לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-35-
בקושי ראיתי משהו כשיצאתי מהארמון של אחיטוב. נכנסתי לדירה הקטנה שלי, לקחתי את תולי ואת כל האינסולין שהצלחתי לסחוב בפעם אחת. הדלת נפתחה ואחיטוב יצא דרכה. אולי רצה לומר לי עוד משהו, אבל אני כבר מחקתי את הבנאדם והתחלתי לרוץ.
אגב, את התיק כסף והמספר טלפון שהביא לי, זרקתי בארמון הקטן שלי, בתוך האמבטיה, והסתלקתי. אם נראה לעשיר מהקלאסה הזה שאפשר לשלם לי על זה שגירש אותי ככה פתאום — שישכח מזה. עדיף למות ברחוב מאשר לקחת את הכסף והוא יכול לבלבל את השכל כמה שהוא רוצה על המשרד. שום משרד לא היה פה.
רצתי ועברתי ליד כל הארמונות של טלביה. פתאום הם נראו לי מכוערים וגדולים כמו בית קברות לצרות ולבעיות של כל הסוטים של האנושות.
רק מקום אחד היה לי ללכת אליו.
לא שמעון ולא קראקס ולא הר המוות ולא המנזר. הלכתי ישר לליפתא. אני לא זוכרת איך עברתי את כל העיר, עם כל חבילות האינסולין ותולי שהיה לי בידיים. בכלל לא הרגשתי אותו. ליד האמבולנסים של מד"א עמד ג'יפ ירוק. החלונות היו סגורים. לא התייחסתי אליו באותו הרגע, אבל איך שעברתי אותו שמעתי מישהו קורא לי.
"לאן את רצה ככה?" זה היה רמון עם היד הגדולה והאדומה שלו ככה על החלון. רציתי לא לשמוח שאני רואה אותו, כי הרי התמונה של איבון רוכבת עליו לא יצאה לי מהמוח.
"איך... מה..." בקושי נשמתי.
"יש לי פה תרגיל חטיבתי."
"באמת?"
"מה פתאום. איך אני יודע שאת פה? כי עקבתי אחרייך," הוא אמר והסתכל לי ישר בעיניים.
לא אמרתי כלום.
"את לא אומרת כלום, קטנטונת. אבל ידעתי שזה יקרה. דאגתי לך."
"שמה יקרה?"
"שזה, שכל זה יתגלה והוא ישקר לך ואת תלכי ותעשי לעצמך משהו רע. זה מה שאת רצית לעשות, נכון?"
רמון, אבא שלי, היה במרחק של איזה חצי סנטימטר ממני. פתאום הבנתי כמה שרציתי אותו, רק רציתי שיבוא ויגיד אני אבא שלך. עזבי את כל השטויות. את שייכת לנו, לג'ינג'ים.
איך הבן שלו נראה? איך החצי אח שלי נראה?
"מה יתגלה?"
"תיכנסי לאוטו."
באתי להיכנס ואז עצרתי.
"קדימה, שבי פה עם החתול. הוא בטח לא יאהב את הריח של רמבו, אבל בואי, בואי. את מפחדת ממני, או מה?" והוא צחק וראיתי כמה שהשיניים שלו גדולות.
"נו, תיכנסי, לא צריך שכל מי שהולך פה יראה אותנו, בואי." נכנסתי. הרי מה היה לי לפחד מאבא שלי.
הוא סגר את החלונות. הם היו שחורים לגמרי כמו באוטו של אחיטוב.
"תגידי, את לא חשבת פעם למה קוראים לי רמון פורת?"
"מה?"
"על הדלת שלנו בבית. היית בבית שלנו כמה וכמה פעמים, נכון? מה כתוב בשלט?"
אמרתי, "פורת."
"יפה. את באמת חושבת שככה קוראים לי?"
לא ידעתי לאן הוא הולך אז שתקתי.
"אז בואי אני אגיד לך למה. כי פעם אהבתי את אחיטוב. אהבתי? הערצתי אותו כל כך שהחלטתי לשנות את השם שלי לפורת. למשפחה המזוינת שלי גם ככה לא היה אכפת אם אני בצבא או לא, אמא שלי רק רצתה לדעת איפה עוד נשארו לה חורים בגוף כדי להזריק. כן, כן. גם אני יתום. אני יודע מה זה להיות יתום. בדיוק כמוך, אבל את, אחרי שאת עם בנאדם ומבינה מה הוא יכול לעשות, אחרי זה את כבר לא יכולה להסתכל עליו."
"על מה להסתכל?"
"את היתומה מליפתא," אמר רמון, "את הילדה של המנוול שדרס את אמא שלך. כל המדינה שמעה על התאונה הזאת." והוא בחן את הפנים שלי כאילו חיפש בהן משהו.
שתקתי, כל כך חזק שתקתי, שחשבתי שאני שומעת את המנוע של האוטו שבכלל היה מכובה.
ואז הוא אמר, "והמנוול הזה שעשה את זה צריך לשלם, נס, לא נס, את לא חושבת?"
וראיתי שהוא יודע מי המנוול, עוד לפני שנתן לי את המעטפה.
"מה זה?"
"תסתכלי אחר כך, עכשיו אני צריך לנסוע. אני רק ממליץ לך להיזהר ממי שנראה טוב ועושה את עצמו טוב. אנחנו תמיד הבנו אחד את השני, לא ככה, קטנטונת שלי?" ונסע.
*
עכשיו כל המנזר נמצא בחושך. כל כך חשוך, שאני בטוחה שאם אני אלך לכנסייה שתרזה קראה לה אז בית התפילה, לא יראו את ישו המוזהב. אפילו בחושך הוא לא ינצוץ. אני לא פוחדת מהחושך. בכל פעם שיש חושך אני כבר מרגישה יותר טוב. כי אם יבואו לקחת אותי, זה בטח יקרה בבוקר. המואזין משתגע עכשיו, בגלל הפעמונים של הכנסייה הלבנה במוריסטן. כואב לי הראש עכשיו, אבל אני חייבת להמשיך.
עוד לא נסע רמון והשאיר אותי עומדת שם, וכבר בא שאול מהבית כנסת. ידעתי את זה לפי הסידור שהחזיק.
הוא חייך את החיוך השאולי הטוב שלו ואמר, "חיים ארוכים! בדיוק חשבתי אתמול מה איתך. את בסדר? למה את חיוורת? בואי, אני אעשה לך כוס תה."
שאול היה מאותם האנשים שלא שמים לב אליהם, אבל העולם לא יכול לזוז בלעדיהם. הוא בטח היה מהמלאכים שכל הזמן הזיזו את הגלגלים של העולם כדי שלא יפסיק להיברא. ירדנו לבית שלו והוא דיבר הרבה, ולי זה היה טוב, כי רק חשבתי על המעטפה של רמון בכיס שלי, ואיך אני פותחת אותה ישר כשאני הולכת משאול.
בבית שלו הוא הוציא לי עוגיות ועשה לי תה נענע, ואמר שהוא חושב שיהיה פיצוי פה למי שגר בליפתא ובגלל זה חשב עלי. הרי סבא וסבתא שלי גרו פה הרבה שנים. אולי אפשר לארגן משהו. נכון שאין שום מסמך וטאבו, אבל צריך לדבר עם היזם.
עכשיו, עם כל החושך במנזר פה, אני לא זוכרת מתי בדיוק קראתי את מה שהיה במעטפה. זה בטח קרה כששאול — שכל הזמן, כמו כל הליפתאים, היה בתנועה — הלך למלא עוד קומקום או לענות לטלפון תוך כדי שהוא מספר לי על פרשת השבוע וכל מיני דברים שאוליים כאלה.
*
אז אני בטח הוצאתי את המעטפה של רמון וקראתי מה שהיה כתוב שם: על ליקוי החמה הכי מרשים שהיה אי־פעם בישראל ומתחת לזה היה "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר הנהג שפגע בתאונת פגע וברח". אני אומרת "בטח" כי אני פשוט לא זוכרת מה היה קודם. טוב מאוד שאני לא סופרת, רק סופר מחורבן יכול לספר ככה בצורה מבולבלת את מה שקרה לו, במקום לתת חלקים מסודרים של פאזל, שעליהם כתוב 1, 2, 3 וכו'.
ותוך כדי שאני קוראת — או אחרי או לפני — שאול נזכר ואמר שאיזה זקן אחד בא לפה לפני כמה חודשים ושאל על סבא וסבתא אללה ירחמם.
"זקן?" התעוררתי. "איזה זקן?"
"זקן לבוש יפה ומהודר."
"מה הוא רצה?"
"שאל על סבא וסבתא שלך. אמר שהיו חברים."
מיד התעוררתי והרגשתי שכל הלילה המוזר והטווסים ורמון וג'וני והגירוש של אחיטוב כל זה ישר מתנקה לי מהראש.
"לא האמנתי לו לרגע. ממתי היו להם חברים, ועוד כאלה שלבושים ככה? רגע, אביטל! לאן את הולכת, אביטל?"
"אני צריכה שתשמור לי על תולי לכמה שעות," אמרתי ומיהרתי להזריק לו ליתר ביטחון. "הוא כמו כלב החתול הזה, אל תדאג."
עזרת הציבור. ליקוי חמה. פגע וברח. הזקן. זקן שלבוש מהודר.
"אבל לאן את רצה? אביטל! תיזהרי בכביש!"
הוא ישב שם, בארמון שלו, בשמש שהחליטה ללכת לה תכף ומיד. היה שם בקבוק בלי כוס. וכשהסתכלתי טוב, ראיתי שהבקבוק ריק.
"אתה באת לליפתא," אמרתי לו ישר לפרצוף.
"שלום אביטל," הוא אמר כאילו לא גירש אותי רק לפני כמה שעות. "לא צילצלת לשמעון?"
"אתה כבר ידעת מי אני, לפני שבאת, נכון?"
ואחיטוב לא אמר כלום. הוא רק ישב והסתכל עלי ונראה כמו קלף שמתייבש בשמש.
"למה אדם זקן בא ושוכב על הכביש ומקשקש לי במוח על אנשים טובים שהלב שלהם נמצא במקום הנכון? אבל הנה, תראה, אתה לא צריך להסביר לי שום דבר," הוצאתי את המעטפה ומול העיניים שמתי לו, שיראה.
"מה זה?" אחיטוב פתח את חתיכת העיתון ואז יצאה לו אנחה. "איך זה הגיע אלייך?"
"רק תגיד לי, זה אתה? אתה רצחת את אמא שלי? אתה?"
"רצחתי? מה פתאום רצחתי?"
"כי קוראים לזה פגע וברח ולא רצח וברח?"
"לא, כי מה זה קשור אלי?"
"למה לקחת אותי מקראקס? אני רוצה שתגיד לי עכשיו למה. אתה לקחת אותי בגלל מצפון או מה? אתה הוצאת אותי משם, בשביל מה?"
"אני רציתי רק לעשות טוב, לא נשאר לי הרבה..."
"בטח גם היית שיכור, נכון? כמו שאתה עכשיו."
הוא ניסה להדליק סיגריה, ראיתי שניסה, אבל השקרן הזה, האצבעות שלו רעדו. לא עזרתי לו להדליק.
"וכל זה בשביל עתליה, הבת שלך?"
"עוד פעם עתליה. אני לא מבין מה את אומרת."
"כן, כדי שהיא לא תיפגע כשתגלה מי באמת הילד של רמון? בגלל שלא רצית שעתליה תיפגע מהאהבה האמיתית של אבא שלי?"
"אבא שלך?"
"אל תגיד ככה 'אבא שלך'. אתה משקר. אתה שיקרת לי כל הזמן."
"אלוהים אדירים... רמון..."
"וכל הסיפור הזה גם עם החתול וגם עם הכלב וכל זה זה היה שקר, נכון? שיקרת."
שום דמעה לא היתה לי בעין. הוא אמר: "את צודקת. שיקרתי. אבל לא במה שאת חושבת."
"אמא שלי איימה על עתליה, נכון? והיא היתה יותר צעירה ויותר ענייה ממנה. ואת כל זה רצית להפיל על אבא שלי, שבכלל לא ידע שיש לו בת. שבכלל לא יודע..."
הוא ניסה ליישר את הגב שלו.
"את יותר מדי הולכת עם הלב על השרוול, אביטל. לא כל דבר שעובר במוח כולם צריכים לראות אותו."
"אל תגיד לי מה אני עושה יותר מדי."
"רמון הוא לא אבא שלך, אביטל. די עם הרעיון החולני הזה."
"אתה חולני. ניסית לשלם לו כדי שישתוק, נכון? הוא ידע עליך. הוא ידע הכול."
"מה הוא אמר לך, הבן זונה הזה?"
"אל תקרא לו ככה. שמעת? הוא לא כמוך. יש לו נפש גדולה משלך. הוא לא ליכלך עליך כמו שאתה..."
"רמון ונפש גדולה..." אחיטוב התחיל לצחוק בקול חלוד מאוד. "כן, שיקרתי. אני הייתי בא לפעמים לליפתא. כן, כן... ידעתי... אבל לא ידעתי עלייך כלום. אני נשבע. רק לפני כמה חודשים גיליתי שאת בכלל קיימת..."
"אתה ממשיך לשקר וכל זה כדי למרק את המצפון שלך? לא יכולת להרים אותה שם מהכביש? מה היו עושים לך? מפטרים אותך מהמשרד? שיפטרו. הכול בגלל שהוא אהב את אמא שלי?"
"אבל אני בכלל לא הכרתי את אמא שלך וגם רמון לא..."
"שלא תעז לדבר עליהם."
"אבל איך, תסבירי לי, קשור רמון לאמא שלך?" אחיטוב היה אפור כולו. הוא אמר: "תסתכלי עלייך, אביטל. את עיוורת לגמרי. לא רק את. גם אני עיוור. כולנו עיוורים. אולי רק עירד לא עיוור. שלא רצה להישאר עם המנוולים באותו הבית. אבל להפקיר את אמא שלך על הכביש — את זה לא אני עשיתי. החטא שלי הוא שידעתי..."
"מה ידעת, מה?"
"אני לקחתי אותך... לקחתי אחריות על מה שעשיתי... ברגע שידעתי..."
"אחריות? אתה רצחת."
"אבל למה שאני אעשה את זה?"
"כי אתה שונא את כולם. את כולם אתה שונא. אפילו ג'וני לא אהב אותך."
"את נשמעת כמו עתליה עכשיו. עוד לא הבנת שיש אנשים רעים בעולם והם רעים בגלל שהם רעים. לא בגלל שהם מרירים או מתוסכלים. יאגו רע כי הוא רע. ואת עיוורת לגבי רמון. מאיפה בכלל הבאת את הרעיון שהמנוול הזה..."
"הוא לא מנוול!"
"ואני בכלל לא ידעתי שהיתה תינוקת. לא ידעתי... תאמיני לי, אביטל..." ואז הוא פשוט נהיה כמו אבן. חשבתי שהוא נרדם לי באמצע כל הדרמה, אבל הפנים שלו התעוותו מולי וזהו, הוא נפל עם הראש אחורה.
וככה, ככה הרגתי את אחיטוב.
17.5.2001
לכבוד: שמעון בר יונה, עו"ד ונוטריון
שלום,
אתה ודאי יודע שסיבה אחרת הקדימה את בואי ארצה וטרפה את כל התוכניות שלי.
אגיע להלוויה של אחיטוב ולאחר מכן אפגוש אותך בעניין הדחוף שעליו אתה מדבר חודשים רבים. אני מעדיף לא להכביר מילים, אבל אני מופתע מתחושת האבל שצנחה עלי.
תודה ולהתראות בקרוב,
עירד פורת
-36-
אם לא הייתי הורגת את אחיטוב, אולי לא הייתי הולכת להלוויה שלו. אבל הרגתי. אמא מתה. אחיטוב מת. רמון בדרך לעולם הבא אם הוא כבר לא שם. כולם מתו.
גורם המוות: אני.
אני הרגתי את אחיטוב. את אחיטוב הרגתי אני. אחיטוב הרגתי את אני.
כל הזמן היה לי מול העיניים הפרצוף שלו. עקום לגמרי. הפה בצד אחד כמו חץ למטה. העיניים שדווקא נראו כאילו הכול בסדר. ואז הצרחות של שרון או הטווסים ואמבולנס שהגיע במהירות שיא ולא היתה לו שום בעיה למצוא את המקום כמו שהיתה לו בליפתא, עם סבא וסבתא.
אחר כך היו עתליה ורמון ואיבון. כל הפרצופים התנפחו לי מול העיניים.
לא רציתי ללכת להלוויה. אבל אחיטוב ניצח. הוא אמר את המילה האחרונה. לא שזה יעזור לו, כי לאט־לאט הבנתי את מה שנדחף לי לראש בבלגן: הוא הרג את אמא שלי. השאיר אותה שם ונעלם, ויום אחד אחרי שחי מספיק שנים ועשה כסף, הוא החליט לסתום את הפה למצפון החולה שלו ולתת כסף לנס הרפואי שיחזור לאבא שלו לפחות אם אין לו אמא. זה מה שהוא עשה, ורמון שהיה חבר של אמא שלי לא ידע בכלל שזה הוא. משהו הציק לי, איזה פרפר מוזר עף לי בתוך הראש. ניסיתי להבין את הכול מחדש. אם רמון הוא אבא שלי, מתי הוא ידע שאני קיימת? ואולי הוא לא ידע שאמא בהיריון? אולי הם נפרדו לפני זה? אבל אז איך הוא ידע על הנס הרפואי? מתי רמון הבין את זה? ולמה הוא שוכב עם איבון?
לא ידעתי מה לחשוב. רק חיכיתי שכולם ילכו ונכנסתי לארמון הקטן. עדיין היה לי מפתח. והכול נשאר שם. אפילו הכסף בתוך האמבטיה.
בחרתי את הבגדים הכי שחורים שהיו שם, בגדים שפעם לפני מיליון שנה אביטל אחת שלא הכרתי עכשיו הלכה וקנתה בכסף של אחיטוב. שמתי אותם על המיטה, הורדתי איזה חצי בקבוק ישר לתוך הגרון שלי ועשיתי אמבטיה. שפכתי את כל הבקבוקונים הקטנים וזה שלא טבעתי שם שיכורה זה איזה נס מוזר שאלוהים כנראה עשה לי, לא ברור למה.
ההלוויה היתה ענקית. הייתם יכולים לחשוב שלאיש מוסד יבואו שניים וחצי אנשים, כי הם אמורים לחיות בסודיות וגם למות באותה הדרך, אבל מתברר שהרבה באו גם בגלל רמון. בעיתון היה כתוב שאיש המוסד הוותיק אחיטוב פורת נפטר בשיבה טובה, ואז כתבו על החתן שלו, רמון פורת, המועמד לתפקיד הרמטכ"ל.
אני ישר זיהיתי את האנשים של אחיטוב. האנשים של רמון היו עם מדים או בלי מדים אבל הלכו בהר המוות כאילו אבא שלהם קנה אותו. היתה להם עמידה של קצפת ושמנת.
האנשים של אחיטוב, מהמשרד, עמדו בצד ונראו כמו צל. אני עמדתי גם כן בצד. אבל ידעתי להידחף פעם אחת כשרציתי להסתכל על אחיטוב עוד הפעם, גם כשהוא ככה היה מכוסה בשמיכה הזאת ובכלל אי־אפשר היה להבין שפעם הוא היה בנאדם.
ראיתי את הפורתים. עתליה ניסתה לעשות הספד, אבל בכתה וצעקה ואמרה שהיא לא יכולה, ושמה יד על הלב שלה, כאילו זה תיאטרון ולא הלוויה. אחר כך רמון עלה לדבר. והוא דיבר יפה וקצר וחשבתי שיש לנו עוד דברים לפתור ולהבין, כי פתאום, לרגע קצר ומהיר מאוד, לא הייתי כל כך בטוחה שאני מבינה הכול.
הוא אמר שאת כל מה שהוא יודע על הצבא, הוא יודע מחמיו האהוב, אחיטוב פורת, אדם צנוע, אוהב אדם וטוב לב. איך שהוא דיבר היו המון תקתוקים של מצלמות והוא, הליר שלי, דיבר כל כך יפה. מישהו במשקפי שמש התחיל להגיד קדיש, והנה התקרבה אלי איבון, כולה מאופרת.
"אז את כאן, אני רואה."
לא עניתי לה. כבר לא היה אכפת לי מכלום. היא כנראה היתה במצב רוח טוב, כי היא המשיכה לפטפט. "רמון סיפר לי שהיית האחרונה שראתה אותו בחיים."
"כן."
"זה בטח לא נעים שזה קורה ככה במקרה, אלא אם..."
"אלא אם מה?"
"את יודעת, זה מאוד נוח."
החלטתי שנמאס לי, "את יודעת, אחיטוב בא אלי, הוא לקח אותי."
"מה זאת אומרת לקח?"
"מה ששמעת. רמון לא סיפר לך? הוא הרג את אמא שלי."
איבון זזה אחורה מהר מאוד, "אמא שלך?"
"ואת חשבת שאני מנסה לקחת לך את רמון... מה את בכלל מבינה, סתומה אחת."
הסתובבתי והתחלתי ללכת.
"חכי רגע, אביטל, חכי."
"את באה איבוני?" רמון בא משומקום. הוא היה מאחורי איבון, ושם את היד שלו על השפתיים כדי שלא אגיד שום דבר.
ואז עתליה באה, מטושטשת לגמרי מדמעות, ושלושתם הלכו מחובקים והריח הזה הרקוב שהיה בבית בנשף עוד פעם עלה באפי. ממש ממש לפני ליפתא שמעתי צעקה מאחורי. "רגע, חכי, אביטל, חכי." איבון התנשפה וכולה רטטה ממאמץ ומזיעה.
אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר איתה.
"בכל זאת, אני רוצה לדבר איתך," הקול שלה היה פתאום נחמד מאוד, וכבר לא ידעתי מה עדיף. "רק תני לי את המספר שלך, אני רוצה לשאול אותך משהו. אני מבטיחה, שום דבר רע. אנחנו יכולות להיות חברות."
זה לא שסבלתי מעודף חברים, אבל היה ברור שהיא לא מתכוונת לשום מילה, ובכל זאת נתתי לה את המספר של שאול ואמרתי לה שהיא יכולה להשאיר שם הודעה, כי בטלפון שלי אין קליטה וככה בעצם, אדוני כבוד השופט וכל הסוציאליים שקוראים את המכתב שלי, בזה שנתתי לה את המספר של שאול עשיתי טעות חמורה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
