"בואו לאכול איתי": נשמח למנה נוספת

"בואו לאכול איתי" הספיקה לצבור קהל נאמן בשתי העונות הראשונות שלה, גם כשהערוץ הראשון בגרסה הקודמת שלו לא היסס להעמיד במבחן את הנאמנות שלהם ושיבץ אותה שיבוצים אקראיים וחמקמקים בלוח השידורים, כלומר כשניאות לשדר אותה בכלל. אבל "בואו לאכול איתי" הצליחה להתנחל בלבבות ואפילו השאילה חלק מהטיפוסים שלוהקו אליה לשימושה של המציאות עצמה (המוכר שבהם הוא אורן חזן, בימים שעוד חיפש דרכים אחרות להתפרסם). הבשורה הטובה היא שהפעם "כאן" מודעים לערך האלקטורלי של הנכס שלהם, והם מקדמים אותו בהתאם.  

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"משחקי השף קונדיטור": סוס מנצח בתוספת סוכר

לא רק חותלות: הסרט על ג'יין פונדה מרתק

"השוטר הטוב" בגרסה האמריקנית לא דומה למקור אבל חביבה

הפורמט הבריטי במקור ("Come Dine With Me"), שבבריטניה כבר סגר 37 עונות, הגיע אתמול (ג', 21:00) לעונה השלישית שלו בישראל. אם בשתי העונות הראשונות התחרו חמישה מארחים על – טאדאם! - טיול קולינארי לאיטליה, בעונה הזאת יתחרו זה בזה שלושה זוגות, ובהתאמה שלוש ארוחות בכל סבב. הדימיקה בין זוגות שונה מדינמיקה בין זרים גמורים. היא מאפשרת יותר משחק בטסטמוניות, אבל מצד שני המתמודדים פחות מופקרים בשדה הקרב של האירוח מבעונות הקודמות.

והפעם בזוגות. "בואו לאכול איתי"

המעבר מבודדים לזוגות פחות קריטי בהתחשב בעובדה ש"בואו לאכול איתי" היא תוכנית שקמה ונופלת על ליהוק, והיא אומנם מתבססת על חיבתם של המתמודדים למזון, אבל בעיקר על הרצון שלהם ללעוס אחד את השני. בסופו של יום יש לנו שישה אנשים ליד שולחן והם השופטים, התליינים ובתורם גם יושבים על ספסל הנאשמים.

ההתאזרחות של הפורמט במנטליות הישראלית לא הייתה ברורה מאליה – אצל הבריטים הפורמט מבוסס על המתח בין המחויבות לנהוג נכון חברתית וליהשאר מנומסים גם לנוכח טיפוסים שאתה לא סובל, ובין העונג האלוהי בלטנף עליהם מאחורי הגב כשאתה נשאר לבד עם המצלמה. המנטליות הישראלית דווקא נוטה לשים את הכול על השולחן, נטייה שעלולה להידרדר מהר מאוד לוולגריות. אבל "בואו לאכול איתי", גם בעונה הנוכחית (לפחות לפי שני הפרקים הראשונים), מצליחה להלך על החבל הדק הזה, בין טראשיות לתחכום מקסים ומודעות עצמית, בין היתר בזכות קריינות הרקע המצוינת של שי אביבי לתסריט של דקלה קידר.

מתמודדים צבעוניים - אבל לא קיצוניים

אחד הקסמים הגדולים של "בואו לאכול איתי", הוא הקז'ואליות שלה, היומיומיות, התחושה שאנחנו באמת נכנסים למטבח והסלון של אנשים אמיתיים. צבעוניים ומצחיקים בדרכם, אבל נורמליים. לכן אחד המכשולים אורבים לה כבר בשלב הליהוק – הפיתוי, שמן הסתם גובר מעונה לעונה, להביא למסך טיפוסים קיצוניים וגדולים מהחיים, שאולי היו מתאימים להפליא לריאליטי אחר אבל עלולים לדרוס את המינוריות המענגת של הפורמט. כמו שזה נראה מפה, תאגיד השידור הציבורי מסתמן כרגע כערוץ הכי יציב בשוק הטלוויזיה, וזאת תוכנית שאמורה להישאר אתנו עוד עשר-עשרים עונות לפחות.