- פרק 19 -
עכשיו
אמא שלךָ אף פעם לא היתה סבתא אמיתית מבחינתי. היא היתה דמות. סבתא מסיפורים. ישות זרה, נפרדת, מפחידה ורחוקה. נורא רחוקה. לא משום שגרה רחוק מאיתנו היא גרה בהחלט קרוב אלא משום שהיא היתה רחוקה ממני מיליון שנות אור. לא דומה בכלום למי שהיתה סבתא שלי.
מרגע שאני זוכרת את עצמי, וזה משלב מוקדם, מסביבות גיל שנתיים וחצי שלוש, אמא שלך אף פעם לא באה לבקר אותנו, אצלנו.
תמיד היינו הולכים לבקר אותה אצלה.
גם כשהעברת אותה בסוף ימיה לדירה שכורה בבניין שלנו, כדי שתהיה קרובה.
גם אז היא לא באמת התקרבה אלינו. הבן שלה הרופא, אתה, רק קירבת אותה אליך פיזית, מטעמי נוחות טיפול. זה הכול.
היא אף פעם לא שיחקה איתי, לא שוחחה איתי ממש או התעניינה בי באמת. גם לא באיתן, או באחד הנכדים האחרים, הילדים של אחיך.
שמת לב בכלל?
שמת לב שתמיד פחדתי ללכת אליה? כשהייתי קטנה, הייתי נדבקת לרגל שלך, לא מתרחקת, כי היה לי ברור שלא משנה מי בא או לא בא איתך תשומת לבה נתונה רק לך.
מה שלומך, היית שואל תמיד כשנכנסנו.
והיא, מבלי לקום ממקום מושבה על הספה או בכורסה, בחדר שבמרכזו עמד שולחן אוכל כבד וגדול, היתה מצמידה יד עבת אצבעות אל חזה, משחררת אנחה עמוקה ומיד אחריה פוצחת במונולוג שנפתח תמיד ב"אוי, רע מאוד. כמה שאני מרגישה לא טוב".
לפעמים הייתי בטוחה שברווח בין ה"אוי" להמשך היא תכף מתה.
והייתי מלכסנת אליך מבט מבוהל, שניסה להיות אמיץ, ורק כשהייתי רואה את החיוך הקטן מרצד לך על השפתיים ידעתי שהיא לא מתה. וגם לא תמות עכשיו. אלא תכף תתחיל למנות את כל החוליים והמכאובים שלה, ואני שוב אשתעמם בשקט דקות רבות וארוכות.
בפעמים המעטות שסיפרת, בקמצנות, על בית הוריך בילדותך, תמיד חזרת וסיפרת שאבא שלך שאותו הערצת היה כרוך אחרי אמא שלך, שהכתיבה לו את רצונותיה. אישה יפה, אמרת, ואני לא מצאתי את היופי הזה בתמונות הישנות מילדותך וצעירותך, ודאי לא בקשישה הקמוטה וכבדת הגוף, ששערה דבוק בקסדת ספריי לראשה ונדמה שהיא נאבקת בכל רגע על כל טיפת חמצן. גם בתמונות הישנות ראיתי רק אישה אדנותית, מפורכסת, תמיד עם מבט מתנשא, מהול ביוהרה. לא דומה לאישה הנרגנת, הזקנה בעיני, שלא זזה מהספה או הכורסה בביתה, והיא תמיד מלאה תלונות וטרוניות.
פעם אחת השארת אותי שם לבד לזמן קצר, שנראה לי כמו נצח ובוודאי היה משהו כמו חצי שעה. היא הציעה לי לשלשל את סל הקניות שהיה קשור בחבל למעקה מרפסת דירתה, אל המכולת שבקומת הקרקע.
תבקשי מהמכולתניק איזה ממתק שאת רוצה, אמרה לי. אולי חשבה לקנות את לבי בטבלת שוקולד או בחטיף. אבל המעקה במרפסת כמו המרפסת כולה היה מוזנח, ומבעד לטיח המתקלף בצבצו הלבנים, ואני הייתי בטוחה שהוא תכף יתפרק ויתמוטט, ואיתו תנשור כל המרפסת התלויה.
לא צריך, אמרתי לה וסירבתי בתוקף לחצות את מפתן הדלת שהובילה למרפסת.
איך שאת רוצה, היא השיבה באדישות והשתתקה.
וככה שתקנו עד שחזרת. ולא שמת לב בכלל למעמד המשונה הזה, של קשישה וילדה שיושבות בחדר אחד ביחד, שותקות וזרות זו לזו.
גם אז ראית רק מה שרצית לראות ולא שום דבר אחר.
איזה מזל שבקושי הלכת לבקר אותה, וככה גם אני הייתי פטורה.
ואיך בדיוק הסתדר לך, הבן המוצלח אך מנותק לאמא שבקושי ראית ובקושי דיברת איתה, לחיות בבית אחד דירה בדמי מפתח עם אמא אחרת, לא שלך? אמא של אשתך, החותנת?
אמא לא סבלה את אמא שלך. בצדק, כנראה, מבחינתה. וככל שחלפו השנים הנישואים שלכם התארכו והקשר שלך עם אמא שלך התרופף למינימום הכרחי לטעמך כך אמא הרשתה לעצמה יותר ויותר לדבר בגנותה. בגלוי.
פה ושם היית משתיק אותה, כי נזכרת שהיא מדברת על אמא שלך, ובכל זאת. אבל רק פה ושם.
ולא שהיו איזה בני משפחה אחרים שהיו קרובים אליה, שתבעו את עלבונה או מיהרו להגן על כבודה.
לא היו. כולם שמרו ממנה מרחק. או שהיא שמרה מהם.
בהלוויה שלה אף אחד לא הזיל דמעה. ולא מטעמי איפוק.
אני מניחה שהיא היתה אישה קשה. מאז ומתמיד. אבל לאורך שנות אלמנותה הרבות היא גם היתה אישה מרת נפש, מרירת בדידות. המעריץ הגדול שלה, ושמא היחיד בעלה מת והשאיר אותה שנים רבות בעיקר עם עצמה.
נדמה לי שהיא העריצה אותך. ולא ברפלקס מותנה של אמא לבן.
היא העריצה אותך על העצמאות, על החירות שלקחת לעצמך לעשות ככל העולה על רוחך. על עצם העובדה שהצלחת להפוך לרופא. וקצין בכיר בצבא. שבעצם הגעת הכי רחוק מבין ילדיה. בניגוד לציפיות. בטח שלה.
אני מניחה שכשם שאמא לא סבלה אותה, כך גם היא שנאה את אמא. שאף פעם לא היתה חכמה מספיק, יפה מספיק או מוצלחת מספיק בעיניה בשביל הבן שלה. גם אם הבן הזה לא היה באמת הבן האהוב עליה מכולם.
כי אף שלא היית האהוב מבין ילדיה ולא היה צריך להיות פרויד, או אפילו אדם מבוגר ממש כדי לקלוט את זה היית הבן המוצלח שלה.
הבן המוצלח.
שלה.
ואולי אני טועה. מדמיינת, משלימה כהבנתי פערים גדולים מדי בין נקודות אחיזה קטנות ומרוחקות, הנטועות אי שם בזיכרון.
אתה בטח לא הסברת כלום. גם לא באותו שלב מאוחר בחייך, כשהתחלת פתאום לחפש באינטרנט וברחבי העולם קשרי משפחה עלומים ורחוקים שנמלטו לכל עבר מפוגרומים ברוסיה, והקשר היחיד ששמרו עליו היה קשר השתיקה. אבל כמעט כולם היו מהצד של אבא שלך.
לא באמת הכרתי את אמא שלך, שהיתה לפחות בהגדרה הסבתא השנייה שלי.
נדמה לי שגם אתה לא באמת הכרת אותה.
נדמה לי גם שזה לא באמת עניין אותך, או הזיז לך.
כי בדיוק כמוה, גם אתה התעניינת בעיקר בעצמך.
-פרק 20-
1927
ליאון ממתין על הספסל בפארק, בשעה של ראשית דמדומים, כשבדי העצים הוותיקים מתקדרים לשחור קר מול האור ההולך ואוזל. הקור צורב, ורק הסיגריה העשירית שלו בשעות האחרונות מספקת לו אשליה אפופה בעשן של חום רגעי. הוא מעשן בשרשרת, מרגע שסיים למלא את חובותיו בבית החולים. כן, הוא בהחלט עצבני. הוא בוהה בסנאי המחפש מזון, ואולי מפלט מהקור, תחת העץ שמולו, רואה לא רואה אותו. מחשבותיו סובבות בראשו במעגלים.
קודם היה זה יוז'י, שבניגוד מוחלט לתחזיותיו ותקוותיו דחה על הסף את רעיון המרפאה המשותפת שהציג בפניו. ועכשיו עליו להתמודד עם אילזה, שאחרי למעלה מחודש של נתק ומשחקי חתול ועכבר, ניאותה להיפגש איתו סוף כל סוף, אחרי שורה של דחיות, והכול בעקבות הארוחה האומללה עם הוריו.
הוא אינו מצליח להבין את סירובו התקיף של יוז'י.
הוא אינו מצליח להבין מדוע אילזה, האישה ההגיונית ביותר שפגש מימיו, שחשיבתה הבלתי אמוציונלית בשונה מכל הנשים שהכיר תמיד הרשימה אותו כל כך, ניפחה את אירועי אותה ארוחה לממדי משבר של ממש ביניהם. המשבר הגדול הראשון. האם יהיה היחיד? ושמא האחרון?
ויוז'י. כפוי טובה. לוּ רק היתה מזדמנת לוֹ האפשרות לעבוד עם אחיו הגדול, עם יעקב הבכור, במרפאה אחת, כבר משלב ההתמחות, היה מרגיש בר מזל. אבל יעקב לא פה כבר מזמן, חזר לפלשתינה לפני שבע שנים, הרבה לפני שליאון החל את התמחותו.
הוא כה חסר לו, אחיו הגדול. לו היה כאן, ודאי גם היה מונע את הפיאסקו שהתרחש בארוחה המשפחתית עם אילזה. יעקב תמיד היה המיושב מבין שלושתם, יוז'י הפוחז, ואילו הוא מה הוא במנעד שביניהם? ובכל זאת, המיושב שבבנים הוא שעזב. פעמיים. לפני ואחרי המלחמה הגדולה את אירופה, את וינה, לטובת מה שאמם מכנה בנרגנות מתמדת "הרפתקה במדבר". התיישבות בפלשתינה.
לו היה צריך להמר מי משלושתם יהיה הראשון לממש את החלום האידיאולוגי הזה שהונחל בהם מנוער, היה אומר שיוז'י יהיה הראשון. אבל הנה, גם הוא עדיין כאן. ויעקב, לא זו בלבד שהוא עושה חיל כרופא כך לפחות על פי מכתביו הוא גם עושה זאת בפלשתינה, מגשים את חלומות נעוריהם, את חזונו של זאב ז'בוטינסקי להיות יהודי חדש.
והוא, מה?
תקוע על ספסל, רועד מקור בצינת ערב חורפי בווינה המתפנקת, ממתין לאישה שכועסת עליו, אחרי שאחיו ההרפתקן השיב את פניו ריקם בתגובה להצעתו הנדיבה לפתוח ביחד מרפאה. יוז'י, שטרם סיים את התמחותו ומומחיותו, מסרב לו שיש לו כבר קליינטורה קבועה של מטופלים נאמנים כרופא פנימי ולא פחות חשוב: בקרוב תהיה לו גם תעודת רופא מומחה בתחום נוסף חדש ומסעיר, ואם יצליח לממש את תוכניותיו, יהיה בין הראשונים, אולי אפילו הראשון ממש, להציע טיפולי הידרותרפיה לצד טיפולי אלקטרותרפיה במרפאה פרטית בווינה.
ואת ההזדמנות להיות שותף לכך יוז'י דחה!
כפוי טובה.
רק דיבר בלי הפוגה על המעבר לפלשתינה. והרי גם הוא מתכוון להגיע לשם, אבל קודם כול עליו להתבסס ולבסס את מומחיותו. לצבור ניסיון. כדי שיהיה לו יתרון ייחודי לכשיגיע לארץ החדשה. וזה לא סותר את האמונה השלמה ברעיון, את הכוונה האמיתית להגשים.
הוא מזדקף, מעביר יד טרודה וקרה בבלוריתו הלבנה, שולף את חפיסת הסיגריות מכיס מעילו השחור ומצית סיגריה חדשה בבדל הישנה, שהוא משליך ארצה בתום יניקת הפרידה המציתה ומועך בחרטום נעלו.
בקצה השביל הוא רואה את דמותה הזקופה של אילזה, מתקרבת לעברו בצעדים נמרצים.
הוא ממהר להשליך מעליו את הסיגריה, מכבה אותה תחת מדרך נעלו, מעביר שוב את ידו בשערו, מזדקף ומביט לעברה.
חיוך מהוסס מושך את זוויות פיו מעלה.
הוא קם מהספסל.
ולפתע, הוא יודע כיצד לפרוק את מטען המתח שביניהם.
אילזה נעמדת מולו, מלכסנת אליו מבט.
משהו רוטט בו. כן, זאת הדרך.
ולפני שהיא מספיקה לומר אפילו "ערב טוב", הוא כורע לפניה על השביל הקפוא, מרים מולה את פניו הנאות ושואל: "תסכימי להינשא לי?"
***
הֶר קראוס, מנהל החשבונות הראשי של החברה לאורך עשרות שנים, היה גם איש סודו וידידו הקרוב של אביה. אחרי מותו של מרקוס הוא היה מי שסייע לה יותר מכול יותר משני אחיה, שלכאורה ובאופן רשמי החזיקו בעמדות ניהול בכירות להמשיך את פעילותה השוטפת של החברה ולקדם אותה הלאה בצורה חלקה, מבלי להינגף במהמורות קטנות כגדולות. קראוס אמנם לא נהפך לדמות אב בעבורה איש לא היה יכול להיכנס לנעליו עצומות הממדים לטעמה של מרקוס אבל הוא בהחלט נהפך ליועץ הסתרים שלה, איש סודה ואמונה והמשענת העסקית שלה, נוסף על תפקידו כמנהל החשבונות.
היום, במסגרת ישיבתם השבועית, העלתה לדיון את נישואיה המתוכננים לד"ר גליקסון. לכאורה, עניין אישי לגמרי, אבל בעולמה הייחודי של אילזה רוזנברג, זהו עוד אירוע שיש לשלבו בתבונה בתוכנית העבודה השנתית, כדי להפיק ממנו את המרב לחברה ולמנוע כל אפשרות שיפריע לעבודה או יפגע בה באופן כלשהו.
"מה את בעצם שואלת?" מתנסח הר קראוס בדיפלומטיות ומיטיב את עניבתו.
"אני שואלת כמה דברים," עונה אילזה בענייניות שנשמעת זרה לחלוטין לעניין רומנטי שכזה. "ראשית האם לדעתך המהלך ישפיע באורח כלשהו על מעמד החברה האם למשל קולגות יתייחסו אלי אחרת מרגע שאיהפך לאשת איש? אולי מוטב להצניע את המהלך, לשמור את שם נעורי, להבהיר כי דבר לא משתנה בהיררכיה הניהולית? או שאתה סבור להפך, שמעמד של אישה נשואה יועיל לי במשאים ומתנים מול גורמים אחרים?"
קראוס משרבט במרץ במחברתו.
"שנית מהו לדעתך מועד הולם לביצוע המהלך? לי לא דחוף לממש את האירוסים, אבל אחַי ואחותי סבורים שעלי להתחשב בגילה המתקדם של אמי ולא לדחות את הנישואים יותר מדי. מה דעתך על ראשית הקיץ, בעוד כחצי שנה בערך?"
קראוס משרבט דבר מה נוסף במחברתו ואז מרים אליה את מבטו.
"פרויליין אילזה," הוא פונה אליה כהרגלו ומהסס לרגע.
"בבקשה, הר קראוס, אל תהסס להשיב לשאלותי, אחת לאחת," היא מעודדת אותו בחיוך.
קראוס מכחכח קלות, מעיין לרגע ברשומותיו ולבסוף מחזיר אליה את מבטו. "אענה על שאלותייך לפי הסדר. וראשית ברכותי, כמובן," הוא אומר ברצינות תהומית.
"תודה, הר קראוס."
"ובכן, כן. אשר לשאלת ההשפעה על החברה אני מאמין שזו תהיה מינימלית, ודאי נוכח העובדה שהמיועד אינו פועל בתחום העסקי, הוא רופא מדיציני, ועל כן אין שום נקודות מגע או חיכוך אפשריות. אני סבור שטוב תעשי אם מיד אחרי החתונה תפרסמי הודעת נישואים רשמית ותמציתית בעיתון, וזאת תהיה הודעה פומבית ממצה ומספקת. אשר לשם אני ממליץ שבכל מקרה תשאירי את שם משפחתך המקורי בסביבת העבודה והחברה, ותחליטי בעצמך כמובן, וגם," הוא ממהר להוסיף בדיפלומטיות, "בהתחשב בעמדת המיועד, אם להוסיף לשם נעורייך גם את שם משפחתך החדש או לא. ודאי בתקופת הנישואים הראשונה," הוא מדגיש, מקווה שתרד לסוף דעתו, שהרי מדובר גם בלי שהדברים ייאמרו מפורשות בתקופת ניסיון שכזאת.
"אשר למועד," הוא ממשיך לפי הרשימה שלפניו, "אין לדעתי כל יתרון או חסרון במועד זה או אחר, ככל שהדברים נוגעים לעבודת החברה והתנהלותה. מה שישפיע הוא רק אורכו של ירח הדבש, בהנחה שתחליטי לצאת אליו מיד לאחר החתונה. כיוון שכך, ולאור עמדת בני משפחתך, אני סבור שראשית הקיץ הקרוב זה בהחלט זמן מתאים, ודאי אם בכוונתך לצאת לירח הדבש בצמוד לאירוע. אשר לירח הדבש חשבתי עליו במונחי חופשה: כשם שבכל שנות ניהולך לא יצאת לחופשה ארוכה כדי לא לפגוע בפעילות החברה, גם בהקשר הזה כדאי שתנהגי באותה תבונה עסקית. שבוע עד עשרה ימים, נראים לי פרק זמן הולם מכל הבחינות."
אילזה מרוצה. קראוס אישש את כל מחשבותיה בנושא, חיזק את עמדותיה. עכשיו תצטרך רק לשכנע את ליאון בלוח הזמנים הזה. הוא ודאי ירצה להתייעץ עם הוריו, אבל מבחינתה זאת תהיה רק מחוות נימוס. אחרי ככלות הכול, מי יכול לסתור טיעון של התחשבות באם הכלה, שהיא אלמנה קשישה שבריאותה רופפת מעט, מה גם שמשפחתה היא זאת שמממנת את החתונה. בעלי המאה, וכולי.
היא ניגשת אל ארון המשקאות שבפינת החדר, שולפת שתי כוסיות קטנות ומוזגת להם מנות נדיבות של שרי.
"פרויליין אילזה, באמת," פוצח קראוס במחאה קלה.
"הר קראוס, לא תחגוג איתי?" שואלת אילזה, מגישה לו כוסית וחוזרת להתיישב מולו. "אני מתחתנת."
הם לוגמים בדממה.
"הר קראוס," פותחת שוב אילזה, ונימת קולה שונה, מהוססת מעט, משועשעת מעט. "אני יכולה לשאול אותך שאלה, איך לומר, יותר אישית?"
הוא נועץ בה מבט סקרני. "למה לא?" הוא משיב לבסוף.
"מה דעתך על החתן המיועד?" היא שואלת ומרכזת את מבטה בכוס, שבה היא מסחררת את השרי הארגמני.
"אינני מכיר אותו," מוחה קראוס בחמקנות.
"בכל זאת?" היא מתעקשת וממשיכה להתעסק בכוס ובנוזל שבתוכה.
קראוס מניח את כוסו בזהירות על השולחן ומשחרר אנחה קלה. הוא שוקל לרגע את מילותיו, מיישיר אליה מבט ואומר בנימה מדודה. "פרויליין אילזה. והרי אביך זיהה בך את החוכמה והתבונה וכושר השיפוט המצוין כבר בגיל צעיר, ואני הסכמתי איתו מאז ומעולם. אז את אינך זקוקה לי כדי לדעת שהמיועד הוא אולי רופא טוב שביום מן הימים יהיה אפילו רופא מצוין, אבל בשלב הזה בחייכם הוא חסר ידע והבנה בתחום הכלכלי והפיננסי, כאלה שלך יש ויש, ומצד שני יש לו להבנתי כל מיני תוכניות אידיאליסטיות, שלמיטב ידיעתי את אינך שותפה להן כרגע."
הוא עוצר לרגע. אילזה חדלה לשחק בכוס ומקשיבה לו בריכוז.
"כיוון שאת אישה חכמה, את ודאי מבינה שנישואים הם עסק מסובך. את מבינה אבל עדיין לא יודעת מניסיון אישי, כמובן. וכבעל ניסיון, שגם מכיר אותך ואת משפחתך היטב ושנים רבות," הוא מטעים והיא מרותקת, "אומר לך שנישואים כמו אלה שראית אצל הורייך הם דבר נדיר. ברוב המקרים בלי קשר לנקודת ההתחלה מדובר ברצף חיוני של פשרות כדי שהעסק יצליח. בנקודת המוצא שלך ושל המיועד אני רואה שני אנשים שונים מאוד לגביו, כאמור, אני מדבר מהתרשמות שטחית בלבד," הוא ממהר לשוב ולהדגיש, "בעלי שאיפות שונות. אינני יודע עד כמה דנתם בהבדלים ביניכם, אבל לו היית בתי," הוא מחייך אליה לרגע, "הייתי ממליץ לך ללבן דברים מרכזיים מראש, כדי לוודא למה את נכנסת ואם אכן הדברים מקובלים עלייך."
"אנחנו נפגשים עוד השבוע לשיחה כזאת," משיבה אילזה בחיוך מרוצה. "מי כמוך יודע שלא הייתי נכנסת לשותפות ולא משנה מאיזה סוג בלי להבהיר מראש את כל התנאים," היא אומרת ונועצת בו מבט מנצח.
קראוס מכחכח שוב.
"כן, ובכן," הוא מהמהם. "כדאי שתחשבי גם על הטמפרמנט."
"הטמפרמנט?" היא מקמטת את מצחה.
"כן," הוא אומר ושוב מיישיר אליה מבט, ידו לופתת שוב את רגל הכוסית. "להבנתי ולפי התרשמותי הקצרה, המיועד הוא גבר נעים הליכות תכונה שתמיד מועילה לרופא," הוא ממהר לרכך. "וגם נאה מראה. אפילו מעט גנדרן, אם יורשה לי לומר."
"יורשה לך, הר קראוס," אילזה מצטחקת, יודעת שהוא מרמז על התעניינותה הקלושה עד מוגבלת בבגדים בפרט ובהופעה בכלל.
"ואם יורשה לי להיות עוד יותר בוטה וישיר בזכות ה...קשר הארוך והמיוחד בינינו," הוא מתפתל.
"יורשה, יורשה," היא קוטעת בקוצר רוח אופייני.
"אם כך, אני מעז לשאול: האם זה מעשה חכם להינשא לגבר כה נאה, שככל הנראה גם נהנה מכך שהוא נאה?"
הוא אינו אומר, אבל היא יודעת שלמעשה הוא התכוון לומר: גבר יפה ממך. ויודע שהוא כזה.
***
לאחר משא ומתן קצר נקבע מועד החתונה לסוף חודש יוני. מגדה עמדה על כך שהחתונה תיערך בגינת האחוזה המשפחתית ולא באולם מלון בווינה עצמה, כפי שרצתה פרומה גליקסון. "והרי הקיץ בשיא יופיו ביוני," אמרה לה מגדה במתק שפתיים במפגש בין השתיים, שנערך בבית הקפה המסוגנן של המלון שבו התאכסנו בני הזוג גליקסון, שהגיעו לווינה "לתאם את החתונה", כפי שהגדיר זאת ליאון, כחודש לאחר הודעת האירוסים.
מצד אחד של השולחן ישבו אילזה ואמה, ולצדן אלפרד, "למען הרושם בלבד," כפי שהבטיחה לו אילזה, שביקשה ממנו להצטרף כדי לשדר את העוצמה הגברית שכבר הבינה שהיא נשק חשוב במאבק, שקיוותה שיהיה האחרון מול פרומה גליקסון. מן העבר האחר ישבו ליאון העצבני, דחוק בין פרומה לאלימלך, שהתקשו להתאפק מול הררי הקצפת שהלכה ונמסה על גבעות העוגה ככל שהדיונים התמשכו.
"תגידי לי מה את רוצה שיהיה," אמרה אילזה למגדה יומיים קודם למפגש, כשהגיעה לעבור איתה על הנושאים החשובים לתיאום. "תגידי מה חשוב לך ומה לא באמת, שנדע על מה להתעקש ואיפה אפשר לוותר," אמרה אילזה בענייניות.
"זאת החתונה שלך, ליבשן," אמרה מגדה בפליאה מסוימת.
אילזה הביטה באמה רגע ארוך ואז אמרה: "מוּטי, את הרי יודעת שכל החגיגה הזאת לא מעניינת אותי. עוד מהחתונה של אדית את יודעת שאני שונאת תחרות ושמלות מצועצעות ולעמוד מול צלם ולחייך להמון אנשים, שרק מעטים מהם באמת קרובים אלי או מעניינים אותי. מבחינתי זאת בסך הכול הצגה, ומה שחשוב לי זה שאת תיהני. שזה יהיה בדיוק כמו שאת חלמת ורצית."
"בשבילך," קוטעת מגדה, כמעט בתחינה.
אילזה לוקחת את ידה ועוטפת אותה בשתי ידיה. "אני יודעת, מוּטי. את רצית בשבילי ועכשיו אני רוצה בשבילך."
בהנאה גדולה עמדה אילזה על כל אחד מרצונותיה של אמה, שמול בני הזוג גליקסון נהפכו לדרישותיה של הכלה. ובכל פעם שפרומה התנשפה והתלקחה בטיעון כלשהו, אילזה נשענה לאחור, שילבה את זרועותיה וסימנה לאמה לחזור על משפט המפתח ששיננה איתה מראש: "אבל, פראו גליקסון, את פשוט חייבת לוותר לי כאן, הרי אני משלמת על כל הדברים האלה."
אלפרד, שלא הוציא מילה כמעט במהלך המפגש, ריכז את כל מאמציו בניסיונות לשמור על ארשת פנים רצינית ובאכילת העוגה עתירת הקרם והקצפת.
ליאון, שגם הוא לא הוציא כמעט מילה במהלך המפגש, נראה כמי שלשפתיו נתפר חיוך קבוע, שלא מש, לא התרחב ולא הצטמק אף לא לרגע.
ואילזה ציינה לעצמה שוב לזכור שבשעת מבחן הוא אולי יהיה זה שהכול יפנו אליו לתשובות, אבל היא תהיה זאת שתקבל את ההחלטות.
המבחן הראשון התחולל שלושה שבועות קודם לכן, בשיחת הכוונות שערכה עם ליאון, "המיועד", כפי שהחלה לכנותו בינה לבינה בעקבות השיחה עם הר קראוס. היה לה מילון שלם של "מונחי הר קראוס" שאימצה לעצמה לאורך השנים. "המיועד" התווסף אליהם.
היא ביקשה מליאון לפגוש אותה במשרדה בשעת צהריים, בתואנה שהיא עמוסה עבודה אך אינה רוצה לדחות את השיחה החשובה. היא בנתה על כך שגם זמנו יהיה מוגבל באמצע יום עבודה, ועל כן השיחה תהיה מראש תחומה בזמן. כמו כן סברה שהסביבה הנוקשה, המקצועית, המוקפת עובדים זוטרים וזרים, תחייב איפוק מצד שניהם, למקרה שהשיחה תתלקח לוויכוח או חלילה למריבה. הדוקטור המהודר לא ירשה לעצמו להתפרץ או לחולל מהומה בנסיבות הללו, והיא עצמה למודת ניסיון בשמירה על קור רוחה במגרש הבית המקצועי שלה, שבו היא השליטה.
אלא שכל חששותיה ותכנוניה התגלו כמיותרים.
"עלינו להבהיר כמה דברים מראש לגבי נישואינו," אמרה אילזה מיד לאחר שאנט סגרה אחריה את הדלת.
"ודאי, ודאי," מלמל ליאון וניגש לנקר את לחייה. אילזה החוותה לעבר פינת הישיבה והתיישבה מולו באחת הכורסאות. כששקע בכורסה האחרת, הבחין במחברת הקטנה שהיתה מונחת מולה, על השולחן הנמוך שביניהם, והתחייך.
"משהו מצחיק אותך?" היא שאלה ונטלה את המחברת לידה.
"לא, לא," מיהר להפיס את דעתה. "אני פשוט משועשע לראות שאת ממש עבדת לקראת המפגש הזה. כאילו שאני אנחנו, החתונה, זאת משימת עבודה של ממש."
אילזה החזירה לו חיוך קפוץ, מהסוג שלמדה לשגר לבני שיח שזיהתה כי הם מצפים לחיוך, אף כי בעיניה הדיון שעל הפרק לא היה כלל וכלל נושא לחיוכים. אבל אם זה מה שנחוץ כדי להשיג את מבוקשה, כפי שלמדה, היא תחייך. מהשפתיים, לא מהראש או הלב.
"ובכן, ליאון, אני בהחלט הקדשתי מחשבה מראש לדברים, כי לטעמי חשוב מאוד להבהיר אותם לפני כל ה..." היא חיפשה מילה אחרת מ"חתונה", שהחלה לתעב מרגע שהבינה את ממדי האירוע שיהיה שלה. "החגיגות הקרובות."
"את צודקת, בהחלט," הוא מיהר להסכים מולה.
"אנחנו גם לא..." היא הישירה אליו מבט נוקב, "עלם חמודות שחלב אם עדיין לא יבש משפתיו וילדונת פתיה שעולמה משתרע בין תחרה בלגית לשווייצרית," הפתיעה אותו בבקיאות לא צפויה. "לא, אנחנו גבר למוד קרבות, איש העולם ורופא מומחה, ואשת עסקים מצליחה, בעלת ותק וניסיון. שנינו יודעים מה אנחנו רוצים ומה אנחנו עושים," אמרה.
ליאון הנהן מולה. "בהחלט," אמר. "וחשוב שנדע מה כל אחד מאיתנו רואה, צופה ורוצה, בעתיד לבוא."
מכאן חילופי הדברים היו תמציתיים וממוקדים.
אילזה הבהירה כי בכוונתה להמשיך לנהל את החברה כפי שהיה עד כה. ליאון הבהיר כי בכוונתו להמשיך בעבודתו בבית החולים ובהמשך, לכשיתאפשר לו, לפתוח מרפאה פרטית שתציע טיפולי הידרותרפיה וטיפולי אלקטרותרפיה.
אילזה הציעה לבנות תוכנית עסקית למיזם, ולבחון אפשרויות השקעה בו. בתנאי שיתחייב למספר שיוגדר מראש של שנות הפעלה למרפאה, כדי להחזיר את ההשקעה. היא לא אמרה שזאת גם תהיה דרכה לוודא שלא ייסע לפלשתינה בשנים הקרובות.
ליאון הבהיר שבכוונתו להמשיך בפעילותו הציונית, אף כי הוא אינו מצפה מאילזה לקחת גם היא חלק בה. הוא גם הבהיר שבשלב כלשהו בעתיד בכוונתו לנסוע לפלשתינה, "לבחון את המקום והאפשרויות הגלומות בו".
אילזה הבהירה שוודאי בשלב זה בחייה, פעילותו זאת, כמו גם תוכניות המסע שלו לפלשתינה, הן שלו בלבד ואינן מעניינה, ולכן לא תהיה שותפה להן, אך גם לא תעמוד בדרכו.
הם יעברו להתגורר באחוזה שבפרוור, כך סיכמו בקלות. לליאון ממילא לא היה הרבה מה להציע בתחום, שכן דירתו הקטנה בווינה לא התאימה למגורי זוג, ואמצעים לרכישת מקום הולם בגודלו לא היו לו, כפי שידעו שניהם. זאת ועוד: אילזה הבהירה שמגדה כבר אינה מסוגלת לחיות שם לבדה, ובראייה לעתיד לכשיהיה להם ילד, האחוזה הפרוורית היא המקום הטוב ביותר לגידולו. או גידולה.
שניהם הסכימו בקלות שכדאי שיביאו לעולם צאצא או צאצאית אבל בעתיד. רק אחרי תום שנת נישואיהם הראשונה. המונח שנת ניסיון לא נאמר במפורש, אך הובן במפורש.
ורק ילד אחד. גם כאן שררה ביניהם תמימות דעים חריגה הן באופייה והן בנחרצותה.
גם אם עד כה לא שוחחו על כך ישירות, לשניהם היה ברור שאף אחד מהם לא קורץ מהחומר תאב הילדים.
השיחה הכי חשובה שניהלו מעולם התנהלה כולה על מי מנוחות והסתיימה בקלות, בהסכמה הדדית ובמהירות. אילזה ראתה בכך אות מבשר טובות לעתיד השותפות ביניהם.
***
עכשיו היא עומדת מול הראי בחדרה ובוחנת את בבואתה. מן החלון הפתוח עולים קולות מהוסים של הפועלים השונים, שמתקינים אביזרים אחרונים של עיטור וקישוט. אמה אמנם הביאה את הגנן הוותיק לסף התמוטטות עצבים, אבל הגינה בהחלט מרהיבה. טרודה רודה כבר יומיים בצבא המבשלות והמגישים, סופרת שוב ושוב פריטי סכו"ם וגביעי משקה. היא בוודאי נהנית. ובקומה הראשונה מתכונן עכשיו הצלם להנציח אותה ואת ליאון ואת שאר בני המשפחה בתצלומי החתונה המסורתיים, אלה שהיא שונאת בכל נימי נפשה עוד מילדותה.
היא מביטה בראי. נעלי העקב המעוטרות בשוליהן בסרט סאטן לוחצות לה, אף שכבר שבוע שלם היא מסתובבת בהן בכל ערב, כמצוות מגדה, שהזהירה אותה ש"נעליים יש להכניס לשימוש מראש". היא מתעבת את הטול השקוף שהספרית הצמידה לתסרוקתה, המגוחכת בפני עצמה לטעמה. מי המציא את הנוהג הזה, להכביר סמרטוטי תחרה על ראש הכלה?
מזל שעמדה בסירובה ללבוש שמלת כלולות מסורתית וארוכה. "על גופתי," הודיעה בזעף למגדה ולאדית. "אני לא מתחתנת בשמלה מהמאה הקודמת. אנחנו במאה העשרים, ואני לא איזו גברת עם קמליות. אני אישה מודרנית! ואם מישהי מהצד השני תגיד משהו," הקדימה בשצף קצף טיעון אפשרי לגבי משפחת החתן, "תגידו לה שהחתן חולם להיות יהודי חדש. אז הוא מתחתן עם יהודייה חדשה!"
הדיון שלא ממש התחיל, תם.
עכשיו היא מביטה בעצמה בשמלה שבחרה. לבנה, משיית ורפויה, עם קו מותן מודרני נמוך ואמרה אלכסונית, כמו שראתה בז'ורנל מאמריקה. התופרת כמעט התפלצה. "ז'ורנל מאמריקה?!" הזדעקה כשאילזה הציגה לה אותו. "אבל אנחנו אירופים! כאן האופנה העילית, לא שם! אצל ה... ה..." המילים נתקעו בגרונה. ובלית ברירה נכנעה.
חיוך קטן מתפשט על פניה.
אף אחד לא יגיד לה מה ללבוש.
הצלם מביים אותה מול ליאון, שנראה לה כמנצח נטול תזמורת, במכנסיים ובמקטורן פראק כהים, עניבת פרפר מסנוורת בלובנה על כותונתו הצחורה, ומגבעת צילינדר בידו.
"לפנות קצת זה אל זה, חיוך קטן, כן, ככה. חתן, תחזיק לכלה את היד, טוב מאוד, הצילינדר קצת הצדה, יופי, יופי. איזה יופי," הוא מבזיק במצלמה.
ורגע אחרי שאור המבזק המסנוור מתפצח בחדר, נשמע קולה של פרומה מפינת החדר.
"כמה שליאון יפה."
כמה שאת מטומטמת, חושבת לעצמה אילזה.
- פרק 21 -
עכשיו
אפילו בסוף, במוסד הכעור שבו הטלוויזיה מימשה בעליבות קולנית במיוחד את כינוי הגנאי שהאמריקאים הצמידו לה "קופסת האידיוטים", במקום שבו לא ידעת כבר מי אתה ומי אנחנו, שבו אכלת ביסקוויטים ומפיות נייר בלי הבחנה, אפילו אז ושם, למרות הבשר המידלדל, העור הרפוי תלוי והמבט הכבוי בעיניים, עדיין נותר בך משהו מהאיש יפה המראה שהיית.
והיית. גבר נאה, בלי מאמץ. בלי בגדים ממותגים, אביזרי אופנה, גינונים או טיפולים.
ההפך, כמעט.
גם בשנים שהיית קצת שמן, איכשהו היה ברור שזה מצב זמני, שתכף יעבור. כמו בגד לא מחמיא שנלבש כי נקנה, אבל תכף תכף ינופה מהארון. ובאמת, בוקר אחד פשוט קמת והודעת שהחלטת לרדת עשרה קילו. וכך היה. הם נשרו ממך במהירות, במה שנראה כחוסר מאמץ מוחלט, ולא חזרו יותר. לעולם.
ולא שהיית איזה אפולו, ג'ורג' קלוני או קרי גרנט הצעיר. לא, אף פעם לא היית מזן החתיך ההורס, אבל היית גבר נאה. בצעירותך בסגנון הילד טוב, אף שממש לא היית כזה, אחר כך בסגנון הגבר האינטלקטואלי. זה עם המשקפיים, שלא דחוף לו להפגין את הנוכחות שלו, אבל כולם יודעים שהוא שם.
כשהייתי קטנה אף אחד לא אמר לי שאבא שלי חתיך. או יפה. אבל ידעתי. כמו שילדים יודעים.
ובאותו אופן אינסטינקטיבי ידעתי גם שזה: א' לא מעניין אותך, וב' זה חלק ממך שאתה לגמרי בטוח בו. כמו שמעולם לא היה לך ספק שאתה רופא מעולה.
לכן היה מרגיז כל כך שכאילו בכוונה, ככל שהזדקנת, שִׁכללת את האדישות להופעה שלך לכדי אמנות ההתרסה. ממש כאילו היית מתבגר מתמרד. נעלי ספורט כעורות ממקור לא ידוע, מכנסיים זולים, שאף פעם לא היו בדיוק במידה הנכונה ורוב הזמן היו תלויים על בלימת חגורה תורנית סתמית, חולצות כפתורים שהיו בערך בגילי, או נקנו לפי הקילו ונראו בהתאם, וכובע מצחייה מהוה מרוב שימוש, שקיבלת בחינם באיזה אירוע. הכיתוב הסגיר. ושני זוגות משקפיים תלויים בשרוכים נטולי כל חן על צווארך, מסתבכים לנצח זה בזה. ולהשלמת מראה הלא שם זין מסטיק בפה.
ככה גם הופעת בבית הכנסת בבר מצווה המשפחתית ההיא.
התשובה הישראלית לקלוֹשָׁאר מצוי.
לא ידענו איפה לשים את עצמנו מהמבוכה.
מבחינתך זה היה בסך הכול עוד אירוע שבו בני המשפחה מבלבלים לך את המוח עם איזו שטות.
בתמונות החתונה שלכם, עם החולצה הלבנה, החיוך והתלתל הסורר לפעמים, רואים לך את הכריזמה מבצבצת בין התווים השובבים נאים.
אמא לא נראית ככה.
אני תוהה אם סבתא שאלה אותה אז, לפני שיצאו ההזמנות לחתונה במלון קטה דן בתל אביב, אם היא חושבת שזה טוב להתחתן עם גבר יפה ממנה.
שהרי במקרה שלך, בדיוק כמו במקרה של בעלה, זה לא היה רק העניין של המראה. זה הביטחון שבא יחד איתו. וכל השאר.
שלא היו לבת שלה.
שהיא בטח ראתה שיש לך. היא הרי הכירה מקרוב את השילוב הזה.
וידעה בדיוק מה חוסר איזון כזה עלול לגרום. ודאי למישהי כמו הבת שלה.
שהיתה שונה לחלוטין ממנה.
היא הפכה את החיסרון לכאורה הזה ליתרון למעשה.
אבל הבת שלה, היא לבטח ידעה, לא היתה מסוגלת לכך.
קשה להיות הורה שרואה הבדלים ומגבלות.
קשה להיות ילד לכוד בתוכם.
קשה להעלים עין. לטייח. לשקר.
קשה לומר את האמת. בזמן אמת.
ואותךָ היא שאלה אז את השאלה הזאת, רק להפך?
האם כדאי שאתה, היפה מבין שניכם, תתחתן עם אמא שלי, הבת שלה, שהיתה ולבטח גם הרגישה פחות יפה ממך?
ואם היתה שואלת, מה היית עונה?
אל תבלבלי את המוח?
כי כשבעיניך משהו היה לא חשוב, אז הוא פשוט היה לא חשוב?
זהו, שלא.
-פרק 22-
1929
אילזה מזדקפת בכורסה הרחבה שמאחורי המכתבה, שאותה היא עדיין מכנה בינה לבינה המכתבה של אבא, בחדר העבודה שבאחוזה. בימים אלה היא כבר מתקשה עד מאוד למצוא לעצמה תנוחה נוחה. הבטן הגדולה של סוף ההיריון מכבידה ומגבילה אותה יותר ויותר מיום ליום. ליאון סבור שעליה למתן את אכילתה כדי למתן את עלייתה במשקל, אבל אילזה אינה מתרשמת מדבריו.
"מה הוא מבין בזה," השיבה בביטול לאמה, שתהתה על יחסה המתעלם לדברי בעלה הרופא. "הוא בקושי רואה אותי, הוא כל היום בבית החולים או במרפאה שהולכת ונבנית, ואין לו מושג כמה ומה אני באמת אוכלת. ובכלל, אחיך אוטו, דוקטור אוטו רייכספלד, האיש שנכח בלידה שלי," הדגישה בלהט, "אמר יותר מפעם אחת שאני לגמרי בסדר, וכך אומר גם הרופא שלי. שאינו הבעל שלי," אמרה בנימה מנצחת וסגרה כל פתח להמשך הדיון.
היא משוכנעת שהיא נוהגת ונהגה לאורך כל הדרך כהלכה, בעצמה וביצור שממשיך לשכון בגופה, אך אין ספק שהיא כבר משתוקקת למימוש ההיפרדות, שהיא מייחלת כבר מאוד לבואה. היא רוצה לחזור להיות אדונית לגופה. לשבת, לקום, לשכב וללכת בחופשיות, ללא כאב ובלי סרבול. היא רוצה לחזור לחליפות העסקים שלה, לא משום שהן מחמיאות לה לדעתה, אלא משום שהיא יודעת שהן משדרות כוח ועוצמה ששום שמלת היריון אינה יכולה לשדר. והיא חייבת לחזור לעמדתה המקצועית הטבעית והראויה בהקדם האפשרי. אין לה שום צורך במבטים שנועצים בה עמיתיה לעסקים בחודשים האחרונים, שעיניהם מטיילות תדיר אל תפיחות שדיה הגדלים, והיא גם אינה שואבת כל הנאה מכך.
היא מיטיבה את ישיבתה, נושפת אוויר ופונה אל אחותה היושבת מולה.
"ובכן?" היא שואלת בענייניות וזוקרת גבה.
אדית נראית מהססת, עיניה מתרוצצות בין דפי הנייר שבידיה.
"אדית," אומרת אילזה בהחלטיות שקטה. "אני שואלת לדעתך כי אני מעריכה אותה, כי את מנוסה בתחום ואני סומכת עלייך. אבל אני אהיה זאת שתקבל את ההחלטה, אז תפסיקי לחשוש מלהטות את כף דעתך," היא מתחייכת רגע לשמע הביטוי שהמציאה, "לטובת מועמדת זו או אחרת."
"חשבתי שאת וליאון תחליטו ביחד," אומרת אדית ועוצרת לרגע את רשרושי הנייר שלה.
"מה הוא קשור?" קוצפת אילזה.
"הוא האבא," אומרת אדית חרש. "כשהילדים שלנו נולדו, אברהם ואני החלטנו ביחד," היא מוסיפה.
"אברהם ואת זה לא ליאון ואני," חורצת אילזה בקוצר רוח. "ליאון עסוק כל כולו בעבודה. יש בית חולים וישנה המרפאה, שכידוע לך היא עסק חדש לגמרי עם הבריכות הטיפוליות האלה שהוא בונה במרתף הבניין. השקעתי," היא מטעימה, "הרבה כסף בעסק הזה, וכל יום שעובר כשהוא עדיין לא פעיל זה סוג של הפסד. וחוץ מזה, ברגע שנכנסתי להיריון, חלקו בפרויקט הזה תם למעשה," היא אומרת ורואה את אדית מתכווצת מולה. "אני לא מנסה לזעזע אותך או לדבר בגסות רוח," היא מתרככת מעט. "אנחנו פשוט ניגשנו לדבר הזה באופן שונה מכם, באופן שונה ממרבית הזוגות, כנראה. יש בינינו " היא עוצרת לבחור מילה הולמת, "הסכמות. כן. הסכמנו מראש על דברים. ואחד מהם הוא שאת האומנת אני אבחר ואגדיר את תוכנית העבודה שלה. הוא מצדו יהיה אחראי ללמד אותה עזרה ראשונה," היא מוסיפה בגאווה.
אבל אדית נראית מבועתת. "עזרה ראשונה?"
"ודאי," אומרת אילזה. "היא לא צריכה רק ללמד את הילד או הילדה כל מיני דברים ולהשגיח עליו בשעת משחק, היא צריכה להיות מסוגלת לטפל בו או בה במקרה שיפול וייפצע חלילה, ייחנק מפיסת מזון וכן הלאה. זאת בסך הכול חשיבה לוגית בסיסית."
אדית נראית מזועזעת. אילזה אינה מבינה מדוע.
אדית בולעת רוק חזק, מניחה את ערימת דפיה לפניה על המכתבה ומביטה באילזה. "אני יודעת שדיברנו על זה, אבל אני שואלת אותך שוב: את בטוחה שאת לא רוצה לשקול בכל זאת אומנת אוסטרית? פראו ליזל עשתה עלי רושם מצו "
"למה את חוזרת שוב למה שאמרתי שלא בא בחשבון?" מתפרצת אילזה בזעם. "אני לא מעוניינת באומנת מקומית. אני רוצה שהילד שלי יקבל מרגע לידתו כלים נכונים לעולם המודרני שאנחנו חיים בו, לעולם שמתקדם ומשתנה. רק טיפש, שעיניו לא בראשו, יבכר משמעת אוסטרית על פני לימוד השפה האנגלית. זאת שפת העולם והעתיד, והילד שלי ייוולד עם הפנים והכלים לעתיד!"
לחייה של אדית בוערות. אילזה, שנשענת שוב לאחור בחיפוש מחודש אחרי תנוחה נוחה, קולטת את המבט המושפל בעיני אחותה הגדולה. שנראית לה לפתע דומה מתמיד לאמן. אישה מבוגרת, כמעט קשישה.
"סליחה, אדית אהובה. לא התכוונתי להתפרץ עלייך. ההיריון הבלתי נגמר הזה מקצר עוד יותר את טווח הסבלנות הקצר בין כה וכה שלי," היא מחייכת לעומתה.
אדית שבה ונוטלת את הדפים לידיה, מיישרת קמטים בלתי נראים בחצאיתה.
"פניתי לעזרתך כי אני מעריכה את דעתך. אז בואי נתמקד במועמדות האנגליות שיש לנו."
אדית משחררת אוויר ואחר כך פוצחת בסקירה מפותלת של שלוש מועמדות אנגליות לתפקיד. אילזה מתאמצת לא לקטוע אותה, לא לדרוש ממנה להגיע לשורה התחתונה.
כעבור דקות שנדמות לאילזה כנצח, אדית מסכמת: "מיס מריה נראית לי כאימהית משלושתן, מיס מיליסנט נראתה לי כמנוסה מכולן ומיס הלן כ...שונה, או מקורית מכולן."
אילזה נוטה להסכים. "אמא יש לילד," היא מונה, "הניסיון הרב עלול לגרום לחיכוכים מיותרים לאור העובדה שאני רבת ניסיון בתחומים רבים אבל לא בהורות, ומקוריות היא תכונה חשובה מאוד בעיני, שאינה מוערכת דיה. מיס הלן, אם כן, היא הזוכה," היא אומרת, ובאותו הרגע ממש חשה כאב עמום בגבה. "מחר אבקש מאנט לטפל בכל הניירת."
בצלצול פעמון היא מזמנת את טרודה, מנהלת משק הבית, שמגיעה חמוצת מבע כתמיד. אילזה מעדכנת אותה בדבר בואה של האומנת המיועדת ומבקשת ממנה להכין את חדרה ולהדריך אותה בהגיעה בהליכות הבית. טרודה מסתפקת בהנהון קצר ויוצאת מהחדר.
אדית שבה ופונה אל אילזה. "ליבשן," היא אומרת ברכות.
אילזה נדרכת. כשאדית פונה אליה כך, היא בדרך כלל עומדת לומר לה דבר מה שלא ינעם לה בלשון המעטה.
"זה בקשר לאמא."
"מה איתה?" תובעת אילזה.
"את ודאי שמה לב שהיא חלשה. הגיל אינו מיטיב איתה."
"את יודעת משהו שאני לא יודעת?" שואלת אילזה בחשש מובלע.
"אני יודעת מה אני רואה," מתנסחת אדית בדיפלומטיות. "ואני לא בטוחה שרעש והמולה של תינוק שזה אך נולד, הוא מה שהיא זקוקה לו עכשיו."
אילזה רק נועצת בה מבט.
אדית מכחכחת. "אני חושבת שכדאי אולי לחשוב על סידורי מחיה שונים," היא אומרת, וכשאילזה ממשיכה לשתוק, היא רוכנת בעצבנות קדימה. "אני חוששת לבריאותה, אילזה. אני חושבת שעם כל האהבה שלה אלייך ושמחתה על הנכד שתכף יגיע, היא לא תוכל להתמודד באמת עם תינוק בבית." אילזה עדיין שותקת. "את זוכרת כמה את עצמך התלוננת שהיא זקנה ועייפה כשהיית קטנה? וזה היה לפני עשרים וחמש שנה! תחשבי איך היא עכשיו."
"מכל הנכדים, דווקא הנכד הזה יפריע לה?" אומרת שואלת אילזה במה שהיא משתדלת שיהיה טון מדוד.
"הנכדים האחרים כולם כבר גדולים," מחייכת אליה אדית. אלוהים, כמה שאחותה הקטנה, שכבר כזאת גדולה, היא לפעמים עדיין ילדה קטנה. "וגם כשהיו קטנים היא לא גרה איתם באותו בית. וכשהיו באים לבקר אותה את ודאי זוכרת עד כמה הם עייפו אותה."
אילזה שותקת רגע ואז שואלת, "אז מה את מנסה לומר בעצם?"
"שצריך לחשוב על שינוי סידורי המחיה שלה."
"ואני חושבת שתינוק חדש בבית יחזיר לה משהו משמחת החיים שאבדה לה." אילזה שוב חשה דקירה בגבה. "וחוץ מזה," היא מוסיפה כאילו במחשבה שנייה, אף שהכול תוכנן בקפידה מראש, "ממחר אשהה בדירה בווינה עד הלידה. ליאון ואני, שנינו סבורים שזה יעיל ובטוח יותר לצורך ההגעה לבית החולים. כך שלאמא תהיה עכשיו תקופה יפה של מנוחה ושקט. ואני," היא מוסיפה בבדל חיוך ערמומי, "אוכל סוף סוף לפקח מקרוב בעצמי על המרפאה ההולכת ונבנית. אחרי הכול, השקעתי סכום נאה בפרויקט החדשני הזה. בריכות טיפוליות," היא מנופפת בביטול בידה. "מי שמע על דבר כזה. ועוד בבניין מגורים בלב העיר! יש לו מזל גדול, לדוקטור גליקסון, שיש לו אותי, כי בלעדי לא היה מקבל את האישורים הנחוצים למקום הזה עוד שנים רבות עם או בלי כל החיוכים השרמנטיים שלו!"
אדית מתחייכת מולה.
כן, אין ספק שיש לו, לגיס שלה, סדרה מרשימה של חיוכים שרמנטיים שהוא שולף בקלות לפי הצורך. אין גם ספק שיש לו מזל גדול שיש לו לצדו את אחותה הקטנה החכמה, המקושרת, המפוכחת והעשירה. בלעדיה, ספק אם היה יכול להרשות לעצמו את ההרפתקה המקצועית שנכנס אליה עכשיו. דווקא עכשיו, כשהם עומדים להביא לעולם ילד, להפוך למשפחה אמיתית. אדית יודעת בוודאות שלא היו בידו האמצעים הכספיים לכך, אלמלא אילזה. אלפרד טורח להזכיר זאת במרירות שוב ושוב. "על חשבון המשפחה," הוא חוזר ואומר, שוכח שליאון גם הוא חלק מהמשפחה עכשיו. אלפרד, בכלל, צינן מאוד את יחסו אל ליאון מאז נישא לאילזה. בסתר לבה אדית חושבת חוששת שאלפרד עצמו קצת נשבה בקסמי הרופא השרמנטי בראשית היכרותם וקיווה אולי לידידות אחרת ביניהם. ומשהתברר שליאון אינו מגלה בו עניין עצמאי התאכזב, במיוחד לאחר נישואיו לאילזה, שהוא בחר לראות בהם נישואי נוחות גרידא.
"מה יש לו איתה," קבל פעם באוזני אדית, "תסתכלי עליו ועליה. את יודעת עד כמה אני מעריך את אחותנו, את חריפותה העסקית, את החשיבה שלה שמנתחת ורואה כל דבר שישה מהלכים קדימה. אבל זאת ספֵירה אחרת מזאת שהוא נמצא בה. הוא גבר יפה שנהנה מזה שהוא יפה, עם ראש מלא פרפרים, החל מאמבטיות טיפול ועד ציוֹניזמוּס. הוא לא מפסיק לחלום, היא אפילו לא חולמת בהקיץ!" חרץ.
כששאלה את אילזה, בפרץ נדיר של אומץ, מה ראתה באיש שבחרה בו, שעולמו נראה כה שונה משלה, השיבה אילזה בנחת: "בדיוק את זה. הוא לא מפריע לי בעניינים שלי, ואני לא מפריעה לו בשלו. יש בינינו ידידות, כבוד, הערכה הדדית והבנה. יחסינו לא נבטו בערוגת ורדים לצלילי כינור דביקים. אנחנו דנו מראש בכל הנושאים החשובים לשותפות זוגית והגענו להסכמות. אין ולא יהיו הפתעות, עד כמה שזה תלוי בנו."
אילזה סובבת בין חללי המרתף השונים, מתבוננת באמבטיות האבן המשונות, מקשיבה בחצי אוזן ללהגו הנלהב והבלתי פוסק של ליאון, המסביר לְמה כל דבר וחלל נועדו וישמשו. ריחו החריף של הצבע הלבן שבו סויד הכול מעקצץ באפה. היא מתעטשת.
"אז מה בעצם מעכב את סיום העבודה עכשיו?" היא שואלת.
"צריך לעשות עוד טסט למילוי הבריכות," כך הוא מכנה את האמבטיות המשונות, "וריקונן. וגם כל הניירת הרשמית נייר מכתבים, פנקסי מרשמים, דפי רישום חולים וכן הלאה טרם הגיעה מהדפוס. ועדיין לא התפניתי לראיין מזכירה ולסגור עם עוזר כלבבי," הוא אומר בלהט של ילד שקיבל צעצוע חדש ומתמהמה בהוצאתו מהאריזה, כדי למשוך עוד ועוד את רגעי ההנאה בשימוש ראשון.
אילזה סוקרת את החדר ומסמנת לו באצבעה לבוא אחריה. "אני חייבת לצאת מכאן, ריח הסיד הורג אותי," היא מבהירה.
הם עולים במדרגות לקומה הראשונה, לדירתם. זאת שפעם שימשה את אביה של אילזה בימים שעשה בעיר, ואחריו אותה בימי רווקותה, ועכשיו היא שלהם. בסתר לב ליאון חולם שהדירה הזאת תהיה המקום שבו יעשה את ימות השבוע ברגע שהמרפאה תתחיל לפעול. חרף הגודל והפאר של בית האחוזה וגינתה המטופחת ורחבת הידיים, המעבר לפרוור לא היטיב עם ליאון. הנסיעה הארוכה לעבודה בבית החולים שבלב העיר וחזרה, הצורך הקבוע לתאם ולתמרן את נסיעותיו עם אילזה, שרגילה היתה שהמכונית עומדת לרשותה הבלעדית. כשקבל על כך, בעיקר כשהיה צריך לבקש ממנה להמתין לו או לחלופין לקצר את השתתפותו במפגשי התנועה וישיבותיה, היא התייחסה בביטול לדבריו. וסירבה בתוקף להשתמש במקרים כאלה במכונית האחרת של החברה, או לרכוש אחת נוספת. "ליאון יקירי, אתה משום מה שוכח שהמכונית שאתה נהנה ממנה היא מכונית החברה, כלומר היא נועדה לשמש אותי, לא אותך. אין שום הצדקה שאני, מנהלת החברה, אשתמש בשתי מכוניות שלה, ודאי לא כשיש לי רק ישבן אחד," אמרה בזעם באחד מוויכוחיהם בנושא. "אם אתה סבור שאתה זקוק למכונית משלך תתכבד בבקשה ותרכוש לך אחת," חתמה את הנושא, בידיעה שאין בידו האמצעים לרכוש מכונית.
ליאון שתק שתיקה מרירה. הוא מעולם לא הצליח להבין את מה שבעיניו היה ידה הקפוצה של אילזה, שהרי ידע היטב כי היא כשלעצמה, וכל בני משפחתה, אמידים. מאוד. עשירים למעשה.
ענייני התחבורה לא היו הסיבה היחידה שהוא העדיף את הדירה בעיר על פני האחוזה בפרוור. אמנם בראשית נישואיהם היו שוהים באחוזה בעיקר בסופי שבוע ובחגים, אבל בהדרגה אילזה מימשה את המעבר שעליו הוחלט, ועוד לפני שהרתה כבר נהגו לשהות בפרוור רוב ימות השבוע. וכך מצא עצמו ליאון מתגורר בקרבה יתרה, לעתים מעט מעיקה, לאם אשתו, אישה חביבה, אמנם, ובכל זאת. ליאון אמנם גדל בבית ובסביבה מבוססים, אבל רחוקים ושונים מאוד מאלה של משפחת אשתו. האחוזה, ממדיה, צוות העובדים שמסביב, אם המשפחה הנוכחת תמיד שהכול דואגים לה ונזהרים בכבודה, שאחד מילדיה, מחותניה או נכדיה מבקר אותה בכל עת כמעט; הגינונים, הנימוסים בכל אלה נתקל כמובן בעבודתו ובעבר, אבל מעולם לא נדרש לחיות במחיצתם. להיתקל בהם כשנכנס עייף הביתה, או כשביקש ללכת להתפנות.
הדירה בעיר נהפכה למקלט מעט בעבורו, אף כי מאז הרתה, אילזה לא ראתה בעין יפה את להיטותו להישאר בעיר בגפו בעוד היא חוזרת לפרוור. כשתירץ את בחירתו ברצון לפקח מקרוב אחרי התקדמות בניית המרפאה במרתף הבניין, ידע מיד שאילזה יודעת כי מדובר בתירוץ בלבד. הוא תהה מתי תשלוף את שטר החוב השָׁתוּק הזה. כי אם למד על אילזה משהו חדש אחרי שנישאו, הרי שזה שדבר אינו חומק ממנה. וגם אם אינה מעירה או חולקת על כך, ברגע הנכון היא שולפת את המידע, את התירוץ, השטות או הטעות, לשיטתה, ומנצלת אותם עד תום לטובתה.
עכשיו היא מתיישבת בכבדות על הספה, אחרי שהביאה לעצמה מהמטבח כוס מים צוננים. היא גומעת גמיעות מדודות, מניחה את הכוס על התחתית שעל שולחן הצד, ומביטה בליאון המתיישב בכורסה שמולה.
"צריך להביא את זה לידי גמר," היא אומרת ומניחה יד על תפיחת בטנה.
ליאון מצטחק. "ואיך בדיוק תעשי את זה? את מתכוונת לצוות עליו לצאת? מחר בבוקר? מחרתיים?"
אילזה אינה צוחקת. אפילו לא מחייכת.
"אל תהיה טיפש," היא אומרת בשקט. "אני מדברת על המרפאה. זה נמשך כבר יותר זמן מההיריון שלי. וגם הוא תכף יסתיים, זה הרי ברור גם לך." היא מנסה להזדקף מעט, מוותרת וממשיכה. "אני מדברת איתך עכשיו כמשקיעה העיקרית והבלעדית במרפאה הזאת."
ליאון מעביר יד בשערו, עיניו משוטטות בחדר. אילזה כבר מכירה את התגובה הזאת. התחמקות מבלי לזוז מהמקום.
"עכשיו כך," היא מתחילה למנות על אצבעותיה. "אחת: מחר, דבר ראשון בבוקר, תמציא לאנט את רשימת המועמדות למשרת מזכירה שהתכוונת לראיין. היא תבדוק, תראיין ותבחר אחת כבר מחר, לכל המאוחר מחרתיים. אם אין לך רשימה מסודרת כזאת," היא מוסיפה, מנחשת שהוא טרם מיין כלל את מכתבי הפנייה שהגיעו בעקבות המודעה שפרסם, "אנט תטפל בכול. יש לה בכל מקרה הרבה יותר כלים ויכולת לבחור במועמדת הנכונה מאשר לך," היא מוסיפה בנימה פסקנית. "שתיים: היא גם תטפל בכל ענייני הבירוקרטיה, כמו הניירת החסרה וכל דבר אחר בדיוק כפי שעשתה עד היום," היא מטעימה, ברמז עבה לליאון שבלעדי העזרה הזאת מצדה, באמצעות מזכירתה, המרפאה שלו היתה נותרת עוד זמן רב בגדר חלום.
"ליבשן," מנצל ליאון את העובדה שאילזה לוגמת עוד קצת מהמים. "אני לא רוצה להטריח אותך, ודאי לא עכשיו, כשפיזית הכול קשה לך יותר."
היא מיישירה אליו מבט נוקב, כאומרת אל תבלבל את המוח. "שלוש," היא ממשיכה, מוחקת בהתעלמותה את דבריו. "אני רוצה לדעת מחר מי האדם שעושה את הטסט עם המים, ורוצה לדעת שהוא מגיע מחרתיים, כן?" היא אומרת, וברור לליאון שאין לו שום אפשרות לחלוק עליה או להתווכח איתה. "ארבע: בעוד יומיים טרודה מביאה הנה צוות ניקיון, שמנקה את כל שאריות הבנייה והסיד ומה שצריך. חמש: אתה מוודא שכל הציוד שהזמנת מגיע בשבוע הבא."
"אפשר רק רגע, אילזה," ליאון מתפרץ, מזנק ממקומו ואצבעותיו רצות בתנועות עצבניות לאורך בלוריתו. הוא פוסע בזעף הלוך ושוב בחדר. "תראי, אני מאוד מעריך את כל מה שעשית ואת עושה למען המרפאה שלי, אבל את חייבת להבין, ליבשן זאת מרפאה. פה אני אטפל באנשים. בחולים. זה לא... חנות. או עסק!"
הוא משחרר אוויר ושב להתיישב. כשהוא מפנה אליה את מבטו הוא פוגש במבט הקרח שלה.
"כאן אתה טועה, יקירי," היא אומרת בנימה קפואה. "זאת אכן מרפאה שבה יטופלו אנשים, אבל זה גם בהחלט עסק. שצריך להתנהל כראוי, לכסות את הוצאותיו ובהמשך גם להיות רווחי. כי אתה צריך לפרנס את הילד שייוולד לך בקרוב."
ליאון נראה כמי שחטף סטירה. אילזה לא מרפה. "העסק הזה שלך הגיע לנקודה שבה הוא חייב כלכלית ועניינית להתחיל לפעול. אין לך יותר משאבים להשקעה, לא כספיים וגם לא משאבי זמן. שמעתי שיש רופא בשם דוקטור בראון, שגם הוא עומד לפתוח מאוד בקרוב מרפאה לטיפולים חדישים, כנראה גם מים," היא אומרת.
"מאין את מכירה את בראון?" קופץ ליאון כנשוך נחש.
"אני לא מכירה אותו," אומרת אילזה באותו טון מקפיא. "אבל שמעתי עליו. זה חלק מרכזי בעבודה שלי, בעולם העסקים. לשמוע. להתעניין, לדעת. זאת הדרך להשיג את המתחרים. להגיע לצמרת ולהישאר בה. אתה לא יכול להרשות לעצמך להמשיך למשוך זמן. אתה חייב לפתוח את המרפאה הזאת בהקדם האפשרי."
ליאון נסער, שותק מולה. ידו שוב נעה במוכניות במעבה בלוריתו, ומבטו נעוץ בנקודה סתמית בחלל. "שבועיים. זה מה שיש. למרפאה," היא אומרת ואז מרככת את קולה, "ולילד. גם הוא כבר חייב לצאת. האפיזודה הזאת מוצתה מבחינתי."
***
נעמי גליקסון נולדה בלילה עכור שמים וקר, באותו בית חולים בווינה שבו נולדה אמה, אילזה, שלושים שנה קודם לכן. שלושה רופאים עקבו אחרי התקדמות הלידה לאורך קרוב לעשר שעות הצירים: ד"ר קוּנצט, הרופא שטיפל באילזה, ד"ר ליאון גליקסון, בעלה של היולדת ואבי הרכה שנולדה, וד"ר אוטו רייכספלד, זה זמן כבר רופא בגמלאות, דודה הקשיש של היולדת, שנכח גם בלידתה. וכמו אז, גם הפעם תהה על גילה המבוגר של היולדת. ואם במקרה הקודם התייחס לעצם ההיריון והלידה כאל סוג של נס רפואי אף כי הנסיבות שהובילו לכך עוררו בו דחייה הפעם התייחס למהלך כאל עוד הפגנה של חוסר אחריות כמעט נפשע.
כשמגדה סיפרה לו בהתרגשות על הריונה של אילזה, אוטו צקצק ולכסן אל אחותו מבט רווי בוז. "כמה פעמים אתן הנשים לבית רוזנברג עוד תתגרו בגורל?" שאל. "למה היא חיכתה זמן רב כל כך כדי להרות?"
"אולי כי היא חיכתה לגבר הנכון?" התריסה מולו מגדה במה שסברה כי היא תשובה ניצחת.
אוטו רייכספלד שיגר לעברה מבט מבטל מזלזל. "האם אילזה חיכתה אי פעם בחייה למישהו? מאיזושהי סיבה? על אחת כמה וכמה לגבר?
"לא, מגדה יקירתי," המשיך אחרי שתיקה קצרה. "היא לא חיכתה לגבר הנכון. כשהחליטה שהתועלת בזוגיות עדיפה לה, היא מצאה את הגבר שיתאים לצרכיה ומן הסתם גם הגיעה להסכם איתו לגבי ילדים. אל תיראי כל כך המומה," לגלג אז מול הבעת פניה ההמומה של מגדה.
עכשיו הוא נכנס אל חדר ההמתנה, בדיוק כפי שעשה לפני שלושים שנה, אלא שהפעם צעדו פחות נמרץ, גיסו הדובי נעדר מהמקבץ המשפחתי שנאסף מולו, שכולו מבוגר ומאופק, הרבה פחות נלהב ונסער. אז איך זה שהוא כמעט מאוכזב?
"ובכן, רבותי," הוא מתנדנד כהרגלו קדימה ואחורה על כריות כפות רגליו. "הלידה עברה בשלום, ליולדת ול..." הוא אינו מתאפק ומשהה את המילה כדי להתענג על שבריר שנייה נוסף של מתח, "לתינוקת גם שלום. פרטים על משקל התינוקת וכיוצא באלה ימסור לכם בקרוב, כמקובל, דוקטור קונצט, המטפל באילזה, שיילד אותה. אילזה במצב רוח טוב, היא ביקשה שאדית תיגש אליה ראשונה," הוא מחווה אל אחייניתו, שבעוד חודשים ספורים תהיה בעצמה סבתא. "דוקטור גליקסון, שהגיע לפני דקות אחדות," הוא מטעים בנימה שיפוטית שאינה משאירה מקום לספק באשר לדעתו על עמיתו, בעלה של אחייניתו, שנכנס ויצא את חדר הלידה לאורך כל שעות הצירים והלידה ולא נשאר כל העת לצדה, או לפחות בחדר ההמתנה, "הוא נמצא איתה עכשיו."
"אז, נעמי," לואטת חרש מגדה ודמעות מתנוצצות בעיניה. מרקוס ודאי היה בוכה מאושר. לילדת הנס שלהם יש ילדה משלה.
"סליחה?" שואל אוטו בחדות. שמיעתו נחלשה בשנים האחרונות, ויותר מהקושי כשלעצמו, הדבר מעורר את רוגזו.
"נעמי," מגדה מגבירה את קולה ומחפשת בתיקה ממחטה. "אילזה בחרה את השם נעמי לבת והירש לבן."
"נו, כן, יפה מאוד, יפה מאוד," אומר אוטו, ממלמל משהו לא ברור לעצמו ומציץ בשעונו. "ובכן, רבותי," הוא סופק כפיים כמורה המסיים שיעור, "אני איפרד מכם עכשיו, אמנם אינני היולדת, אבל גם עלי עבר יום ארוך," הוא בוחן את הקהל, אם קלט את מה שבעיניו הוא הלצה שנונה.
רק מגדה הנאמנה מבזיקה לעברו חיוך מעודד. "כן, ובכן." הוא מתעשת. "שיהיה לכולנו בהצלחה רבה," הוא מסיים, ניגש אל מגדה, שאוספת אותו כצפוי בחיבוק דובי חונק. "ילדת הנס שלנו," קולה רועד באוזנו. "רק אתמול נולדה בעצמה."
"נו נו," משיב אוטו, המתקשה להתמודד עם רגשות, ונחלץ בעדינות מלפיתתה. "הילדה כבר לא ילדה."
ליאון מביט בפרצוף הוורדרד שעפעפיו קמוצים, אשר מבצבץ ממעטפת הביגוד והשמיכה החובקת סביב. "נעמי," הוא לוחש בפליאה לתינוקת הישנה.
"נעמי, מַיין לִיבּלִינג," הוא שולח אצבע ארוכה אל לחייה של התינוקת, המעווה פניה קלות ומסובבת את פיה לעבר אצבעו. על פניו שפוך חיוך ובתוכו מתחוללת סערה גדולה.
מי היה מאמין הוא ודאי לא שיתרגש כל כך למראה תינוקת.
תינוקת שלו.
שעד לרגעים אלה ממש, לא חשב בכלל שהוא חפץ בה. שהוא בכלל חפץ בילדים.
והרי זה היה אחד הדברים שמצאו חן בעיניו אצל אילזה. שסוף סוף נתקל באישה, ואף כזאת בעלת שיעור קומה, שלא ליהגה עד בלי די כמיהה לילדים. נהפוך הוא. היא זאת שביקשה לעגן מראש הסכמות והגבלות בנושא.
ועכשיו נעמי.
כל כך קטנה. וכל כך גודשת את לבו. בלי כל הכנה מראש.
ואולי זאת היא, ספציפית. הקטנטונת הזאת, היא לבדה פרצה את מחסומי רגשותיו. לא ילדים ככלל.
הוא מזדקף ומעיף מבט סביבו. הם לבד. "נעמי," הוא שב וגוהר אל התינוקת, שממשיכה לישון בלב סערת רגשותיו. "נעמי קטנה שלי, איזה חיים נפלאים מחכים לך." יש לו עוד דברים רבים לומר, אבל גוש גדול מתיישב בגרונו ומשתיק אותו.
הוא מזדקף, שולה ממחטה מכיס מכנסיו ומוחה את זוויות עיניו. אחת האחיות מחייכת אליו בהערכה. הוא נותן בתינוקת מבט אחרון ויוצא אל המסדרון. הוא חולף על פני חדר ההמתנה שבפתח מחלקת היולדות, יוצא מהמחלקה וממשיך בדרכו אל המחלקה הפנימית, אל חדר הרופא שהוא חולק עם אחד מעמיתיו. בחדר הוא מסיר את חלוקו הלבן ותולה אותו בקפידה על המתלה. הוא אוסף את תיקו, לובש את מעילו הכבד, כורך צעיף סביב צווארו, חובש את מגבעתו, ממשש אחר הכפפות שבכיסי המעיל. ויוצא לדרכו, שקוע בשרעפים.
רק אחרי שהוא נכנס לדירה, שעלטתה עוטפת אותו, וסוגר אחריו את הדלת, הוא נזכר ששכח לגשת לבני משפחתה של אילזה, שהמתינו שעות בחדר ההמתנה. ששכח לברך גם אותם, לחלוק איתם רגעי שמחה והתרגשות ראשונים.
מצד שני, הוא משכנע את עצמו, גם עם הורי עדיין לא דיברתי. או עם אחי. לא הפליתי לרעה את משפחתה לעומת משפחתי.
הוא מסיר את המעיל, הצעיף, הכפפות והמגבעת. הדירה חמימה ונעימה.
לו היה יכול, היה מדבר עם אחיו. הגדול. עם יעקב. היחיד משלושתם שגם הוא אב, לבת. אמיליה. יעקב היה יודע לומר לו מה עליו לעשות עכשיו. כיצד לנהוג במחותניו. בהוריו. אפילו באילזה.
לא חשוב. הוא מותש. מחר יטלגרף את החדשות לכל בני המשפחה.
רגע לפני שהוא נרדם בבגדיו על הספה, הוא נזכר שאילזה אמרה לו כבר לפני חודשים שהיא יודעת שזאת בת. זה הצחיק אותו אז. הוא התייחס לכך בביטול. מאין היא יודעת? אין לה שום דרך לדעת. אבל עובדה: היא ידעה. היא לא ניחשה, לא הביעה משאלת לב, לא דקלמה בדותות של נשים זקנות על אודות צורתה של הבטן או כיוונה של טבעת מתנדנדת על חוט.
היא פשוט ידעה. אולי, הוא אומר לעצמו ועפעפיו כבדים, אולי היא באמת קצת מכשפה, כמו ששמע שמלחשים עובדי החברה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
