החלקים הקודמים של הספר:
- 16 -
כשמצאתי את לאסו הנטוש בדירה הפרוצה, הדחף הראשון שלי היה להתקשר למשטרה. אבל שם רק שאלו אם אני יכול לאבטח את השטח ולטפל בכלב. הסברתי שגרייס נמצאת בסכנה, אבל הם התעקשו שעלי לחכות ארבעים ושמונה שעות לפני שאתקשר שוב. נתנו לי מספר תלונה רשמי והסבירו ששוטר קהילתי יקפוץ לדירה, במקרה הטוב במהלך ארבעים ושמונה השעות הקרובות.
התקשרתי לעבודה והודעתי שאני חולה. אחר כך נסעתי עם לאסו לחפש את גרייס. הוא ישב מאחור ונראה שהצלילים ותנועת המכונית מבלבלים אותו. הוא החליט לתחוב את הראש לרווח שבין משענת הראש של מושב הנוסע לבין המושב עצמו. הרווח היה צר כל כך, שהחניכיים שלו נמשכו לאחור וחשפו שיניים צהובות מלוכלכות. ריר נטף מהפה שלו ונזל אט אט במורד המושב. היתה סכנה אמיתית שהוא ייקווה לשלולית וייספג בריפוד. ניסיתי לדחוף את הראש שלו בחזרה תוך כדי נהיגה, אבל היד שלי התכסתה בנוזלי פה חמימים. ניגבתי אותה במכנסיים, וכתוצאה מכך הצטברו הפרשות בין אצבעות כף ידי השמאלית. הושטתי אותה לפנים והפרדתי את האצבעות לאט. כשהן נפרשו, נוצר הרושם שיש ביניהן קורים.
"קוואק קוואק," אמרתי ללאסו.
הוא הוציא לשון, וגוש ריר נוסף צנח על המושב. החלטתי לעצור בצד ולשחרר את לאסו מאחיזת המשענת. עד שיצאתי מהמכונית ופתחתי את הדלת האחורית, לאסו כבר השתחרר, פרץ החוצה ורץ אל השטח של כנסיית סנט ג'יילס.
חזית הכנסייה פנתה לכביש הראשי, ורק חומה נמוכה מאבני צור הפרידה בינה לבינו. רוב השטח היה מכוסה דשא, עם כמה עצי פרי פה ושם. הומלסים מקומיים אהבו את המקום הזה, והם ישבו שם בכמה קבוצות, שתו ופטפטו. לאסו נעצר באמצע הדשא וניסה לעשות מספר שתיים, אבל מאמציו עלו בתוהו. כשצעקתי את שמו, אחד ההומלסים חיקה את הקריאה שלי, ולאסו רץ אליו. הבחור הסתבך איתו קצת לפני שהצליח לאחוז ברצועה ולהוביל אותו אלי.
"תודה," אמרתי. "הוא פשוט רץ החוצה כשפתחתי את הדלת."
"אז אתה צריך להיזהר, לא ככה?" הוא ענה.
"כן, אתה צודק. בכל אופן, שוב תודה." הושטתי את היד כדי שיעביר את הכלב לרשותי.
"נראה לי שאני אשאיר אותו אצלי," אמר הבחור.
ניסיתי להעריך בזריזות עם מי יש לי עסק. הוא היה בערך בגובה שלי, אולי גבוה ממני בכמה סנטימטרים, אבל הרבה יותר רזה. הקעקועים על הידיים ועל הזרועות שלו נראו מאלה שעושים בכלא, והיתה לו צלקת גדולה בלחי השמאלית. נדמה לי שאחד הקעקועים היה של מסוק נוחת על בננה. הוא חבש כובע צמר חום בהיר ולבש סוודר מפוספס באדום ושחור. הוא היה שרירי, עם הרבה שיניים עקומות ומחודדות. חשדתי שהוא נוהג לנשוך, או לפחות לכרסם, ונראה שהוא מצויד בכל מה שנדרש לטקטיקה הזאת. ידעתי שלא אוכל להיאבק בו.
המבט של לאסו אמר, "תורך, חבר."
"תקשיב, זה לא הכלב שלי." זה היה מהלך הפתיחה שלי.
"נו, אם ככה אין שום בעיה, נכון?"
"אני מטפל בו בשביל גברת אחת שגרה לבד. הוא החבר ובן הלוויה היחיד שלה."
"אז תשלח אותה לפה שתיקח אותו. אני כאן כל היום."
"בחייך, גבר, זה לא הכלב שלך. אתה לא יכול לגנוב אותו."
"אתה מתכוון לעצור אותי?" הוא חייך בהגזמה וחשף את ארסנל הנזק המלא שהיה לו בפה.
"אולי אני אשלם לך אתה יודע, בתודה על זה שתפסת אותו וטיפלת בו. מתאים לך?"
"עבדתי קשה כדי לתפוס אותו, אז זה לא יהיה זול."
"נשמע לי הוגן. חשבתי על עשירייה, זה יספיק?" ברגע שאמרתי את זה ידעתי שאני בצרות. הוא הריח את הפאניקה שלי וידע שאני מפחד.
"אין מצב. חמישים פאונד, ואתה יוצא בזול."
"אין עלי חמישים," אמרתי ורוקנתי את הכיס כדי להראות לו שיש לי אולי שבעה עשר פאונד. "זה כל מה שיש לי."
"אז זאת תהיה מקדמה, ואתה תלך ותביא את השאר. כמו שאמרתי, אני כאן כל היום."
"אולי אני אתקשר למשטרה ואבדוק מה דעתם על זה?"
"לא נראה לי. אני אדאג שהכלב ייעלם הרבה לפני שהם יגיעו, אם הם יטרחו לבוא בכלל. תקשיב, גבר, תביא לי חמישים פאונד, או שאין לך מה לחזור." הוא הסתובב והתחיל להתרחק לעבר החברים שלו.
פתאום שמעתי קול קורא בשמו של לאסו מעבר לחומת הכנסייה. לאסו נחלץ מיד מאחיזתו של השובה שלו ורץ אל החומה. הסתובבתי וראיתי את גרייס מנשקת אותו ומכרכרת סביבו. מיהרתי אליה וליוויתי אותה אל המכונית כמה שיותר מהר. כשהתרחקנו מהכנסייה, ראיתי את חוטף הכלבים עומד בהתרסה באמצע הדשא. הוא הפשיל את המכנסיים עד הקרסוליים ושר את השיר של סטטוס קוו, "In the Army Now".
גרייס לא הבינה למה אנחנו מסתלקים בפתאומיות כזאת, ובצדק מבחינתה.
"מה קורה, גארי? הסתבכתי?" היא שאלה.
"לא, גרייס, אבל לאסו כמעט הסתבך. מישהו ניסה לחטוף אותו," עניתי.
"מה, הבחור בכנסייה?" היא שאלה.
"כן, השרירי ההוא עם שיני הקרב," עניתי.
"אז למה לא הכנסת לו סטירה?"
"כי לא רציתי שהוא והחבר'ה שלו יבעטו לי בראש."
"אלוהים, גארי, אתה כזה שפן."
"נכון. אבל מה קרה שהשארת את לאסו לבד בבית? את אף פעם לא עושה את זה."
"היה לי מקרה חירום."
"אז עכשיו יש לך עוד מקרה חירום, כי כשנכנסתי לבדוק מה עם לאסו, ראיתי שמישהו פרץ לדירה שלך, לקח את המחשב הנייד ועשה בלגן במגירות ובספרים."
"זאת הייתי אני. כמו שאמרתי, היה לי מקרה חירום."
כשחזרנו לדירה שלה, היא התעקשה שלפני שנסדר, אשב ואקשיב למה שיש לה לומר. היא משכה את היד שלי מעבר לשולחן, אחזה בה בחוזקה ונראתה נסערת ולחוצה.
"גארי, עשיתי משהו נורא ואני ממש מצטערת," היא אמרה והסתכלה לי בעיניים כמו כלבלב שעשה משהו רע.
"אני בטוח שזה לא עד כדי כך נורא. קדימה, תשפכי."
"איבדתי את הדונגל." היא הרפתה מידי והרכינה את הראש. "חיפשתי אותו בכל פינה ואני פשוט לא מוצאת אותו."
הרגשתי שהיא עומדת לבכות, אז קמתי מהכיסא וחיבקתי אותה.
"אל תיקחי את זה קשה, גרייס. זה באמת לא משנה. ברנדן בסדר. אני אגיד לו שאיבדתי אותו, והוא יכין עוד גיבוי. אל תבכי."
"ואז כל כך התעצבנתי, שזרקתי את הטלפון על המחשב והמסך נשבר. לקחתי אותו לתיקון ואמרו לי שהוא אבוד (משיכה באף). אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות מחשב חדש, ונראה לי שגם הטלפון נשבר (משיכה באף). אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אני אבודה בלי המחשב. אתה הולך לעבודה כל יום, אבל אני כאן לבד (משיכה ארוכה באף, פלוס ניגוב)."
זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה מודה שהיא בודדה. עד אז לא דיברתי איתה על הנושא, וכשהיא העלתה אותו נכנסתי לפאניקה. לא רציתי להיכנס לזה, כנראה כי גם אני הייתי בודד. התעלמתי מהתחושה הזאת והתחלתי לעודד אותה:
"היי, יש לך אותי, יש לך את לאסו, ולי יש עוגה בדירה. בואי נסדר פה ונחסל אותה."
בזמן שסידרתי את הבלגן, גרייס המשיכה לשבת. אחרי כמה דקות היא קמה.
"אני הולכת לישון," היא אמרה בדכדוך רב.
אחרי שסידרתי את הדירה כמיטב יכולתי, התקשרתי למשטרה ואמרתי שמצאתי את גרייס. לפני שיצאתי, בדקתי שהיא בסדר. היא ישנה, והסנטר של לאסו נח על כתפה. המבט שלו אמר, "תראה מה עשית, חתיכת בן זונה."
- 17 -
אחר הצהריים נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וראיתי את ביילי, הבלש, ושוטרת נוספת.
"שלום, גארי. הבלש ביילי מהמחלקה לחקירות פליליות במשטרת פקהאם, וזאת השוטרת דָוואן. אפשר להיכנס, בבקשה?"
"בטח," עניתי.
ביילי היה אחראי על החקירה של ויין, והנחתי שהוא פה בגללה.
"סליחה שאנחנו מפריעים לך בבית, אבל התקשרתי לעבודה ואמרו שלא הגעת."
"אני מניח שזה משהו דחוף?" אמרתי.
"אפשר לומר. זה קשור לברנדן ג'ונס. נכון אמרת ששני שוטרים הודיעו לך שברנדן נרצח? תהיתי אם תוכל לשחזר את האירוע הזה."
התיישבנו, ושוב סיפרתי על וילמוט וקאולי. הוספתי פרטים מהשיחה עם ג'ון מק'קוי וציינתי שקפצתי לבית של ברנדן. משהו מנע ממני לספר על הדונגל האבוד. ביילי הקשיב בריכוז ולבסוף הנחית את הפצצה:
"העניין הוא, גארי, שחלה התפתחות משמעותית בחקירה. הבוקר מצאו את הגופה של ברנדן מאחורי מחסן בפקהאם. נראה שהוא נדקר למוות מתישהו בשבוע האחרון. בהחלט יכול להיות שאתה האדם האחרון שראה אותו בחיים. משום מה, יש לי הרגשה שאתה או וילמוט וקאולי ידעתם מה עומד לקרות, או שכולכם מעורבים בעניין. מה יש לך להגיד על זה?"
הזעתי בקצב מואץ והתחלתי לגרד את הירכיים במרץ. השוטרת דוואן שמה לב והסתכלה עלי בבוז. השפלתי מבט וראיתי שהריר של לאסו התייבש והשאיר על המכנסיים כתם שנוי במחלוקת. "זה ריר של כלב," אמרתי, ומיד התחרטתי כי הבעת הבוז שלה התחלפה בגועל.
"אין לי שום קשר לזה. אתם צריכים לדבר עם ג'ון מק'קוי, הבוס של ברנדן בסיטיסייד. הוא חושב שווילמוט וקאולי האלה הסתכסכו עם ברנדן, אולי בגלל חוב או עבודה שהשתבשה."
"ניסינו לדבר איתו הבוקר, אבל הוא לא משתף פעולה, אומר שזה רע לעסקים. תקשיב, אני אעביר את המידע לבלשים שמטפלים בחקירה ואני בטוח שהם ייצרו איתך קשר. בינתיים, אם קאולי או וילמוט יפנו אליך, תודיע לי מיד. אנחנו חייבים לדבר איתם."
ביילי הושיט לי כרטיס ביקור.
"אל תדאג, גארי, אני בטוח שהכול יסתדר אם תשתף פעולה," הוא אמר כשיצא. הרגשתי שהוא בצד שלי. השוטרת דוואן העיפה מבט אחרון במכנסיים שלי ונענעה בראשה בסלידה.
חזרתי לנקודה שהייתי בה לפני שבוע, עצוב על אובדנו של ברנדן ומודאג לגבי המעורבות שלי בפרשה. הבנתי שאני בכל זאת זקוק לאליבי לפגישה עם ברנדן והתקשרתי לאמילי. הגעתי ישר לתא הקולי, אז השארתי לה הודעה וביקשתי שתתקשר אלי ברגע שתוכל.
כעבור שעה בערך הטלפון צלצל, וראיתי שזה המספר של אמילי. כשעניתי, נשמעה דפיקה בדלת.
"היי, אמילי, תודה שצלצלת," אמרתי וניגשתי לדלת.
"שלום, גארי," נשמעה התשובה. "מדבר ג'ון מק'קוי. אנחנו יכולים להחליף מילה?"
פתחתי את הדלת וראיתי את הטלפון של אמילי צמוד לאוזן שלו. הוא היה בחברת הקירח עם ריח הבשר המעובד, והם נדחקו על פני ונכנסו לדירה. מק'קוי התיישב על הספה, והבחור השני ערך סיור קצר בכל החדרים.
"שב, גארי, ותבטיח לי דבר אחד: שאתה לא מורח אותי."
"ברור, למה שאני אעשה את זה?"
"קודם כול, איפה אמילי?" הוא שאל, כשמר בשר מעובד נענע בראשו והבהיר לו שאין אף אחד בדירה.
"אין לי מושג."
"העניין הוא, גארי, שהשותף שלי, טומי, הוא הידוע בציבור שלה והוא מתגעגע אליה מאוד. היא לא היתה בבית כבר יומיים, ואנחנו רוצים לדעת איפה היא."
אז הקירח הוא באמת החבר של אמילי, כפי שחשדתי מלכתחילה. הנחתי שמטרת הביקור היא להזהיר אותי שאתרחק ממנה ואולי גם לתת לטומי הזדמנות לפרק אותי במכות. הכנסתי את עצמי לתסבוכת רצינית כשהתקשרתי אליה.
"בכנות, מר מק'קוי, אין לי מושג," אמרתי ונשמעתי כמו שחקן טירון ופתטי ב"הארי פוטר".
"למה התקשרת אליה? אתה בונה על זה שהיא תיתן לך?" נהם טומי.
"לא, לא, לא... היו פה שוטרים קודם. הם אמרו שברנדן מת והם חושדים שיש לי קשר לזה בגלל שני השוטרים המתחזים שסיפרתי לך עליהם. בסך הכול רציתי שאמילי תאשר שברנדן יצא מהפאב כמה שעות לפני. נכנסתי לפאניקה," פלטתי ונשמעתי כמו ילד שובב שמנסה לחפות על מעשיו.
"אז ישבת איתה בפאב, מה? חשוד מאוד," אמר טומי בחיוך עקום שהבליט את החצי השמאלי של הפה שלו.
"אוקיי, טומי, תירגע," התערב מק'קוי. "תן לי לטפל בזה. אז מתי ראית אותה בפעם האחרונה?"
"לפני יומיים, נראה לי. קפצתי לדירה שלה כדי להחזיר את הספר שהיא השאירה בפאב ביום שישי."
"היא היתה פעם בדירה הזאת?" שאל טומי במין גיחוך מעוקם ששיווה לו מראה כועס ומהורהר בו זמנית.
"ממש לא," עניתי. חשבתי שאני שומע את הזיעה דולפת מהנקבוביות שלי.
טומי התקרב אלי.
"אבל ידעת איפה היא גרה, מה? נחמד. תגיד, למה לא שלחת את הספר בדואר? למה היית צריך לבוא אלי הביתה?"
לא מצאתי תשובה הולמת, אבל מק'קוי הציל אותי. "עזוב את זה, טומי. אני בטוח שהוא לא ייצור איתה קשר שוב ואני בטוח שאם היא תצוץ, גארי יודיע לי מיד. נכון, גארי?"
"בטח, ברור," אמרתי וחשבתי, הייתם מתים. "זה נורא מה שקרה לברנדן, נכון?" ניסיתי להחליף נושא. "סיפרתי לשוטרים על השיחה שלנו אתה יודע, על זה שאולי הוא חייב כסף למישהו או..."
"תרשה לי לקטוע אותך, גארי. לטובתך ולטובת שאר המעורבים, כולל אמילי, עדיף שתפסיק לדבר עם המשטרה. אתה אמור לדעת את זה, בתור מישהו שעובד במשרד עורכי דין. קדימה, תתנהג בהתאם לתפקידך."
"רעיון טוב. אני מסכים איתך. מעכשיו אני לא אוציא מילה," אמרתי וייחלתי שהם ילכו כבר ואני אוכל להתקשר למשטרה.
"עוד דבר אחד," אמר מק'קוי. "איפה הדונגל בצורת קלח תירס?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, מר מק'קוי."
"מה אתה אומר. אולי תשאל אותו אתה, טומי?"
טומי ניגש אלי והניח יד שטוחה על הקודקוד שלי. הוא התחיל לעסות לי את הקרקפת.
"תירגע, חרא קטן, ותתאפס על עצמך תכף ומיד. אנחנו יודעים שהדונגל אצלך, אז תביא אותו ונתחפף מפה."
ידעתי שאם לא אתוודה, אני אחטוף מכות. הפחד השתולל בגופי כמו רימות בקופסת פיתיונות, והרגשתי שהזיפים שעל הסנטר שלי נסוגים לתוך הזקיקים. הפה שלי היה יבש ודביק, אבל הצלחתי להגיד, "תקשיבו, אני יודע על הדונגל, אבל הוא לא אצלי. אם תפסיק לרגע לעסות לי את הראש, אני אסביר."
"לא יקרה. זה מרגיע אותך," אמר טומי. "אני אפסיק כשתגיד את האמת."
אז עשיתי את זה.
סיפרתי להם איך מצאתי את הדונגל ושלא הצלחתי לראות מה יש בו כי הוא מוגן בסיסמה. ואיך ביקשתי מהשכנה שלי, שעבדה פעם במחשבים, שתנסה לפרוץ אותו, אבל היא לא הצליחה. ואיך היא איבדה אותו, והיא נסערת מאוד בגלל זה, אם זה משנה להם.
"איפה ראית אותו בפעם האחרונה?" שאל מק'קוי.
"בחדר הזה ממש. הוא היה מונח שם, על השולחן, והשכנה שלי לקחה אותו לדירה שלה. היא לא מוצאת אותו, ואני מבטיח לכם שהיא חיפשה בכל הבית, מפינה לפינה, מהון להון "
"תפסיק להתחכם, חתיכת אפס," נבח טומי.
"כנראה לא חיפשתם מספיק טוב, גארי. בוא נצא, וטומי יחפש פה כמו שצריך."
טומי הדליק סיגריה והחזיק אותה בפה בזמן שפשפש בבגדים שלי. הרגשתי שהוא נותן לעשן לחדור לי לעיניים בכוונה ונהנה מהעובדה שהקצה הבוער קרוב למצח שלי. אחר כך הוא שלח אותי החוצה אל מק'קוי וערך חיפוש בדירה. גרייס יצאה מיד מהדירה שלה.
"היי, גרייס, את מרגישה יותר טוב?" שאלתי.
"לא ממש. אני עדיין לא מוצאת את הדבר הזה, והתקשרו מחנות המחשבים כדי להגיד שמסך חדש יעלה מאתיים פאונד."
מק'קוי התערב:
"שלום, גרייס. אני ברנדן. אני נתתי לגארי את הדונגל למשמרת. הוא בדיוק סיפר לי שאיבדת אותו."
"נכון, ברנדן, אני נורא מצטערת. הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אותו. הוא היה אצלי אתמול. בחיי שאני חסרת תועלת. אתה צריך אותו דחוף? אני עדיין מחפשת. אולי תעזור לי? העיניים שלך בטח טובות יותר משלי..."
"רעיון מצוין, וגם גארי יעזור לנו. תשמעי, גרייס, אל תדאגי. זה לא סוף העולם."
תחת השגחתה של גרייס, מק'קוי ואני סרקנו את הדירה שלה מהרצפה עד התקרה. בסופו של דבר הוא כנראה השתכנע שהדונגל לא שם. לפני שעזב, הוא חילץ ממנה אישור נוסף לכך שהיא לא הצליחה להיכנס לתיקיות שבדונגל, ורגע לפני שיצא שלף צרור שטרות מכיסו ונתן לה אותם "תמורת הטרחה". היא עשתה הצגה של סירוב, אבל נכנעה בקלות רבה יותר מכפי שציפיתי.
חזרנו לדירה שלי וטומי אישר שהדונגל לא נמצא גם שם. מק'קוי ביקש ממנו שיחזור למכונית ונעץ בי את עיני הפלדה שלו.
"תקשיב, גארי, הדונגל הזה חשוב לי מאוד ולכן הוא חשוב גם לך. אם תמצא אותו, תמסור לי אותו מיד. אם תגיד מילה למשטרה, אני אדע ואתה תתחרט על זה. לא היית רוצה שגרייס או אמילי הקטנה יסבלו בגלל זה, נכון?"
"ברור שלא."
"שמור על עצמך, ואפשר להציע שתנקה את הלכלוך מהמכנסיים? זה דוחה."
ברגע שהוא יצא נתקפתי בחילה. שהיתי במחיצת רוצח פוטנציאלי, והמחשבה ערערה אותי. הייתי מבוהל, והפחד חלחל לכל חלקי גופי. למען האמת, התחשק לי חיבוק מאמא.
התיישבתי ליד השולחן וניסיתי להסדיר את מחשבותי בנוגע להתפתחויות. הן נראו בערך כך:
1. ברנדן מת
2. אל תיבהל... לא הרגת אותו
3. אמילי נעדרת
4. הדונגל חשוב מאוד למק'קוי. אולי הוא מכיל ראיות נגדו, או פרטים פיננסיים שהוא רוצה להשיג
5. המשטרה האמיתית תתחקר אותי
6. מק'קוי יפגע בי, בגרייס או באמילי אם במשטרה יגלו על הדונגל. אולי זה לא איום סרק. יכול להיות שמק'קוי או טומי הרגו את ברנדן
7. אמילי נעדרת והיא לא עם הטלפון שלה
8. אל תיבהל, לא עשית שום דבר רע
9. הכי כדאי לספר הכול למשטרה
10. או שלא
ניגשתי לדירה של גרייס. היא המשיכה לחפש את הדונגל. הושבתי אותה ובישרתי לה שברנדן מת.
"אבל כרגע דיברתי איתו," היא התעקשה.
"לא, גרייס, האיש הזה התחזה לברנדן כדי שתאשרי לו שהדונגל אבד," עניתי.
"אז למה נתת לו לעבוד עלי?" היא שאלה באכזבה.
"כי הוא טיפוס מפחיד ואני לא רוצה שנסתבך איתו."
"אלוהים, גארי, אתה באמת שפן. ומה זאת אומרת ברנדן מת? אמרת לי שהוא חי וקיים."
"מצאו את הגופה שלו בפקהאם הבוקר. אני לא יודע שום דבר נוסף."
"איזה טירוף. לפני כמה ימים אמרו לך שהוא מת והתברר שלא. עכשיו מתברר שהוא באמת מת. אתה בצרות?"
"לא נראה לי. החוקרים בטח ירצו לדבר איתי, אבל המצפון שלי נקי. תקשיבי, אם תמצאי את הדונגל, תגידי לי מיד."
"אז מי היה הטיפוס הזה?"
"זה הבחור שברנדן עובד אצלו סליחה, עבד אצלו. נראה לי שבדונגל הזה יש משהו שמפליל אותו, או משהו שהוא רוצה מאוד."
"אם אני אמצא אותו, תיתן לו אותו?"
"לא. נראה לי שאני אתן אותו למשטרה."
"בחור טוב."
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק שנותנים לבת משפחה. לראשונה, היא החזירה לי חיבוק. שמץ מהדאגה ומהפחד נטשו את גופי. היא לא היתה אמא שלי, אבל ההרגשה היתה דומה מאוד.
"מספיק, אתה תפרק לי את העצמות," אמרה גרייס והרפתה את אחיזתה. "אני יכולה להשתמש בכסף שהוא נתן לי?" היא שאלה במבוכה.
"נראה לי שכן."
גרייס הזדקפה בו ברגע ונתנה לי עשרים פאונד. "טוב, אז לך ותקנה לנו פאי גדול או שניים ויין ובירה. לא יזיק לי עידוד. קח איתך את לאסו. הוא צריך לנשום קצת אוויר צח. אה, ותיקח שקית. הוא לא עשה הבוקר כשירדתי איתו."
כשיצאתי מהשיכון ראיתי את הבחור בסרבל עובד מתחת למכסה המנוע של הסיטרואן. הוא הרים את עיניו כשחלפתי על פני מגרש המשחקים וצעק אלי:
"היי, הסרפדים עבדו מצוין. אולי אני אעסיק אותך בתור רופא אישי. שיחקת אותה!"
הוא זקר לעברי אגודלים וחזר לעבודתו. הייתי מרוצה מעצמי מאוד.
לאסו רץ כרגיל לאזור שפעם עמדה בו הנדנדה. הוא עשה את שלו ואחר כך רחרח ליד החומות של הבניין ממול. באותו רגע ירד ידידי הסנאי מהעץ ונעץ בי מבט מאוכזב.
"אז אתה שקוע עמוק בחרא, מה?" שאלתי בשמו.
"אולי, ואולי לא," עניתי לעצמי.
"אה, וג'ון מק'קוי הזה, ששנינו יודעים שהוא מסוכן, איים עליך ועל האנשים שקרובים אליך ואמר לך לא לדבר עם המשטרה."
"כן, אבל אני אדבר עם המשטרה."
"הייתי חושב על זה יותר לעומק. מה עם אמילי וגרייס? אתה לא חושב שהן צריכות להשתתף בקבלת ההחלטות?"
"הקטע הוא שאמילי כנראה נעלמה. לפחות לדברי מק'קוי."
"צר לי לומר, אבל אתה צריך לברר אם מק'קוי אומר את האמת. אולי כדאי שתחשוב על זה קצת."
הסנאי מיהר לדרכו, ואני ניגשתי לאסוף את הקקי של לאסו. כשהרמתי את הגוש, הרגשתי משהו נוקשה בין האצבעות. שחררתי את הגוש מהשקית, והוא נפל על הדשא. ושם הוא היה, הדונגל בצורת קלח תירס.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
