-56-
הפגישה העסקית למחרת בבוקר היתה חסרת טעם בדיוק כמו זאת שנערכה יום קודם לכן. פול ושני אנשי החברה האחרים נסעו למשרדים המודרניים של לוּקוֹיל, ענקית אנרגיה רוסית, כדי לבדוק הזדמנויות עסקיות כאלה ואחרות. הם דנו בשתי עסקות אפשריות, כולל מכירת בית הזיקוק של לוקויל בסיציליה. אבל הכול היה הבל ורעות רוח, סתם בזבוז זמן נוסף.
כשיצאו מהפגישה, הזמינו אורלוב ומטלובסקי את פול לאכול איתם צהריים בוַוייט רבּיט מסעדה עטורת כוכבי מישלן, שמשקיפה על נוף רחב ידיים של העיר. אבל לפול היו תוכניות אחרות. הוא אמר להם שהוא עומד להיפגש עם אשתו. הוא חזר למלון כדי לבדוק מה קורה עם טטיאנה, אבל היא כבר יצאה. בפתק שהשאירה כתבה שהיא נפגשת עם אמה לצהריים בקפה פושקין.
הגיע הזמן שיֵצא לפגישה עם אותו עמית שאדיסון הורה לו להיפגש איתו.
הוא יצא מהדלת הראשית של המלון וראה מולו מקבץ של מכוניות יוקרה שחורות בנטלי, ריינג' רובר ומרצדס אֶס קלאס. חלון הנהג של הבנטלי נפתח, וקול קרא, "מיסטר ברייטמן!"
הנהג שלו: בחור עגלגל, בעל שיער שחור שמנוני.
"תודה, אבל אני יוצא להליכה קצרה," אמר פול. "אחזור בעוד שעה בערך. ספָּסיבּה."
הוא הצטער שלא היה יכול לקחת איתו את האייפון, שיעזור לו לנווט. הוא השאיר אותו בחדר, על פי ההנחיות של אדיסון. במקום זה הביא איתו מפה קטנה של מרכז מוסקבה, שקיבל בדלפק הקבלה. המלון שכן ליד כיכר המהפכה ולא רחוק מקניון גום המפורסם, שאליו נאמר לו לגשת.
האם עוקבים אחריו?
הוא יצטרך לצאת מתוך הנחה שכן, אם כי לא ראה שמישהו הולך בעקבותיו.
אדיסון אמר לו שהמוני זרים מגיעים לאחרונה למוסקבה, והפס"ב לא יכולים לעקוב אחרי כולם. אין מספיק סוכנים. חוץ מזה, הם סומכים על מצלמות האבטחה שמותקנות בכל מקום, במוסקבה החדשה הזאת.
קניון גוּם הוא מבנה ענקי ויפה, שנבנה במאה התשע עשרה, בסגנון התחייה הרוסי, ממש מול הכיכר האדומה. פול נכנס בפתח המקושת אל הרחבה המרכזית, שמשני צדיה התנשאו שלוש הקומות של מתחם הקניות, וגג זכוכית נפרש מעל הכול. המישורות הארוכות המו מאנשים שדיברו בשלל שפות צרפתית, איטלקית, יפנית, רוסית ואנגלית.
המקום היה מהודר, יפה יותר מקניונים רבים שפול ראה במקומות אחרים. וגם צפוף מאוד. הוא הבחין בחנויות של פראדה ולואי ויטון, וכל המותגים האחרים האופייניים למקומות כאלה. וגם במסעדות מוסקבאיות מפורסמות, כמו סטָלוֹבָאיָה 57 ובר קוויאר בלוגה. בדוחק שבחזית בוטיק בֶּרבֵּרי חש דחיפה פתאומית, ובחורה מיהרה להתנצל ברוסית. כשנכנס לחנות, החל טלפון כלשהו לצלצל, ופול נבהל כשהבין שהצלצול בוקע מכיס מעילו.
הוא תחב יד לכיס ומצא אייפון זהה לשלו, וקופסה קטנה לבנה של אוזניות איירפוד.
הבחורה שהתנגשה בו.
הוא ענה לטלפון.
"עוקבים אחריך," אמר קול גברי במבטא אמריקאי.
"מה אני אמור לעשות?"
"אמרת למישהו שאתה הולך לקניון?"
"לא."
"תצא לרחוב ביציאה הקרובה. אני אהיה מימין. אל תנתק."
הוא תחב את האוזניות לאוזניו.
-57-
מי עוקב אחריו? לרגע נראה לו שכולם מביטים בו. כל עובר אורח היה עוקב אפשרי. אולי הגבר המבוגר הזה, במכונית שעומדת ומחכה ליד המדרכה? אולי הנערות שחלפו על פניו, העיפו מבט אחורה וצחקקו? טוב, אולי הן לא. אבל הגבר בחולצת הטריקו, עם תרמיל גב ואוזניות כפתור, שהלך כמה צעדים מאחוריהן? או הבחור שמחזיק לפניו את הטלפון שלו ומדבר לתוכו? אנשי מוסקבה לא נראו כמו שהוא ציפה. כאן לא היו הרבה בבושקות עם מטפחות על הראש. הבוקר היה צונן, אבל הוא כמעט לא ראה כובעי פרווה. אולי זאת לא העונה. והרבה אנשים עישנו, יותר מאשר ברחובות ניו יורק.
בן שיחו התחיל שוב לדבר באוזנייה. "אני רוצה שתעצור מול חנות המזכרות משמאל ותסתכל בטלפון."
פול פעל לפי ההדרכה, וכשעמד בגבו אל חלון הראווה ראה שני גברים חסונים חולפים על פניו ומעיפים בו מבט. אולי הם אלה שעוקבים אחריו? הם המשיכו ללכת בלי להביט בו שוב. נראה שלא.
הוא הבחין במצלמות אבטחה ברחוב, על קירות הבניינים ועל עמודי החשמל. אדיסון אמר לו שיש במוסקבה יותר מרבע מיליון מצלמות אבטחה, והתוכנה שבהן מסוגלת לזהות פנים. אמנם בלונדון יש יותר, וגם בסין, אבל מוסקבה התחילה להדביק את הקצב. מצלמות האבטחה נועדו לזיהוי מפגינים ועיתונאים.
"מה עכשיו?" שאל פול את בן שיחו.
"תיכנס ליאנדֵקס ותזמין מונית."
"יאנדקס?"
"היישומון הותקן בטלפון שלך בשם בדוי ובכרטיס אשראי אחר. שירות מוניות. תזמין מונית שתיקח אותך ממלון מֶטרופּול בעוד עשרים דקות. השם שלך הוא רוברט לֶנגפִיט."
"לאן אני נוסע?"
"להיפגש איתי. אנחנו רוצים לוודא שלא עוקבים אחריך כמובן. פשוט תפעל לפי ההוראות שלי, והכול יהיה בסדר."
"טוב." פול עיין בטלפון החדש שלו ומצא את היישומון יאנדקס גוֹ, שכבר הותקן באנגלית. הוא התחבט כמה רגעים עד שהבין איך להזמין מונית ולקבוע את המיקום הרצוי. "הזמנתי," אמר.
"טוב. עכשיו, כשתגיע לקצה של גוש הבניינים הזה, אני רוצה שתפנה שמאלה ותיכנס לבניין שבפינה. מלון בוטיק קטן. רואה?"
בפינה הבחין פול בבניין חינני, בסגנון אר נובו, ונכנס אליו. מבואה מוארת ומודרנית להפליא, בגוני ורוד וסגול. ניחוח בושם עמד באוויר. מוזיקת ריקודים אלקטרונית רעמה ברקע. הוא הביט לאחור. אף אחד לא נכנס בעקבותיו.
"גש לדלפק הקבלה ותן להם את הכרטיס."
"כרטיס?"
"בכיס שלך. שובר מלתחה."
הוא תחב יד לכיס שבו מצא קודם את האייפון, ושם אכן היתה פיסת נייר, שמספרים היו מודפסים עליה באדום. מאחורי דלפק הקבלה עמדה בחורה בלבוש אופנתי, בעלת שיער חום קצר ואיפור כבד, גבות מעוצבות ושפתיים אדומות מלאות. היא חייכה אליו, כנראה הבינה מיד שהוא זר, ואמרה באנגלית, "במה אפשר לעזור?"
"בוקר טוב," אמר פול והושיט לה את הכרטיס.
"רק רגע, בבקשה."
היא נעלמה אל החלק האחורי, וכעבור רגע חזרה עם תיק נסיעות שחור על גלגלים, שאותו הסיעה אל צדו השני של הדלפק. "תודה שהתאכסנת אצלנו, מר לנגפיט."
"תודה לך," אמר. איך היא יודעת את שמו הבדוי? הקול שבאוזנו אמר, "תיגש אל שירותי הגברים. קח איתך את המזוודה ותחליף לבגדים שסיפקנו לך. תנתק את הטלפון עכשיו, אבל תתקשר אלי אחרי שתחליף בגדים."
"בסדר."
להחליף בגדים? טירוף מוחלט. הוא איש עסקים אמריקאי במוסקבה, המתלווה אל אוליגרך רוסי. אבל אולי זה מתבקש שהשלטונות ברוסיה ירצו לעקוב אחריו. ואולי אנשיו של גאלקין הם שעוקבים אחריו? אם מישהו באמת עוקב אחריו, כפי שטען הקול באוזניות, זה לא יפתיע אותו.
אבל אם יראו שהוא נפגש עם סוכן הבולשת האמריקאית, הלך עליו. אדיסון אמר לפול שלבולשת יש סוכנים מיוחדים במוסקבה, שמוצבים בשגרירות האמריקאית כנספחים משפטיים. והפס"ב יזהה כל סוכן בולשת אמריקאי שעובד במוסקבה. כך שאמצעֵי הזהירות האלה נחוצים בהחלט.
כי עלולים לעצור אותו, מכל סיבה שלא תהיה.
הוא חייב להיפטר מכל מעקב.
פול נעל את דלת השירותים והניח את תיק הנסיעות על הדלפק, ליד הכיור. כשפתח את הרוכסן, מצא ז'קט ספורט כסוף של אדידס, שבחזיתו היה ציור של כדורגל עם סמל של קבוצה רוסית כלשהי. הוא מצא בתיק גם מכנסי ג'ינס כחולים בלויים, חולצת טריקו עם פסים ירוקים, נעלי נייקי חבוטות (אייר מקס 95) וכובע רוסי שחור שטוח. בתוך נרתיק קשיח היו משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה. הוא הרכיב אותם וראה שהעדשות הן לא אופטיות. סתם פלסטיק שקוף.
כעבור כמה רגעים כבר לבש את התחפושת הרוסית, קיפל את החליפה והחולצה שלו ושם אותן בתיק. הוא הביט בדמותו שבמראה וכמעט צחק. הוא נראה שונה לגמרי. בקלות היה אפשר לחשוב שהוא רוסי.
הוא לחץ על כפתור השיחה בטלפון. "מה עכשיו?"
"אני רוצה שתצא מהמלון דרך יציאת השירות מאחור, ליד המטבח. היא מובילה לסמטה. תפנה שמאלה בסמטה ותחזור לרחוב. אחרי שתחצה שני רחובות צדדיים, תגיע למלון מטרופול, למונית שלך."
הוא יצא מהשירותים עם תיק הנסיעות. איש לא היה שם. הוא מצא את יציאת השירות, פתח את הדלת בדחיפה ויצא לסמטה, ליד מכולת אשפה מסריחה. שני עובדי מטבח עמדו לידה ועישנו. הם הנהנו לעברו בברכה. אחד מהם אמר לו משהו ברוסית, אבל הוא לא ענה, רק הנהן וחייך והמשיך ללכת לאורך הסמטה. הקול באוזנייה אמר, "אתה תעבור על פני כיכר לוּבּיאנקה. שם יש בית סוהר שאתה לא רוצה לראות אותו מבפנים."
"אוקיי."
"פעם היתה שם המפקדה הראשית של הקג"ב. אבל עכשיו כבר לא. ובכל זאת, לא מקום שנחמד לבקר בו."
בניין גדול, מלבנים צהובות, עם סמלי פטיש ומגל בחזית. פול כבר ראה את המקום הזה בסרטי ריגול, כך שנתקף עצבנות מיידית.
לאחר שחצה כמה רחובות צדדיים, הגיע למלון ענקי ויפהפה המטרופול. הוא מצא את הכניסה הראשית מתחת לגגון, ששם המלון התנוסס עליו באותיות לטיניות. מול הכניסה עמדו אוטובוסים ורכבי יוקרה, וכמה מוניות צהובות. פול מצא את המונית בעלת המספר הנכון ונכנס למושב האחורי. הנהג, שניצב מחוץ למונית ועישן, שמט את הסיגריה על המדרכה ורמס אותה באכזבה בלתי מוסתרת.
"מיסטר לנגפיט?" אמר, כאשר פול נכנס.
"כן."
"גלריית טרֶטיאקוֹב?"
"נכון."
"היא סגורה עכשיו."
פול הנהן.
"נסיעה קצרה." הנהג נשמע נרגז.
פול משך בכתפיו ולא אמר כלום.
הקול באוזנייה דיבר. "אתה במונית?"
"כן." הנהג נראה מוסקבאי, אבל שמו היה בריטי או אמריקאי, והוא דיבר אנגלית. פול חשב שזה לא הגיוני, אבל לא אמר כלום לסוכן הבולשת שבטלפון. זה לא הזמן המתאים.
"בסדר," אמר הקול, "אני אפגוש אותך מול 'הנסיכה טָרָקָנוֹבה'."
"מי?"
"תמצא את זה בקלות. בקומה השנייה, אולם שש עשרה. 'הנסיכה טרקנובה'. כל רוסי מכיר אותה. אני מנתק עכשיו."
-58-
המונית לקחה אותו לסמטת לַברוּשינסקי 10, ושם נכנס לבניין המעוטר מהמאה התשע עשרה. הוא קנה כרטיס בחמש מאות רובל, הפקיד את התיק השחור במלתחת המוזיאון והצטרף לקהל התיירים. בקומה השנייה מצא את "הנסיכה טרקנובה".
הציור היה מרהיב, מרתק. קהל גדול נאסף מולו. ציור גדול, כשניים וחצי מטרים גובהו, ורוחבו כשני מטרים. ציור דרמטי, בסגנון ריאליסטי רוסי. בחורה יפה, עומדת על מיטה סתורה, בניסיון להימלט מהמים שמציפים את תא כלאה העגמומי. היא נשענת חסרת אונים על הקיר המתפורר, ופניה מלאי ייאוש.
פול הביט סביבו כדי לאתר את סוכן הבולשת, ושמע סביבו יפנית וצרפתית. מישהו שעמד לידו אמר, "ציור יפה, מה?"
פול נפנה אליו. תייר אמריקאי, בעל שיער לבן ופנים קשוחים, שחבש כובע בייסבול של השיקגו קאבּס ואחז מדריך למוסקבה.
"שימוש נהדר באור וצל," אמר פול.
"רואה את העכברושים שמטפסים על המיטה?"
"כן, בוודאי."
"הבחורה הזאת," אמר האיש, "הסתובבה בסלונים ברומא בתקופת שלטונה של יקטרינה הגדולה וטענה שהיא יורשת העצר האמיתית. היא אמרה שהיא הבת של הצארינה יֵליזבטה פטרובנה. מתברר שהיא היוותה איום רציני על יקטרינה, שתפסה את השלטון בכוח. לכן יקטרינה טמנה לה מלכודת מחוכמת. היא שלחה לאיטליה את המאהב לשעבר שלה, הרוזן אלכסיי אורלוב, כדי שיפַתֶה את האישה. הוא העמיד פנים שהוא מתאהב בה והציע לה להתחתן איתו על סיפון הספינה שלו בלב ים, ליד טוסקנה. ברגע שהיא עלתה לסיפון, כבלו אותה והובילו אותה בחזרה לרוסיה. זרקו אותה לכלא, ואחרי כמה חודשים היא מתה שם משחפת."
פול חייך אל הקשיש הפטפטן. "והיא באמת היתה בתה של הצארינה?"
"אף אחד לא יודע. היא היתה רק אחת מאלה שטענו לכתר הרוסי. ברוסיה היו הרבה מתחזים כאלה. יותר מבכל ארץ אחרת. ובמעשה הזה יקטרינה אמרה לכל רוסיה, 'עדיף שלא תתעסקו איתי, חברים.' ככה נשארים בשלטון בארץ הזאת. אני אנדרו, דרך אגב." הוא לחץ בחוזקה את ידו של פול ופנה ללכת.
פול חש משהו בידו, משהו קטן ונוקשה, כמו כרטיס מפתח של מלון, וכשהביט סביבו וחיפש את התייר, האיש כבר נעלם בקהל.
חוש פנימי אמר לפול לא להביט בכרטיס הקטן עד שיצא מהאולם.
על הכרטיס היה מודפס ברוסית, "סמטת לברושינסקי 11", ומתחת למילים האלה, בטוש שחור, שרבט מישהו 9C. כלומר, הכרטיס הזה פותח חדר שנמצא באחד הבניינים ברחוב שבו שוכנת הגלריה.
פול לקח את התיק השחור מהמלתחה שבקומה הראשונה ויצא מהבניין. תוך כדי כך נקש על מספר הטלפון שאליו התקשר רבע שעה קודם לכן.
"מה העניין?" שאל פול כשהאיש ענה. "חשבתי שאנחנו נפגשים מול הציור."
"שינוי בתוכנית ברגע האחרון. לא רציתי להסתכן."
"עקבו אחרי?"
"נראה שלא. כל הכבוד לך. אבל בנוגע אלי, אני לא יודע בוודאות. אני בבניין שמעבר לרחוב."
פול הבחין בבית דירות מודרני ופסע לעברו. שביל הכניסה חצה גינה פורחת ומטופחת. במבואה הריקה ניצבו כמה כורסאות, ולא רחוק מתיבות הדואר היתה דלת פנימית, מצוידת בקורא כרטיסים. פול העביר בקורא את הכרטיס שנמסר לו, והדלת נפתחה בזמזום.
בצדו הימני של אולם מרופד בשטיח אפור היתה מעלית. פול נכנס למעלית ולחץ על 9. כלום לא קרה. הוא העביר את כרטיס המפתח מול קורא הכרטיסים שמתחת ללוח המספרים, ודלתות המעלית נסגרו.
דירה 9C היתה בקצה המסדרון, בצד שמאל. הוא ניסה להעביר שם את כרטיס המפתח, אבל כלום לא קרה. הוא צלצל בפעמון והדלת נפתחה מיד.
מולו עמד "אנדרו", התייר בעל השיער הלבן, מהגלריה, אלא שעכשיו לא חבש את כובע הבייסבול. פול נכנס במהירות, והדלת נסגרה מאחוריו.
הדירה הגדולה היתה ריקה לגמרי: רצפת עץ ממורקת, קירות לבנים, בלי שום רהיט. "הייתי מציע לך לשבת, אבל כמו שאתה רואה, אין איפה. קוראים לי אהרון. אני חבר של מארק אדיסון." פניו של האיש היו מחוטטים, שפתיו היו סדוקות ושערו דליל.
"אז למה קודם אמרת 'אנדרו'?"
אהרון הניד את ראשו. "מצטער על כל אמצעי הזהירות. זה לטובתך."
"מארק אמר שהקג"ב כבר לא עוקבים כל כך אחרי זרים."
"עכשיו זה הפס"ב, והמצב שונה כשמדובר בעובדי השגרירות האמריקאית. מבחינתנו, החיים לא השתנו כל כך. תקשיב, נעשה את זה בזריזות." הוא הרים את אחד מקרשי הרצפה ושלף תיק עור מבריק זהה לתיק שארקדי גאלקין נושא איתו, הבין פול. "בוא איתי."
פול הלך אחריו אל המטבח המרווח והריק, אל האי הגדול המחופה גרניט שחור, ועליו הניח האיש את תיק העסקים. הוא פתח את הרוכסן והוציא מהתיק ריבוע לבן קטן.
"מה זה?" שאל פול. "איתורן? כמו האייר טאג של אפל?"
"דומה אבל שונה. הוא לא משדר לכל מכשיר אפל, כמו האייר טאג. זה איתורן סביל. כך שאתה צריך לעשות דבר אחד פשוט."
הוא החליק את המכשיר לתוך התיק ושלף בחזרה את ידו הריקה. "אתה שם אותו כשהוא מופנה אל הצד הפנימי של התא הפנימי. הוא יידבק אל העור של התיק. תנסה."
"איך אני אמור לעשות את זה?"
"אתה בסך הכול צריך להיות לבד עשרים שניות."
"עם תיק העסקים של גאלקין?"
"בדיוק."
"ואיך זה אמור לקרות?"
"אתה בן משפחה עכשיו. יהיו לך הזדמנויות."
"קל להגיד. ומה עם הטלפון הנוסף שנתתם לי? אני אמור לשמור אותו אצלי?"
איש הבולשת הנהן. "הוא נקי. אין האזנות."
"אם ה... פס"ב יכולים לצותת לאייפון שלי, הם יכולים לצותת גם למכשיר שאתם נתתם לי."
"אבל הם לא יודעים שהוא אצלך, אתה מבין? קוראים לזה אבטחה באמצעות אי קיום. אין כיום משהו שאי אפשר לפצח אותו. אבטחה היא מושג שאבד עליו הכלח. כלומר, הכספת היחידה שאי אפשר לפרוץ אותה היא זאת שלא יודעים על קיומה."
פול הנהן בספקנות. הוא ייאלץ להחזיק את הטלפונים בנפרד. אולי אחד בכיס ואחד בתיק. הוא לא רצה שטטיאנה תגלה שיש לו שני מכשירים זהים. "דרך אגב, אתמול הייתי בארוחת ערב אצל אמא של טטיאנה."
"אני יודע," אמר אהרון. "איך היה?"
פול הנהן. "גלינה בוריסובנה אמרה משהו מעניין על בעלה לשעבר."
"באמת?" האיש נראה ערני יותר פתאום.
"היא אמרה שבתקופה שהוא למד באוניברסיטה, היה לו רומן עם אחת המרצות, ובהמשך היא עזרה לו להתעשר."
"מה זאת אומרת 'עזרה לו להתעשר'?"
"לכאורה, היא היתה מגייסת של הקרמלין."
"קלטת את השם שלה?"
"לודמילה משהו."
"שם משפחה?"
פול הניד את ראשו. היה לו מידע נוסף, אבל הוא לא רצה למסור אותו. יֶדע הוא כוח. "אמא של טטיאנה אמרה שלודמילה ניסתה אפילו לשכנע את ארקדי לא להתחתן איתה."
"אלוהים ישמור, זאת האישה שגייסה אותו למען אמא רוסיה. אני צריך את השם המלא שלה."
"מצטער..."
"אולי אשתך יודעת?"
"היא לא זוכרת. בכל מקרה, זה היה לפני שטטיאנה נולדה."
"תמצא את השם, אם אתה יכול. תעזור לנו ונעזור לך. אתה יודע איך זה פועל. אם אתה רוצה את הגנת הבולשת, אתה צריך לתרום למאמץ המלחמתי."
"חשבתי שאני עוזר בזה שאני שותל את האיתורן המחורבן הזה," הטיח בו פול. "זאת לא תרומה למאמץ המלחמתי?"
האיש חייך, וחיוכו כאילו סדק את פניו. "כן, תרומה משמעותית בהחלט. אבל כדאי שתתחיל להתאמן, ברגע זה." הוא הושיט לפול את התיק. "אתה לא רוצה שיתפסו אותך על חם."
-59-
בדרך חזרה עצר פול במסעדת מזון מהיר ששמה טֵרֵמוֹק, וקנה בליני קיסר שילוב בין הבליני הרוסי המסורתי לבין סלט קיסר בתוספת עוף. תוך כדי אכילה תהה, איך יצליח לגשת אל תיק העסקים של גאלקין בלי שמישהו יראה? מה יקרה אם יתפסו אותו כשינסה להכניס את האיתורן? הוא הביט סביבו במסעדה והגיע למסקנה שכולם סביבו רוסים, לא תיירים. הוא לא ידע אם עדיין עוקבים אחריו, והבין שאין לו דרך לדעת את זה בוודאות. לפני שיצא מהמפגש עם אהרון בדירה הריקה, החליף שוב את בגדיו וחזר לחליפה שלו, כך שעכשיו נראה שוב אמריקאי.
כשחזר למלון, איש לא היה בסוויטה מלבד חדרנית שניקתה את חדר הרחצה. טטיאנה עדיין לא חזרה כנראה מארוחת הצהריים עם אמה. הוא יצטרך להסביר לה לאן נעלם, יצטרך להמציא סיפור על כך ששוטט במוסקבה כתייר. הוא כיבה את האייפון שהבולשת נתנה לו והחביא אותו באחד הכיסים במזוודה שלו. כששלף את האייפון האישי שלו, ראה שיש בו כמה מסרונים. אחד מהם היה מארקדי, שהזמין אותו ל"ארוחת ערב עסקית" במסעדה סמוכה, שנקראת אָרַגְְבִי.
הוא התקשר אל טטיאנה.
"איך עובר עלייך היום, מתוקה?" שאל כשענתה.
"בסדר גמור. אנחנו בתכשיטי ואן קליף וְאַרפֵּלס. מאמא רצתה להראות לי משהו. אתה בישיבות משעממות כל הזמן?"
"ממש לא. הישיבות נגמרו בשעה מוקדמת. סתם שוטטתי לי בעיר, כמו תייר," אמר. וכבדרך אגב הוסיף, "איפה אבא שלך?" הוא קיווה שהשאלה אכן נשמעה אגבית.
"לא איתך?"
"לא. יש לך מושג מה התוכניות שלו?"
"פאשה, תמיד כשאנחנו נוסעים למוסקבה, אנחנו מתפזרים, כל אחד הולך לעיסוקיו. למה אתה שואל אותי?"
"סקרנות, זה הכול."
"אתה פנוי לארוחת ערב? אנחנו הולכות אל לָה מארֶה. בא לי דג. תוכל להצטרף?"
"התבקשתי להצטרף אל אבא שלך, לארוחת ערב במקום שנקרא ארַגְבי. התייצבות חובה, אני חושב."
"אני מבינה," אמרה.
אחר כך התקשר לסלולרי של ריק ג'ייקובסון דרך הרשת האלחוטית של המלון. שעת בין ערביים במוסקבה, זאת אומרת בסביבות שמונה וחצי בבוקר בניו יורק. חברו יהיה בעבודה או בדרך לשם.
"תספר לי על דיק טולי," אמר פול כאשר ריק ענה.
"מי?"
"האנגלי. עוסק בסחורות בלונדון, עושה עסקים במוסקבה."
"עוסק בסחורות? אני לא מכיר אף אחד כזה."
"אחד התורמים לקרן שלך..." קולו של פול גווע. "דיק טולי?"
"תאמין לי, אם הוא היה תורם, הייתי מכיר את השם שלו. אני לא מכיר שום דיק טולי או משהו דומה. מצטער."
-60-
אולי המפגש עם "דיק טולי" היה רק מבחן, חשב פול, שבאמצעותו ניסה גאלקין לבדוק אם החתן שלו נאמן לו? האם הוא מסוגל למזימה כזאת? ואולי לא גאלקין, אלא ברזין? או הפס"ב? לא יכול להיות שאדיסון בישל כאן משהו, נכון...? אם כי גם התוכנית של הבולשת לא היתה ברורה לפול.
הוא החליט להמשיך בינתיים במשימה, בתקווה שהוא מבין נכון את המציאות סביבו. ואם כך, הוא חייב למצוא דרך לשתול את האיתורן בתיק של ארקדי. ככל שחשב על זה, המשימה נראתה לו בלתי אפשרית. רק עוד יומיים נותרו לשהות שלהם במוסקבה. הזמן הלך ואזל.
רק לעתים נדירות התרחק גאלקין מהתיק שלו. כאילו התיק הוא חלק ממנו. רק כשהיה בבית השאיר אותו בחדר העבודה. אבל כאן, במוסקבה, האפשרות היחידה תהיה לתמרן את גאלקין למפגש אישי בארבע עיניים, ואז לחכות שיצא לרגע מהחדר וייגש לשירותים. אולי בסוויטה שלו במלון.
פול ידע שגאלקין יהיה במסעדה בשבע בערב, בעוד כמה שעות, אבל לא היה לו מושג איפה הוא עכשיו. אולי הוא כבר חזר למלון. מספר הטלפון של חותנו היה שמור אצלו בטלפון, אבל היה ברור לו שהוא לא באמת רשאי להתקשר אליו. בטח לא עכשיו, כי אולי הוא שכב לנוח. פול התקשר לדלפק הקבלה וביקש שיקשרו אותו עם הסוויטה של גאלקין.
הטלפון צלצל וצלצל. פקיד המלון עלה שוב על הקו ואמר, "מצטער, נראה לי שמר גאלקין לא נמצא."
כלומר, הוא עדיין לא חזר. הם ייפגשו בעוד כמה שעות. אולי במהלך ארוחת הערב תהיה הזדמנות כלשהי.
מסעדת ארגבי היתה במרחק חמש דקות הליכה מהמלון. מסעדה מוסקבאית ותיקה, שהתמחתה במאכלים גיאורגיים. במבואה קידם את פניו גבר בגיל העמידה, רזה כמו כלב רוח, שבירך אותו ברוסית. פול הסביר שעליו להצטרף למר גאלקין, ורב המלצרים ליווה אותו אל חדר פרטי, ששולחן סגלגל גדול ניצב במרכזו. סביב השולחן ישבו עמיתיו של פול וכמה אנשים שלא זיהה, ובראש השולחן ישב ארקדי, שקרא, "הנה מר ברייטמן מצטרף אלינו סוף סוף."
"קבלו את התנצלותי," אמר פול והנהן. הוא נרדם בחדר, עדיין בחליפה מהבוקר, והתעורר מאוחר.
ארקדי ערך היכרות בין פול לנאספים. הסועדים האחרים היו עורכי דין ויועצים רוסים, שגאלקין עבד איתם בעבר, וכן אורלוב, מטלובסקי, ברזין ואחד המאבטחים של ברזין. כוסו של פול היתה מלאה ביין לבן גיאורגי שנקרא צינַנדָלי, צלחתו היתה גדושה חָצָ'פּוּרי, חינקָלי ושישליק. היין היה בעל טעם פרחוני נעים.
ברזין סיפר לנוכחים על ימי הזוהר של המסעדה, כשארגבי היתה מקום המפגש החביב על אנשי הקג"ב. קים פילבּי אהב לבוא לכאן, אמר ברזין. "לפי הסיפורים, כל השולחנות היו מרושתים במיקרופונים." קולו היה דק ושקט. "כל מי שישב כאן היה צריך להיזהר מאוד במה שהוא אומר."
גאלקין היה רגוע, יותר מכפי שפול ראה אותו אי פעם, אפילו בבית. הוא סיפר סיפורים, התלוצץ פה ושם וצחק במלוא גרון. הוא שב אל מולדתו ונראה שונה, נינוח יותר. בשלב מסוים אפילו הרשה לעצמו להתבדח על חשבון אוליגרכים אחרים, הנאמנים לקרמלין. "הרוסים תמיד אותו דבר, לא משנה מי בשלטון הצאר, הסובייטים או הקפיטליזם. בית המשפט במוסקבה מלא תמיד ב... בובות צייתניות." הוא נעץ מבט בפול, הצביע עליו באצבע זקורה ואמר, "בובה שאוהבת את החוטים שלה חושבת שהיא חופשייה."
ארוחת הערב הסתיימה אחרי חצות. גאלקין ופול נפרדו מהאחרים במבואת המסעדה. תיק העסקים של גאלקין לא היה איתו. כנראה נשאר בחדר שלו. בכל מקרה, במהלך השהות במסעדה לא נקרתה שום הזדמנות לפעולה. כשהמתינו למעלית במלון, נראה גאלקין עייף וזקן יותר משבעים ומשהו שנותיו, ובכל זאת נראה מרוצה.
פול הרהר במשפט שאמר חותנו, על הבובה שחושבת שהיא חופשייה אם היא אוהבת את החוטים שלה. האם הוא התכוון לכך שפּוֹל הוא בובה על חוטים? או להפך: שהוא, גאלקין, מרגיש שהוא בובה כזאת?
"ראית קצת את מוסקבה?" שאל גאלקין כשעמדו זה לצד זה.
"כן, קצת."
"טטיאנה עשתה לך סיור?"
"האמת שכמעט לא ראיתי את טטיאנה היום! רוב הזמן היא היתה עם אמא שלה. כשהיא לא עסקה בצילום. אבל תשמע, אני צריך לדבר איתך כמה דקות."
"מתי, עכשיו?"
המעלית צלצלה, הדלתות נפתחו, והם נכנסו לתא.
"זה לא ייקח הרבה זמן," אמר פול.
-61-
הסוויטה הנשיאותית שכנה בקומה העשירית. היא היתה רחבת ידיים כמובן, מודרנית בעיצובה, וחלשה על נוף לילי מרהיב של הקרמלין וכנסיית וסילי הקדוש. הווילונות הלבנים היו פתוחים עכשיו אל נוף העיר. שתי ספות לבנות ניצבו זו מול זו, וביניהן שולחן זכוכית נמוך, ועליו זר אירוסים ומגש גדול של פירות אקזוטיים.
על הרצפה, ליד השולחן הסלוני, היה מונח תיק העסקים של גאלקין.
הם התיישבו זה מול זה, כל אחד מהם על ספה נפרדת. גאלקין נשען לאחור, שילב את רגליו וטלטל את העליונה. הוא נראה שיכור קצת.
במהלך השהות במסעדה, פול שם לב שחותנו לא ניגש לשירותים. בקרוב בוודאי יהיה חייב לגשת. לא מעט משקאות נמזגו סביב השולחן, ופול כבר הבחין שגאלקין סובל מאותה צרה שפוקדת גברים רבים בגילו: הוא נאלץ להשתין לעתים תכופות. לכן פול יצטרך רק להמתין עד שגאלקין יקום ויפרוש לשירותים. ואז הוא ישלים את המשימה.
"אז מה? מוסקבה לא מוצאת חן בעיניך? או כן מוצאת חן?" אמר גאלקין.
"עיר יפהפייה."
גאלקין הנהן. "איפה הלכת היום?"
פול משך בכתפיו. "הכיכר האדומה, וסילי הקדוש, המקומות הרגילים."
"קניון גום מוצא חן?"
האם חותנו הצמיד לו מעקב?
"קניון מעולה." פול ניסה להפגין התלהבות.
"שום מוזיאון?"
פול שתק רגע. בטנו התכווצה. עד כמה גאלקין מודע למקומות שבהם ביקר היום? "ערכתי ביקור קצר בגלריית טרטיאקוב."
"קצר?"
"מוזיאונים משעממים אותי די מהר. אני מודה."
"וטטיאנה שלי מבלה יפה?"
"חושב שכן. אנחנו כמעט לא..."
"כן, כן, כמעט לא נפגשים, אני יודע. היא הרבה עם אמא שלה, מה?"
"כן."
"טטיאנה גם אוהבת מוסקבה. אכלתם ארוחת ערב עם גלינה בוריסובנה, כן?"
"גברת אמיתית."
"לא כשהיא צועקת," השיב ארקדי וחייך בהתנצלות. "סליחה, אני שיכור. היא אמא טובה. יפהפייה, פעם היא היתה." הוא הוריד את מבטו ושילב את ידיו. "אתה צריך להגיד לי משהו?"
"כן, אני..."
"תסלח לי. אני חייב רגע לגולאג." גאלקין קם מתנדנד מהספה וכמעט מעד בהתחלה.
"גולאג?" שאל פול.
חותנו חייך ופסע לעבר הדלת. "ככה אנחנו אומרים שירותים." הוא צחקק.
גאלקין החווה לפול שיָקום גם כן. "אתה יודע, פול, אני עייף ולא כל כך צלול," הוא אמר וסילק אותו במחוות יד. "לילה טוב."
אוף. "נמשיך בבוקר?" אמר פול והשתדל לא להישמע נואש.
"הכול יכול לחכות."
"מתי נוכל לדבר בבוקר?"
"יש לי ארוחת בוקר עם ברזין בתשע."
"אז לפני כן?" ונקווה שברזין לא יקדים.
"תבוא בשמונה."
הפגישות של פול נקבעו לשעה תשע. "שמונה מצוין," הוא אמר. אולי הניסיון הבא יעלה יפה.
למחרת קם בשבע, שתה קפה בנחת בסוויטה שלהם, והתלבש.
גאלקין פתח את דלת הסוויטה שלו. הוא לבש חליפה יוקרתית מחויטת, עם עניבה חומה משובחת. הוא נראה זועף קצת, אולי מחמרמורת.
הם התיישבו שוב בסלון. ספלים וקנקן קפה היו מונחים על השולחן הסלוני, ליד התיק של גאלקין, בדיוק במקום שפול ראה אותו בלילה הקודם.
"אלינה לא באה למוסקבה לעתים קרובות?" פול מזג קפה לשניהם.
"כעסים ישנים, אני חושב," אמר גאלקין ולא הרחיב. הוא שינה את הנושא. "הפגישות שלך מתקדמות טוב, כן?"
"כן. ושלך?"
גאלקין התעלם מהשאלה, כאילו היא מחוצפת. "הנישואים בסדר?" שאל פתאום. "אתה לא מסתכל על נשים אחרות, אני מקווה. ואם כן רק להסתכל, לא לגעת."
"הנישואים טובים." שתיקה ארוכה השתררה, שבמהלכה שניהם לגמו מהקפה. "אז בדקתי קצת את היפריון," אמר פול.
"גיפריון?"
"היתה לי הרגשה לא טובה בקשר למשהו, אז חפרתי קצת." הוא סיפר לגאלקין על כך שבית משפט בסיביר סגר את החברה מכיוון שזיהמה את ימת באיקל. פול לא מצא במרשתת שום חומר בנושא, ולכן החליט להמר על כך ש"דיק טולי" אמר לו את האמת.
ארקדי צמצם את עיניו והנהן, מהורהר. אילו היו לו משושים, הם היו מזדקרים עכשיו.
"אין לנו עניין להיות בעלים של המזהם הגדול ביותר ברוסיה," אמר פול.
"נכון," אמר גאלקין במהירות. "זה מלכודת דובים."
פול תיאר את מה שבוודאי כבר היה ברור לגאלקין: אם יקנו מניות בחברה, ייקחו על עצמם חלק עצום מהחוב. ואז קם גאלקין ואמר, "הגיע זמן להשתין."
פול הביט בו כשפסע בכבדות אל מחוץ לחדר. הוא שמע את דלת חדר הרחצה נסגרת. סוף סוף, חשב. עכשיו נקווה שזה ייקח הרבה זמן.
בלב הולם גחן שמאלה והרים את התיק. ריח עור משובח עלה באפו. התיק לא היה נעול.
הוא המשיך להטות אוזן לשובו של גאלקין.
הוא סובב את אבזם הפליז ופתח את כנף העור. התיק היה גדוש מסמכים. הוא הבחין בכיס הפנימי שבו הורו לו לטמון את המכשיר. הוא שלף את האיתורן מכיסו הימני, קילף במהירות את מדבקת הנייר, אחז בזהירות באיתורן ותחב את ידו לתוך הכיס המיועד בתיק.
והטה אוזן... כי אם גאלקין יחזור כרגע ויראה אותו כשידו בתוך התיק, לא תהיה לו שום דרך להיחלץ. שום הסבר שיצדיק את מעשיו. או לפחות לא הסבר שיוכל לשלוף מהשרוול.
במהירות החליק את האיתורן אל תחתית הכיס הפנימי הצד הדָביק כלפי הדופן הפנימית של הכיס וטפח עליו כך שיידבק למקומו.
הוא שלף את ידו מהתיק, סגר בחזרה את כנף העור, סובב את האבזם למקומו, והרים את מבטו.
ארקדי עמד והביט בו.
הַשתנה מהירה ביותר.
לבו של פול דהר. הוא הרים את התיק בפנים סמוקים. "מה זה, עור עגל משופשף?" קרקר בחיוך מלא התפעלות.
גאלקין חייך, מרוצה מהמחמאה לכאורה, ונראה שהוא עומד לומר משהו, אבל פעמון הדלת צלצל פתאום. השעה היתה תשע בדיוק. גאלקין ניגש לפתוח את הדלת לברזין.
"בוקר טוב," אמר ברזין.
פול קם כשברזין נכנס לסוויטה. מנהל האבטחה סקר אותו בחשדנות. גם הוא לבש חליפה. פול תהה לאן הם הולכים, אם הם אכן הולכים יחד.
-62-
טטיאנה רק התעוררה מהשינה כשפול חזר לסוויטה. מסכַת השינה שלה היתה משוכה מעלה, על סבך השיער הסתור. "איפה היית?" שאלה.
"נפגשתי עם אבא שלך," אמר. חמש עשרה דקות עברו מרגע שהטמין את האיתורן, והוא עדיין היה מלא חרדה. אם המכשיר יתגלה, החשד ייפול בראש ובראשונה עליו. גאלקין ראה שהוא מחזיק את התיק, אבל האם חשד במשהו? ואולי ברזין יערוך חיפוש בתיק של הבוס. פול לא רצה לחשוב על האפשרות הזאת.
"מתי אתה מסיים את הפגישות היום? שוב בצהריים?"
"כנראה," אמר.
"מאמא רוצה לפגוש אותך שוב. לארוחת צהריים או ערב, היום. כי מחר אנחנו כבר עוזבים."
אבל פול היה צריך לעשות משהו בצהריים, ולא היה יכול להשתמש שוב בתירוץ שהוא יוצא לסיור בעיר, כתייר. לא תירוץ מספיק טוב להתחמקות מארוחת צהריים או ערב. לכן אמר, "אני חייב להשאיר את הצהריים פתוח לארוחת עסקים. אני אצטרף אליכן לארוחת ערב."
בזמן שטטיאנה היתה במקלחת, הוציא פול את האייפון השני מהמזוודה שלו, הפעיל אותו ופתח את יישומון סיגנל. בוצע, כתב לאהרון.
ברכות, הגיעה התשובה כעבור דקה. מוטב מאוחר מלעולם לא.
אחרי בוקר נוסף של פגישות סרק לכאורה עם לקוחות פוטנציאליים, אכן התקיימה פגישה עסקית במסעדת גן התאומים, מסעדה בעלת שני כוכבי מישלן, שנוהלה על ידי אחים תאומים. מטבח מודרני "מהשדה לצלחת", מנות שמזכירות ציורים של מַגריט ורשימת יינות נרחבת. אחרי הארוחה, שני עמיתיו הזמינו את פול להצטרף אליהם לסיור במוזיאון נַשָׁקיית הקרמלין, שבו אפשר לראות את אוסף תכשיטי הכתר, את כס השנהב של איוואן האיום ואת אוסף ביצי הפברז'ה של הקרמלין.
אבל פול דחה את ההזמנה וטען שעליו להצטרף לאשתו.
טיעון סביר.
למען האמת, הוא רצה למצוא את האישה שבזכותה גאלקין התעשר.
תחנת המטרו הקרובה היתה מאיָאקובסקָאיָה, שנקראת על שם המשורר הרוסי המפורסם ולדימיר מאיקובסקי. הכניסה לתחנה היתה במרחק בניינים ספורים מהמלון, אחרי סניף של מסעדת KFC. מעלית הורידה את פול אל בטן האדמה. הוא קרא במרשתת לאיזה עומק עצום חפרו כדי לבנות את המטרו במוסקבה, כדי שהתחנות יוכלו לשמש כמקלטים בזמן מלחמה. אבל הוא הופתע מהפאר. נברשות ועמודי שיש, תקרות קמורות מעוטרות בפסיפסים ססגוניים, שהציגו מראות מהחיים הסובייטיים ופיארו את הישגי העבר של ברית המועצות. תאורה רכה יצרה זוהר חמים.
כמה אנשים נוספים נכנסו לתחנה בזמן שהוא נכנס, אבל לא נראה שהם עוקבים אחריו, למיטב הבנתו. במכונת הכרטיסים ראה שנסיעה אחת עולה 57 רובל. הוא קנה כרטיס יומי ב 265 רובל כשלושה דולרים. השלטים היו ברוסית וגם באנגלית, למרבה המזל. לאחר בלבול רגעי, ראה שהוא צריך לנסוע בקו החוּם, קו קולְצֵבָאיָה. הוא עלה לרכבת, החליף רכבות לפי הצורך, ולבסוף יצא בתחנת בָּאוּמַנסקָאיָה. התחנה הזאת היתה הרבה יותר צנועה ופשוטה, אם כי היה בה ציור קיר של ולדימיר איליץ' לנין כלוחם עז נפש.
פול עלה בדרגנוע התלול אל הרחוב, וראה לפניו בניין בהיר ענקי, רב שכבתי כמו עוגת חתונה, שנבנה בסגנון הקלאסיציזם הסטליניסטי: האוניברסיטה הטכנית הממלכתית של מוסקבה ע"ש באומן, שבה סיים גאלקין את לימודיו כחמישים שנה קודם לכן. הכניסה לבניין היתה עשויה מאבן אדומה, ועל העמודים המוצקים ניצבו פסלים של אלים קדמונים ושל מדענים סובייטים ידועים. פול נכנס, וכעבור זמן לא רב מצא את הספרייה בקומה הראשונה. כשאיתר את אחד הספרנים גבר נמוך, בעל רעמת שיער שהאפיר בטרם עת אמר ברוסית הבסיסית שלו, "אני מחפש את ספר המחזור של שנת 1969."
האיש השיב ברוסית מהירה ובזעף, כאילו הוא מתקן אותו. ואז עבר לאנגלית. "אתה סטודנט? תייר?"
"אבי סיים את הלימודים בבאומן ב 1969."
"אה, מרשים מאוד," אמר הספרן בחיוך. "מה הוא למד?"
"הנדסה כימית. רציתי לראות מה כתבו עליו בספר המחזור."
"בוא אחרי."
האיש הוביל את פול במעלה מדרגות ובין שורות מדפים אל מדור ספרי המחזור. הוא איתר בזריזות את השנה המתאימה, ומעל מדף גבוה שלף ספר שנקרא "ידיעון מדעי וטכני של האוניברסיטה הטכנית הממלכתית של מוסקבה ע"ש באומן". ספר מחזור כנראה. פול הודה לו, לקח את הספר אל שולחן סמוך והחל לעלעל בו. הספרן אמר שייגש אליו אם יהיו לו שאלות נוספות.
פול עלעל בספר. מעניין כמה מהתלמידים האלה, שסיימו ב 1969, עדיין חיים אחרי חמישים ושש שנים, חשב בלבו. רובם בוודאי בני שבעים ושש או שבעים ושבע. רובם היו גברים, ותוחלת החיים הממוצעת של גברים רוסים פול בדק את זה היתה שישים ושמונה. הכיתות היו קטנות, כך ראה. בסך הכול היו שם כמאתיים סטודנטים.
ברגע שהבין איך הספר ערוך, הצליח לאתר את ארקדי גאלקין. בתצלום רבוע קטן, בשחור ולבן, נראה בחור בעל רעמת תלתלים ופנים רציניים. לא היה כל ספק שזה האיש.
פול המשיך לעלעל בדפי הפקולטה וחיפש את לודמילה סרגייבנה, או לודמילה ס' משהו.
היו שם חמש לודמילות. פול שרבט את שמן המלא על פיסת נייר: אחת מהן היתה פקידה בכירה, ששמה לודמילה אלכסנדרובנה חראמובה, בלונדית בעלת מראה אצילי. יפה ובכירה מכדי להיות המתאימה, ושמה השני לא היה "סרגייבנה" השם שטטיאנה אמרה לו. הבאה אחריה היתה לודמילה אַרטֵמֶבנה סידורובה. אחריה הגיע אל לודמילה מקסימובנה מיכאילובה.
ואז נתקל בלודמילה סרגייבנה זַייצֵבה. בחורה כהת שיער, בעלת משקפיים עבים מאוד, במסגרת שחורה.
זאת הלודמילה שחיפש. השם הנכון והמראה המתאים.
באחד ממסופי המחשב שבחדר העיון פתח פול מנוע חיפוש רוסי והקליד את השם. השם אכן הופיע, עם כתובת במוסקבה: רחוב קֶדרובה 322, בשכונת צֶ'רטָנובו. פול רשם את הכתובת והטלפון באייפון שהבולשת סיפקה לו. אם יצליח למצוא מי היא ומה היה תפקידה בעלייתו של ארקדי גאלקין, יהיה בידו מידע שלא נמצא בידי הבולשת. ומידע פירושו כוח.
-63-
ברחוב שמחוץ לאוניברסיטה היתה קליטה סבירה, ופול התקשר למספר של לודמילה זייצבה מהאייפון של הבולשת. אם היא לא תענה, הוא לא יטרח לנסוע עד הדירה שלה. אבל אם היא תענה...
"הלו?" אמר קול מחוספס.
"לודמילה סרגייבנה?"
"דא? קְטוֹ אֵטה?"
הוא דיבר באנגלית, בתקווה שגם היא יודעת אנגלית. "אני חבר של ארקדי גאלקין," אמר.
שתיקה ארוכה השתררה. "כן?"
"אני צריך לדבר איתך."
שוב השתררה שתיקה. פול חשב שהיא ניתקה. ואז: "מי זה?"
"שמי רוברט לנגפיט."
"כן?"
"את תהיי בבית בעוד שעה? אני רוצה לדבר איתך על משהו."
לפני שהספיקה למחות, הוא ניתק את השיחה.
הנסיעה במטרו לשכונת צ'רטנובו היתה ארוכה. השכונה היתה בפאתי העיר. תחנת המטרו שם היתה פשוטה ונטולת קישוטים. חדשה יחסית כנראה. כשיצא מהתחנה, ראה פול שהגיע לאזור דל מאוד של העיר. לא היו כאן תיירים. גבר ישן על ספסל רחוב. מן הסתם חסר בית. אשפה היתה פזורה על הקרקע. האספלט היה מלא בורות. פול חלף על פני אנדרטה לתוכנית החלל הסובייטית, וכעבור זמן קצר מצא את מקום מגוריה של לודמילה זייצבה רב קומות חבוט ומוזנח. דלת הכניסה לבניין לא היתה נעולה, והכניסה היתה זרועה בקבוקי וודקה ריקים ומחטי מזרקים משומשות. במבואה מצא טור מתגי אינטרקום לצד שמות משפחה; הוא לחץ על המתג ליד השם "זייצבה". דירה 6F.
הוא חיכה לזמזום הפתיחה של הדלת הפנימית. וחיכה. הוא צלצל שוב. לא היתה תשובה. אולי היא יצאה. אולי היא בעבודה, אם היא עדיין עובדת.
אישה נכנסה למבואה מבחוץ ופתחה במפתח את הדלת הפנימית. פול נכנס בעקבותיה.
על המעלית היה שלט ברוסית, שהודיע שהמעלית בתיקון. דירה 6F נמצאת בקומה השישית, שיער פול. הוא טיפס שש קומות, ובדרך ראה מחטים נוספות, אשפה שנשפכה בקומה השלישית קליפות תפוזים ומלון, עצמות עוף, משקע של קפה וקונדום משומש. עד שהגיע לקומה השישית, כבר היה קצר נשימה. אתה לא בכושר, נזף בעצמו.
הוא דפק בדלת דירה F. לא היה שם פעמון.
כלום. הוא חיכה רגע ונקש שוב.
מאי שם בפנים הוא שמע קול של אישה, דק, נוקשה ונוזף. הקול התקרב לדלת. "שְטוֹ, שטו, שטו?" אמר הקול. "מה, מה, מה? מי זה? מה אתה רוצה?"
הקול הצורמני המשיך למלמל כשהדלת נפתחה קצת, ופול ראה לפניו אישה נמוכה, שמנמנה ורחבת פנים, שעיניה נראה משונות עכורות ואטומות.
"לודמילה סרגייבנה? אני התקשרתי אלייך."
"כן, כן. מר... לנגפורד."
"לנגפיט." הוא הגיע להחלטה ואמר, "קיבלתי את השם שלך מגלינה בוריסובנה." והוסיף את שם המשפחה, ליתר ביטחון: "בלקינה." מדבריה של גלינה השתמע ששתיהן תיעבו זו את זו, אבל קשר אישי כלשהו עשוי להועיל יותר מזרות מוחלטת.
הדירה הדיפה ריח של בצל מטוגן, נעים למדי, אבל גם צחנת ריקבון כלשהו. פול הציץ פנימה וראה בחטף ערימות עיתונים וחפצים מגובבים. הוא נזכר בסרטון וידיאו שראה פעם ביוטיוב, על אנשים שלוקים באגרנות.
"אה, הנודניקית הזאת?" אמרה האישה בבוז ברוסית. "היא נתנה לך את הכתובת שלי?"
"היא נתנה לי את השם שלך," אמר פול, שלא רצה לפרט כיצד בדיוק הצליח לאתר אותה. "אני אסביר לך למה באתי," אמר באנגלית. "לא מזמן התחלתי לעבוד אצל ארקדי גאלקין, ויש דברים שמדאיגים אותי."
היא הביטה לעברו במבט לא ממוקד. נראה שהיא עיוורת. או שלא הבינה את מה שאמר באנגלית. הוא חזר על דבריו ברוסית פשוטה, וקיווה שהוא לא שוגה בניסוח. לבסוף אמר, "אני יכול להיכנס?" באנגלית ואחר כך ברוסית.
בזעף רב עוד יותר היא פתחה את הדלת עוד קצת כדי לאפשר לו להיכנס. "אתה אמריקאי?" שאלה.
"כן."
"אתה עובד בשביל האיש הגדול?" הבוז שלה היה חד וגלוי.
"כן." הוא נכנס. עכשיו ראה את הדירה במלוא עליבותה. אכן, חפצים היו מגובבים מכל עבר, מכוסים באבק, וביניהם גם כלי אוכל שכוחים, שהמזון התייבש בתוכם.
האישה נסוגה קצת והתיישבה על כיסא, ופול התיישב על כיסא הפסנתר, מולה. שום אור לא דלק בדירה המצחינה, ואפלולית שררה בחדר.
"למה? כבר אין מקומות עבודה אחרים באמריקה?"
פול הבין שטעה בפירוש דבריה של גלינה בנוגע לאישה הזאת. אולי לודמילה ניסתה לשכנע את ארקדי לא להתחתן עם גלינה, אבל היא בשום אופן לא היתה בעדו. והיא ידעה אנגלית היטב.
הוא פלט צחקוק מאולץ.
"אני מכירה את האיש הזה טוב מאוד," היא אמרה. "אתה מבין, ארקדי היה גבר קטן ולא מרשים. לא נאה במיוחד, אבל שאפתני מאוד. ופיקח מאוד מאוד. אף אחת מהבחורות בכיתה שלו לא התעניינה בו. עכשיו הוא אוליגרך עשיר וחזק, שנשוי לאיזה זנזונת, כמו שאתם קוראים לזה, כן? אבל אז, אפילו זנזונת לא היתה מסתכלת עליו... עד שהוא התחיל להתעשר, ואז הן התחילו להתאסף מסביבו כמו... כמו פרפרים לאור. הזהרתי אותו ששוחרות הממון יגיעו. אבל גברים הולכים לפי... האיבר שלהם... אפילו הפיקחים שבהם, אפילו שאפתנים כמו ארקדי גאלקין. אולי במיוחד אנשים כמוהו. לכן הוא הלך והתחתן עם הקליפה הזאת."
"גלינה."
"כן, ברור." עיניה הביטו אל מעבר לו.
אין ספק שהיא עיוורת, הסיק פול. היא גם נראתה מבוגרת מאוד, כמו בת תשעים ומשהו. ברוסיה אנשים מזדקנים מהר, חשב בלבו. אולי בגלל העוני. הוא ניסה כיוון אחר: "את היית אחת המורות שלו."
"לימדתי כלכלה באוניברסיטה, וגם הייתי בוועדה המייעצת בקרמלין. בתקופה שרוסיה עברה מקומוניזם לקפיטליזם. בתקופה ההיא, עוד יכולתי לראות. לא ידעתי שיש לי רֵטיניטיס פיגמֶנטוזה, ושאני הולכת ומתעוורת."
"והוא היה תלמיד שלך."
"אני גיליתי אותו. אני הייתי ציידת כישרונות. הזכרתי את השם שלו בפגישה השבועית של הוועדה המייעצת בקרמלין. הם בדקו אותו, היו מרוצים מהסיפור שלו... הוא היה חביב. בימים ההם, אתה יודע, כולנו חתרנו לאותה מטרה. כולנו ידענו שצעיר נמרץ ושאפתני יכול להועיל מאוד."
"באיזה אופן?"
"רצינו להפוך את אחת החברות הממשלתיות הגדולות ביותר לחברה פרטית, ולכן היינו זקוקים לטיפוסים קפיטליסטיים פיקחים. גאלקין למד במשך היום, ובלילה הוא סחר בשוק השחור. בהתחלה הוא מכר ג'ינס ואחר כך מכוניות. הרוויח הרבה כסף. זה משך את תשומת הלב שלנו. הוא היה צעיר מבריק."
"אז בעצם, בזכותך הוא התעשר?"
"אני פעלתי לטובת הכלל."
"באיזה אופן? מה עשית בשבילו?"
"לא, לא. אנחנו פשוט אפשרנו לו לעשות כסף. אפשרנו לו להשתלט על נכסים שנקלעו למצוקה. קיצרנו לו את הבירוקרטיה. נתנו לו הזדמנות להתעשר. הוא היה מספיק פיקח לצבור את ההון בעצמו. כל עוד הבירוקרטיה הרוסית לא הפריעה לו."
"אז עכשיו..." גמגם פול. "אני לא בטוח שאני מבין. הוא עצמאי? או שהקרמלין שולט בו?"
"כל האוליגרכים האלה הם בובות על חוטים. בובות על חוטים, עם חשבון בנק משלהן."
"והקרמלין מושך בחוטים?" פול חשב על דבריו של גאלקין בארוחת הערב בארגבי: בובה שאוהבת את החוטים שלה חושבת שהיא חופשייה.
"בנוגע למי שמושך בחוטים," המשיכה לודמילה, "כאן הכול מסתבך."
פול שתק רגע. "זאת אומרת שהוא עדיין מקושר לקרמלין?"
היא משכה בכתפיה. "תסתכל עלי. אתה חושב שאני עדיין חלק מהממשל כיום?"
הוא הנהן בכבדות ולא ענה.
"כבר לפני שנים סחטו מאיתנו את כל המיץ. ואני? זרקו אותי כמו חתיכת אשפה. תסתכל איך אני חיה."
"אבל מי זרק אותך?"
שוב משכה בכתפיה.
פול הניד את ראשו. "גאלקין בטח יודע שהמצב שלך גרוע. למה הוא לא עוזר לך?"
כעס הבזיק בעיניה. "הוא לא רוצה שום קשר איתי."
"למה לא?"
משיכת כתפיים נוספת. "אולי הוא רוצה שכולם יחשבו שהוא התעשר כי הוא גאון. הוא לא רוצה שידעו שהוא קיבל עזרה."
"או שהוא דו פרצופי."
"דו פרצופי? אתה יודע לספור רק עד שתיים...?"
"מה?"
"אלף שנה היתה ברוסיה חצר מלוכה כזאת או אחרת. וכל מי שהיה מעוניין לקחת חלק בשלטון טיפח לפחות שלושה פרצופים." היא זקרה אצבעות בזו אחר זו כשדיברה, "הפרצוף שמפנים לצאר. הפרצוף שמפנים אל עמיתים. והפרצוף שרואים בראי."
"אה," הוא הנהן.
לודמילה נופפה באצבעה ואמרה בשקט, "ברגע שנדמה לך שהבנת הכול, פתאום מתברר שטעית לגמרי."
פול הנהן ואמר, "רוסיה היא חידה אפופה מסתורין, או איך שצ'רצ'יל לא אמר את זה." אחד המורים שלו לרוסית במכללת ריד נהג לצטט את המשפט הזה.
היא נופפה בביטול. "שום חידה. אתם, האמריקאים, אתה מאמינים בכוח גס. אנחנו מאמינים ברמזים, בהטעיות וברעל על ידית הדלת. ועכשיו, באנגליה, יש ראש ממשלה חדש, שקוראים לו בוריס!"
הטלפון שלה צלצל. טלפון חוגה שחור, מיושן, כמו מהמאה שעברה. היא שלחה יד אליו, ואחרי כמה שניות של גישושים הצליחה לתפוס את השפופרת בידה.
"הלו!" היא הקשיבה. דיברה ברוסית מהירה וניתקה.
"מישהו עקב אחריך לכאן?" שאלה בבהלה.
בטנו של פול התכווצה. "לא יודע. אני לא יכול לדעת בוודאות, אבל אני חושב שלא. למה את..."
"הפס"ב מגיעים עוד מעט. זאת לא משטרה רגילה. יש לי חבר בפס"ב."
"מה זאת אומרת מגיעים? בשביל מה? הפגישה שלי איתך לא מנוגדת לחוק."
"אתה ברוסיה, ידידי. ידיעת החוק לא תעזור לך. לא תגן עליך. אם הם רוצים לעצור אותך, הם יעצרו אותך. הם ימצאו תירוץ."
"למה פס"ב?"
"מתחתי ביקורת על הממשל, אז הם עוקבים אחרי. מקשיבים לטלפון שלי. עכשיו אין בעיה לעשות את זה. הכול אוטומטי. מישהו מתקשר אלי, נורה אדומה נדלקת, אולי פעמון מצלצל איפשהו. לא יודעת איך. הם רוצים לדעת עם מי אני נפגשת. אמריקאי, את זה הם כבר יודעים. אז לך. לך מיד!"
"הם ממש קרובים?"
"בבקשה! לך!"
-64-
פול ירד במהירות בגרם המדרגות הפנימי בבניין של לודמילה, קומה אחר קומה, וצעדיו הדהדו בחלל הסגור. בקומת הקרקע העיף מבט מהיר וחיפש יציאה אחורית, אבל לא מצא כזאת. איש לא נראה בחזית הבניין, ולכן הסתכן ויצא בריצה בכיוון הזה.
הוא ניסה להיזכר במפה של שכונת צ'רטנובו ולרוץ בחזרה בדרך שבה הגיע. הוא ראה את הפסל של הקוסמונאוטים בגינה הקטנה, ראה את הכניסה לתחנת המטרו, והחליט לא להמשיך לשם. אל תחזור בדרך שבה באת, אמר לעצמו. אם הפס"ב מחפשים אותך, אל תקל עליהם.
הם בטח רוצים לחקור אותי, חשב. לגלות מי נפגש עם לודמילה זייצבה. אבל למה? פול ידע שבתקופה הזאת, מי שמותח ביקורת פומבית על הקרמלין עלול להיעצר. זאת היתה עובדה. ואם כך, האם פגישה עם מישהי כמוה עלולה להיות עילה למעצר?
הוא לא רצה לגלות את התשובה. אבל אם יעצרו אותו, אולי הוא פשוט יוכל להתקשר לארקדי גאלקין? גאלקין בטח מקושר עם הצמרת. הוא בטח יוכל לערוך שיחת טלפון ולסגור את כל העניין, לא?
ובכל זאת, פול לא רצה להילקח למעצר ולתשאול. הוא חייב להתחמק מהפס"ב, בעיר לא מוכרת, בארץ בעלת חוקים משלה. בלב הולם חלף על פני הכניסה למטרו ועבר את רחוב צ'רטאנוב ההומה. הוא ידע שהוא נראה כמו אמריקאי, ולא היו הרבה כמוהו בחלק הזה של העיר.
הוא המשיך ברחוב קדרובה, פנה ימינה לרחוב פְּרופְסוֹיוּזְנָאיָה, חצה אל אי התנועה המפריד בין הנתיבים המנוגדים ופסע לאורכו. הוא העיף מבט בשעונו.
לא היה לו זמן להזמין אובר, ולכן ניגש אל צד הדרך ונופף בידו. רכב שטח שברולט ניבָה שחור סטה ועצר לידו בצווחת צמיגים. מונית לא חוקית. יעשקו אותו במחיר, ידע, אבל לא היה לו זמן לשום דבר אחר.
באנחה שקע פול במושב האחורי של המכונית.
הנהג, שחבש כובע צמר אפור שטוח, אמר, "קוּדָה?" לאן?
-65-
שום סוכן פס"ב לא חיכה לו במלון, למיטב הבנתו. משום מה חש מוגן יותר בתפאורה היוקרתית של המלון המשובח ביותר במוסקבה, כאילו איש מהמקומיים לא יעז לפלוש לכאן. ובכל מקרה, אנשי הפס"ב לא יודעים מה שמו. לכל היותר, הם שמעו את השם "רוברט לנגפיט". זה גם השם היחיד שלודמילה יודעת.
אלא אם פניו נקלטו במצלמת אבטחה כלשהי. פול לא ראה מצלמה כזאת בבניין המגורים של לודמילה. אבל אם זיהו אותו... הוא לא רצה לחשוב על זה. כי אז גאלקין יֵדע שהוא מסתובב במוסקבה ומחטט בעברו, שהוא נפגש עם האישה שגייסה אותו לעבוד למען הקרמלין. ויכול להיות שמאותו רגע הוא לא יהיה סלחני במיוחד.
פול התגרה במזלו והסתכן. השאלה היא, האם ייאלץ להתמודד עם ההשלכות?
הוא עלה מיד לסוויטה. טטיאנה לא היתה שם. באייפון שלו היתה הודעה ממנה, שהם ייפגשו בשמונה במסעדת סלפי בשדרות נובינסקי.
באייפון השני היתה הודעת סיגנל מאדיסון, שבה היה כתוב פשוט, ברכות!
על מה? תהה פול.
בהודעת סיגנל נוספת, מאהרון, נאמר, הצלחנו! תודה.
האיתורן שהוא הטמין בתיק של גאלקין. לרגע שכח שעשה את זה.
כעבור כמה שעות הוא יצא לארוחת הערב ונסע למסעדה בבנטלי של גאלקין. על הבניין המודרני היה כתוב באנגלית "סלפי". בפנים, העיצוב היה מודרני מאוד, עם מטבח פתוח נוצץ. הוא מצא את טטיאנה ואמה ליד שולחן במיקום מוצלח, שקועות בשיחה.
הם ישבו במסעדה עד אחרי חצות. כוסות הוודקה הרבות עשו את שלהן, והאֵם והבת היו די גמורות. הפרידה התארכה מאוד טטיאנה ופול עמדו לעזוב את מוסקבה למחרת ורק אחרי זמן רב הצליח פול לגרור את טטיאנה אל הבנטלי הממתינה ובחזרה למלון.
הוא אחז בזרועה כשנכנסה בחוסר יציבות למבואה הריקה.
ואז ראה פול שהמבואה לא ריקה לגמרי. שני גברים בחליפות זולות וגבר אחד במדים ניצבו לפני דלפק הקבלה ותחקרו את פקיד הלילה.
אולי עניין שגרתי... אבל אולי לא.
האם הם מהפס"ב? והאם הם מחפשים איש עסקים אמריקאי ששמו לנגפיט? הם לא ימצאו אותו כאן. אבל האם יש בידם תצלום של אותו לנגפיט, ממצלמה שפול לא הבחין בה? וכשהוא יחלוף על פניהם והם יראו אותו, הם יעצרו אותו...?
הוא עבר אל צדה השני של טטיאנה, כדי שהיא זאת שתהיה קרובה יותר לדלפק הקבלה, ואילו הוא לא ייראה. טטיאנה דידתה על העקבים הגבוהים, שהקשו עליה בסופו של היום הארוך, ויחד הם חלפו על פני הדלפק והגיעו למעליות.
אבל לפני שהספיקו ללחוץ על הכפתור, שמע פול קול גברי רם קורא ברוסית. ארקדי התקרב אל המעלית, וגם הוא, כמו בתו, לא נראה יציב במיוחד. הוא לפת את התיק שלו בזרועו, חיבק את בתו בזרועו השנייה ואמר משהו ברוסית בנוגע למָאיָה דוֹץ' "הבת שלי", ידע פול. ארקדי הדיף צחנת סיגרים ומשקה. הוא פנה אל פול ואמר, "איך היה יום אחרון שלך במוסקבה?"
"נחמד מאוד, תודה."
"פגישות מוצלחות?"
"כן, בהחלט. תודה."
"ואחרי פגישות, מה עשית? כשבת שלי ואשתי לשעבר בזבזו כסף שלי?"
למה הוא שואל? "שוטטתי בעיר בעיקר."
"כן?"
"עיר יפהפייה."
שתיקה ארוכה השתררה, גאלקין כיווץ את גבותיו ועיניו ברקו. "למה הלכת לבאומן?"
בטנו של פול התכווצה. כנראה הוא שלח מישהו לעקוב אחרי, הבין.
טטיאנה צחקה ואמרה בתדהמה, "הלכת לאוניברסיטת באומן?"
"בהחלט," אמר לה פול. "ידעתי שאבא שלך למד שם, וידעתי שזה חשוב לו, אז קראתי על המוסד הזה. ראיתי התייחסות מעניינת לאדריכלות שלו." הוא פנה אל גאלקין ואמר, "חלק נבנה במאה התשע עשרה, וחלק הוא אדריכלות סובייטית. ובכל זאת הרמוני מאוד. משתלב." מבקר האדריכלות פול ברייטמן. האם גאלקין יודע שחתנו חקר על אודותיו באוניברסיטה?
האם עקבו אחריו גם לדירה של לודמילה? לא תהיה לו שום דרך להסביר את זה.
גאלקין נעץ בפול מבט נוקשה. "אדריכלות של באומן לא מעניינת," אמר ולא הוסיף.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
