"יסטרדיי": 17 קאברים לביטלס בסרט אחד, השתגעתם?

קבלו את הקונספט הבא: מוזיקאי כושל מגלה יום אחד שהוא האדם היחיד שזוכר את קיומה של להקת הביטלס ואת שיריה. רעיון שהוא סוג של "כוכב נולד" פוגש את "אזור הדמדומים", ובהחלט ייתכן שניתן היה לקחת אותו למחוזות מעניינים. אבל לא כך בסרט "יסטרדיי" (Yesterday), המנסה להתחנף לצרכיו הבסיסיים של קהל הצופים, אך מועד לתוך מהמורות בעלילה, בבימוי, ובכמות הקאברים של שירי הביטלס שניתן לשמוע מפי אותו מבצע.

שני היוצרים של הסרט פרצו ככוחות יצירתיים מרכזיים בקולנוע הבריטי של שנות ה-90. הבמאי הוא דני בויל, שהגיע ל"יסטרדיי" אחרי שפוטר מהבימוי של "בונד 25" לאחר חילוקי דעות עם המפיקים. בויל, כזכור, פרץ בסרטו השני - הקומדיה האינטנסיבית והמסוגננת "טריינספוטינג" (1996) שגיבוריה היו נרקומנים באדינבורו. מאז הפך לבמאי מרכזי בקולנוע הבריטי (בשיאו, סרטו "נער החידות ממומבי" זכה בשמונה פרסי אוסקר ב-2009), ואפילו ביים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה בלונדון. רקע זה מהדהד בסרט הנוכחי שבו הוא משתמש באחד האוצרות התרבותיים הגדולים של הממלכה - שירי הביטלס, בניסיון להציג בריטניה רב-תרבותית (הגיבור ממוצא הודי), ובתחושה שהסרט מנסה להיות פנטזיה מנחמת בעידן הברקזיט.

הדמות השניה היא של התסריטאי ריצ'ארד קרטיס שב-30 שנות הקריירה הקולנועית שלו (לפני כן הוא עבד כעשור בטלוויזיה) יצר כמה מהסרטים המזוהים עם הקולנוע הבריטי. בשנות ה-90 הוא כתב את ההצלחות הגדולות של "ארבע חתונות ולוויה" (1994), "נוטינג היל" (1999) ושני סרטי ברידג'ט ג'ונס הראשונים (2001, 2004). סרטים אלו שיווקו את אנגליה לקהל האמריקני, והתבססו על מכניזם רומנטי שללא יד מיומנת של במאי יכול היה להפוך למוגזם ומעיק. זה מה שקרה כשקרטיס ביים את סרט הביכורים שלו "אהבה זה כל הסיפור" (2003), מעין גילום-על של רוח הקומדיות הרומנטיות שלו, שקורס לתוך רצף של קליימקסים מופרכים. ליקויים אלו קיימים גם ב"יסטרדיי", סרט ששיאיו הרגשיים יכולים לסחוף חלק מהקהל, אבל גם עלולים להיתפס כניסיון מניפולטיבי לרגש, וכתוצר של עשייה שבה היוצר לא תמיד יודע מתי ללחוץ על דוושת הבלם.

הימש פאטל. מתוך "יסטרדיי"

"יסטרדיי" ממשיך את גל הסרטים שחוזרים אל יוצרים אהובים ושירים על-זמניים. אחרי "רפסודיה בוהמית" ו"רוקטמן" מה יכול להיות יותר מתבקש מהביטלס? בשונה מהסרטים הקודמים כאן זה לא הסיפור של היוצרים בדרכם לתהילה, והעלילה נסמכת על דמויות מומצאות. ג'ק מאליק (הימש פאטל) מנסה ללא הצלחה להתפרנס משירה בעיירת החוף לוסטופט המשקיפה לים הצפוני. הוא מנגן ברחוב, במסיבות של ילדים או בברים, ובכל מקום שיריו זוכים לאותה מידה של חוסר עניין. יש אחת ויחידה שמאמינה בו - אלי (לילי ג'יימס) ידידתו הקרובה מנעוריו. היא מאוהבת בו, זה ברור, כי מי חוץ מאישה צעירה ומאוהבת תהיה מוכנה לשמש אמרגנית למוזיקאי שזקוק לנס כדי שתהיה לו מידה של הצלחה.

ונס כזה אכן קורה. בעודו רוכב על אופניים בשעות הלילה, העולם מוחשך כולו ל-12 שניות, שבסופן מאליק נפגע על ידי אוטובוס. הוא מתעורר בבית החולים חבול וללא שתי שיניו הקדמיות. תוך זמן קצר הוא מתחיל לגלות שבדרך מסתורית כל זכר לקיומה של להקת הביטלס ולשיריהם נמחק מהעולם.

זוהי, כמובן, סיטואציה של כוחות-על. כי אם השירים של לנון ומקרתני לא יביאו לו הצלחה - דבר לא יעזור. מאליק מנצל את המזל הטוב שנפל בחיקו, אך מכיוון שהוא בחור טוב, הוא גם מתייסר לא מעט. הדמות נותרת שטוחה לאורך הסרט, וייסוריה ממצים עצמם במהרה.

רעיון מוצלח, ביצוע חלש

מי שעוזר לדמות האנונימית לדלג על כמה שלבים בדרך לתהילה הוא לא אחר מאד שירן, המגלם כאן גרסה של דמותו בעולם האמיתי. שירן, אגב, עושה עבודה מתקבלת על הדעת. המשך התפתחות הקריירה נקשר גם לדמותה של דברה האמר (קייט מקינון), אמרגנית אמריקנית חמדנית וישירה באבחנותיה הבוטות, שנראה כאילו עוצבה בהשראת קרואלה דה-וויל. מזל שהאנגלים, עם החספוס הפשוט והאנושי שלהם ונטייתם הטבעית לאחווה קהילתית, לא כרוכים באופיים אחר הנאות חומריות.

במקום לפתח את הסיטואציה למקומות לא צפויים, להומור מעורר מחשבה, הסרט משתמש בשני מנועים עלילתיים בנאליים. הראשון הוא המתח בין ההצלחה המובטחת לתחושות האשם של הגיבור על יכולתו להשתמש ביצירות גדולות של התרבות הפופולרית ולהציגם כשלו. כחלק מהתהליך שהדמות עוברת יש ביקור בליברפול ובאתרים הקשורים באופן ישיר לשירי הלהקה. בחלק האחרון של הסרט יש גם סצנת מפגש שאמורה להיות סוג של שיא רגשי, אבל, לטעמי, מדגימה היטב את חוסר הריסון של קרטיס.

שיאים רגשיים צפויים

במקום לבחון את הסיטואציה שבבסיס העלילה, נראה כי יותר מדי ממנה מוכפף לעלילה הרומנטית. זו עוסקת בשניים שמלכתחילה ברור שצריכים להיות יחד, אבל הקריירה המתחילה לפרוץ מפרידה ביניהם. כמו הגיבור כך גם הסרט לוקח את דמותה של אלי כמובן מאליו. ומי שראה סרט של קרטיס, יכול לשער, ומן הסתם הוא גם יהיה צודק, איזו צורה תהיה לשיאים הרגשיים בחלקו האחרון של הסרט.

אז יש כאן 17 שירי ביטלס, ובהנחה שהצופים לא פיתחו אלרגיה לשירים אלו - מה יכול להיות רע? אבל 17 קטעי שירים של הביטלס בקאברים של אותו זמר-שחקן – זה כבר משהו אחר. במיוחד שהדמויות הראשיות לא מפותחות והרעיון בבסיס העלילה ממצה את עצמו במחצית הראשונה של הסרט. נדמה שכל רגש האחווה והנוסטלגיה הקהילתית שהסרט מנסה לספק הושג באופן שלם ומוצלח הרבה יותר ב"קארפול קריוקי" של ג'יימס קורדן עם פול מקרטני. וזה נמצא לצפייה חינמית ביוטיוב.