בחוץ והוא רעב מאוד. אסור לך לצאת לעולם."
יום אחד נכנס למערה עכבר ושאל מדוע היא חיה במקום נורא כל כך, כשמחוץ לדלת מחכה לה שפע כזה.
"אני לא יכולה לצאת. אני מפחדת מהתנין שרובץ מחוץ לפתח ומחכה לטרוף אותי," היא הסבירה.
"שטויות," אמר העכבר. "בואי אחרי."
הוא הנחה אותה במבוך של מנהרות קטנות ופתחים צרים, עד שהגיעו ליציאה נוספת, שרק שיח קוצני חסם אותה.
"בבקשה," אמר העכבר.
ריח פריחה של תפוזים ולימונים נישא אל המערה. היא שמעה שירת ציפורים במרחק ופכפוך מים בנהר שמעבר לשיח.
"קדימה," אמר העכבר. "פשוט תצאי ותגלי את העולם."
היא סירבה. "תודה, עכבר קטן, אבל נראה לי שאני מעדיפה להישאר כאן בינתיים. הזקן העיוור שמאכיל אותי הוא איש נחמד, ואני חוששת שהוא יתגעגע אלי מאוד אם אעזוב."
"כרצונך," אמר העכבר. "אם כך, תצטרכי למצוא את דרכך בחזרה בכוחות עצמך. והזקן העיוור יצטרך לדעת על פגישתנו."
למחרת בבוקר הביא לה הזקן העיוור פירות יער ואגוזים, כתמיד. בערב היא מתה מהמזון המורעל.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
