- 19 -
כשהשמש שוקעת, העולם מצטנן. זה מספיק כדי שאסכים לצאת מהבקתה הקטנה שהזמנתי לעצמי לדום יש בקתה משלו ולרדת לבריכה. לא שאני מתכננת לשחות. אבל לפעמים ריח הכלור מרגיע אותי, וזה בדיוק מה שאני צריכה אחרי היום הזה.
דום אני והתנהגנו בנימוס לפני שהתנפלתי עליו בעניין החטיפים. תמיד היה לי מזג חם, ובחודשים שחלפו מאז מותו של ג'וש אני מתלהטת במהירות רבה במיוחד. אני מתחרטת בכל פעם שזה קורה. הגוף שלי מסרב לשפוך דמעות, אבל מילים קשות מתעופפות ממנו בקלות.
פכפוך המים מאט את צעדי כשאני חולפת בשער ורואה שהבריכה לא ריקה.
דום נמצא שם.
הבחור מחליק במים בעוצמה ובחן. תנועות החתירה שלו מציגות לראווה את שרירי הזרוע המתכווצים ואת שרירי הגב המתוחים. זה שונה מאוד מהמראה של התאומים כשהם שחו בקייטנה.
דום הוא גבר, והגוף שלי שמח לראות אותו.
אני מהדקת את הקרדיגן הדקיק אל גופי כדי להסתיר את הפטמות הזקורות הנדחקות אל הבד הדק של הגופייה. לרגע אני שוקלת לסגת.
אבל נמאס לי להיות בחדר. כשחזרנו מוולצ'ר סיטי התחברתי למחשב והתעדכנתי במתרחש בעבודה. הקלדתי כל כך הרבה, שהאצבעות שלי זקוקות למנוחה, והעיניים שלי ידממו אם אחפש עוד שגיאה נסתרת במאגר הנתונים, כך שבכי לא בא בחשבון.
אני מתרווחת על אחד מכיסאות הנוח המרופדים וצופה בדום מפלח את המים, גופו מואר בבוהק הכחול של אורות הבריכה.
כעבור כמה בריכות ידיו פוגעות בקיר והפעם הוא לא מתהפך. העור שלו מפסיק להתחבט במים, ושקט משתרר באוויר. שמים זרועי כוכבים משתרעים מעלינו, ואני מחכה שדום יראה שיש לו קהל.
אבל הוא לא רואה. הוא רק עומד על קרקעית הבריכה ולוטש מבט בשמי הלילה.
כדי לצוד את תשומת לבו אני מוחאת כפיים לאט, בהגזמה, לא מסוגלת להגיד שהתרשמתי מהשחייה שלו.
דום מסתובב ותולש מעליו את המשקפת. כשמבטו נח עלי, ולא זז, אני משתדלת לא לרעוד.
"התאומים יודעים שאתה מנסה לגנוב להם את הספורט? אדם אמר שיש להם סיכוי להתקבל לנבחרת האולימפית. אולי כדאי שתישאר עם הבייסבול."
דום מגחך ושוחה לעבר מקום הישיבה שלי.
"רשמתי לפני." עיניו משוטטות על גופי השרוע, ואני מצטמררת. "לא נרדמת?"
אני מושכת בכתפי. "לא. מישהו אמר שהוא ראה מפלצת בבריכה."
הוא פולט נחרת צחוק, ואני רושמת נקודה לזכותי. זה קורה יותר ויותר בכל נסיעה. כנראה שנינו צריכים זמן להסתגל זה לזה. להתאים את הדינמיקה.
דום המגן ואני בת החסות הנרגנת?
זה לא יעבוד.
אני מתנפלת עליו וגונבת נשיקת שיכורים?
טעות גדולה.
אויבים?
בלתי אפשרי, כי המכתבים של ג'וש כופים עלינו להיות ביחד. דורשים מאיתנו לחשוף את הפגיעות שלנו זה בפני זה.
מאז ההיתקלות האחרונה עם דום חשבתי על כל הפעמים שבהן הוא התנהג באחריות כמעט בכל דקה בכל יום ועל הפעמים הבודדות שבהן ראיתי אותו משלח רסן.
זה קרה בעיקר כשג'וש לחץ עליו והציק לו.
מי יעשה את זה עכשיו, כשאחי איננו?
אולי ג'וש כפה עלינו את המסעות המשותפים לא כדי שדום יעשה לי בייביסיטרינג. הוא ידע שאצא למסעות האלה, גם אם הם קשים או מגוחכים. הוא ידע שדום לא יצטרך להכריח אותי.
שאני בכלל לא צריכה את דום.
אבל אולי...
אולי הוא חשב שדום צריך אותי.
האם ג'וש רוצה שאתיידד עם דום?
מתאים לאחי לתכנן דבר כזה. מתאים לו להיות מוטרד מכך שהחבר האחראי שלו, שמקדיש את רוב זמנו לעבודה ולטיפול באחים שלו, ישכח להתרועע עם אנשים. במיוחד עכשיו, כשהוא נפרד מאשתו אחרי שבע שנים. לפי מה שראיתי, רוזלין היתה האדם היחיד חוץ מאחי שדום הרגיש בנוח בחברתו. ג'וש והיא חברו יחד לא פעם כדי לאלץ את הבחור המרוסן הזה לבלות קצת.
לפני מותו, אחי כנראה חשב שהחבר הכי טוב שלו יישאר בלי אף אחד שיוציא אותו מתוך עצמו. ג'וש ידע שדום יזדקק למישהו שיעשה את זה.
אבל זה לא יכול להיות סתם מישהו. ג'וש חיפש מישהו שדום לא יוכל לסרב לו.
אחותו הקטנה.
פתאום התוכנית הערמומית שלו ברורה לי כשמש, ואני כמעט פורצת בצחוק.
ג'וש הוריש לי לא רק את האפר שלו.
הוא הוריש לי גם את החבר הכי טוב שלו.
שלא תחשוב לרגע שדום יחטוף את התואר הזה מג'רמי וטולה, אני גוערת באחי בשקט.
אבל אם "הכי טוב" כבר תפוס, אולי אני אצליח להתמודד עם חבר מסוג אחר.
אני קמה מכיסא הנוח, חוצה את רחבת הבטון הקצרה המפרידה בינינו ומתיישבת על שפת הבריכה בשיכול רגליים. הוא צופה בי בעיניים מצומצמות, כמו חיה לכודה.
אבל הוא לא נסוג.
"איך הולך בעבודה?" אני שואלת. זה משהו שהייתי שואלת את ג'רמי או את טולה. החברים שלי. אנשים שאני מתעניינת בהם כי אכפת לי מהם.
האם אני מסוגלת לעשות את זה? להיות ידידה של דום? האם אני מסוגלת להשאיר מאחור את הבלגן שלנו ולהתחיל מחדש?
נדמה לי שבשביל ג'וש אני מסוגלת לעשות כמעט כל דבר.
דום נראה מבולבל, אבל אני לא חושפת את המניעים שלי. הוא גאה מדי, ולא יסכים לקבל את החברות שלי אם ידע שאני עושה טובה לג'וש.
"בסדר," הוא אומר לבסוף.
"תגדיר בסדר," אני לוחצת. "תן פרטים. דוגמאות. תשרטט תרשים. ככה רואי חשבון מתקשרים, לא? עם גרפים וגיליונות אלקטרוניים?"
דום מעווה את שפתיו ומשלב את זרועותיו על הבטון לרגלי השוקיים שלי.
"בסדר זאת אומרת שמשלמים לי טוב. ויודעים שאני שווה כל סנט."
"שחצן." אני נועצת את מרפקַי בברכיים ורוכנת לעברו, מנסה להתעלם מטיפות המים שזולגות על החזה החשוף שלו. "אם ככה, זה אמור להיות נהדר. אבל אמרת שזה בסדר. למה זה רק בסדר?"
דום לוטש בי מבט ואני מחזירה לו מבט, נחושה פתאום להתחייב לידידות הזאת. לקבל על עצמי את המשימה שנתן לי אחי.
אל דאגה, טמבל. אני אדאג לדום בשבילך.
"אני עובד שם מאז הקולג'." הוא מושך בכתפיו ומשלח אדוות על פני המים. "אני מרגיש קצת תקוע, למרות שמעלים לי את המשכורת כל שנה. חוץ מזה, הבוס שלי חרא."
אני פולטת נחרה. "אז אתה מחפש משרד אחר?"
דום מנענע בראשו.
"למה לא?"
"זאת משרה טובה. והמשרד שלי קרוב לבית. אני לא מרגיש צורך להתקדם."
אני מושיטה את היד ונותנת לו סטירה קטנה במצח. הוא מזעיף פנים, תופס את שורשי הידיים שלי באצבעות לחות לפני שאני מספיקה לסגת.
"למה עשית את זה?"
"עונש. על זה שאתה ממעיט בערכך. אתה שווה יותר מבוס מחורבן וארבעים שעות של עבודה שהיא רק בסדר."
דום ממשיך להחזיק אותי ובוחן את פני. ואז הוא משפיל את המבט ואישוניו מתרחבים. אני מבינה, באיחור, שהקרדיגן שלי נפתח והפטמות המשולהבות שלי, שטרם נרגעו, מזדקרות מבעד לבד הגופייה.
"מה אני שווה, מאדי?" הוא הוגה את השם שלי בצרידות.
שילך לעזאזל עם הקול העמוק שלו.
"יותר," אני ממלמלת. "אני לא רואת חשבון. תחשב בעצמך."
הפה של דום נמתח, ומתרפה. "את אוהבת את העליונית הזאת?"
החלפת הנושא מבלבלת אותי, ואני משפילה מבט אל הקרדיגן. "אה, נראה לי שכן. אין לה כיסים, אז היא לא מושלמת." אני מגלגלת עיניים, כי נדמה לי שאני יודעת לאן הוא חותר. "אתה מנסה להשוות בין העובדה שאני לובשת משהו שאני לא אוהבת, לבין העובדה שאתה נשאר בעבודה משעממת?"
דום מנענע בראשו לאט. "אני פשוט לא רוצה להרוס משהו שאת אוהבת."
אין לי מושג על מה הוא מדבר, והיד החמה שלו על שורש כף היד שלי מקשה עלי לפצח את הצופן. "מה אתה הורס?"
"את זה." דום מושך בחוזקה בשורש היד שלי.
אני נופלת קדימה וצונחת עם הפנים במים.
למרבה המזל, הספקתי לקלוט מה קורה ולעצור את הנשימה, אבל אני יורקת ברוגז כשאני מוציאה את הראש מהמים.
אני ממצמצת כדי לסלק את הטיפות מהעיניים ורואה שדום ברח לאמצע הבריכה. הוא מחייך בזחיחות ונראה הרבה יותר מדי מושך.
"בן זונה!" אני צווחת, ומן הסתם מעירה את האורחים במתחם. "אני אהרוג אותך!"
"אמא'לה," הוא אומר ביבושת וממשיך לחייך.
אני לא רוצה שהקרדיגן הרטוב יעכב אותי, אז אני מורידה אותו, נוטשת אותו כמו ספינה טרופה ומסתערת על המים עוד לפני שתכננתי את פרטי הנקמה שלי.
דום צוחק וחומק ממני. אצבעותי מחליקות על עור המותן החמים והמתוח שלו.
"את אטית מדי," הוא מקניט אותי.
אני נוהמת ומכניסה לו אגרוף בכאילו. אבל הוא כנראה חושב שאני רצינית, כי הוא מזנק הצדה. ואז אני מתנפלת עליו באמת. כורכת את זרועי סביב הצוואר שלו, ואת רגלי סביב המותניים שלו. תלויה על גופו, אני שולחת אצבעות אל הפטמה שלו וצובטת אותה בכוח כדי שידע שאני רצינית. אני מתנשפת ונועצת מבט בעיניו.
"תבקש מחילה או שתטוס הביתה עם פטמה פצועה."
בעודי מחכה לתגובה שלו, אני מבינה לאיזו תנוחה נקלעתי. אני רטובה ודבוקה לגופו הנוקשה של דום. הבטן שלי, במכנסי הפיג'מה הספוגים, צפה במרחק סנטימטרים בודדים מהחבילה שלו.
הגופייה שלי, שפעם היתה לבנה, נעשתה שקופה, ודום יכול לצייר את העטרות שלי אם הוא רק רוצה.
"אני "
אם הוא התכוון להתנצל, הוא איחר את המועד. דחף השימור העצמי גורם לי לצבוט ולעקם את הפטמה שלו.
אני מצפה שהוא יצרח או יפלוט איזו קללה עסיסית.
אבל דום גונח.
אנחנו לוטשים עיניים זה בזה.
נדמה לי שדומיניק פרי גילה קינק חדש שמדליק אותו.
כמה מביך.
אני משחררת את אחיזתי, מתרחקת ממנו, והמים מסתחררים סביבנו. דום מרים את ידו ומעסה את הפטמה שלו, ואני מגייסת את כל כוחי כדי לא לנעוץ בו עיניים. אני שוחה אל הקרדיגן הרטוב שלי וגוררת אותו אחרי לעבר המדרגות שבקצה המים הרדודים. כשאני יוצאת אל אוויר הלילה הצונן, אני לוקחת איתי חצי בריכה. אם הייתי יודעת שאשחה הייתי מביאה מגבת.
"מאדי." הקול של דום קורא עלי תיגר, תוהה אם אעז ללכת בלי להגיד מילה. אני חושקת שיניים ופונה אל הבחור שהחלטתי להיות ידידה שלו. לזכר אחי.
הוא מסתכל עלי מלמטה, ידו עדיין נחה על החזה, וברור שהוא לא יודע מה להגיד.
ולא תאמינו, אבל אני מרחמת עליו. המאמץ שדום עשה כדי להסיר אחריות ולהשתובב לרגע מרכך אותי. מתחשק לי להסביר לו שזה בסדר להשתעשע ולעשות שטויות ולא להתייחס לכל החלטה ברצינות תהומית.
"תקווה שאני לא אשפוך משקה על המפשעה שלך לפני הטיסה מחר," אני מזהירה אותו בהבעה מאיימת. "זה יהיה מאוד לא נעים. הנקמה המושלמת."
החיוך שלו מתרחב לאט, בהסתייגות, וזה רק מוסיף ליופי שלו.
"סליחה שהרטבתי אותך," הוא אומר.
תרתי משמע, אני חושבת ביני לביני.
- 20 -
"המטוס שלכם מתעכב. אנו מתנצלים על האיחור."
אנשים רוטנים סביבי, אבל אני רק נאנחת לנוכח אי הנוחות הבלתי נמנעת הכרוכה בטיסות, ומקווה שאספיק לטיסת ההמשך כשנגיע לדאלאס. במקור היו לי שלוש שעות טובות להשתרך בשדה התעופה. נראה מה יישאר מזה. העיכוב משכנע אותי שצדקתי כשהתעקשתי לשלב את שתי המדינות הבאות במסע אחד, ולעבור ביניהן במכונית. זאת היתה החלטה הגיונית.
כשהשווינו לוחות זמנים ובדקנו את מזג האוויר בארבעת היעדים הנותרים, דום ואני הבנו שהמועד הכי טוב יהיה באביב. בשנה הבאה.
חצי שנה ללא מילים חדשות מאחי. הדרך היחידה להמתיק את הגלולה היתה להבטיח לעצמי מינון כפול.
דום זרם כשהסכמתי שנשכור רכב אחד. המחשבה שאבלה איתו שעות במכונית כבר לא נראתה לי נוראה כל כך. בינתיים אני מתכוונת להכין את עצמי נפשית לאפשרות שדום ואני נהיה מיודדים. מי יודע, אם אצליח להתגבר על חוסר הביטחון ועל הטינה שלי, אולי זה אפילו יהיה נחמד.
עד כמה שפיזור האפר של אחי המת יכול להיות נחמד.
"מה עם טיסת ההמשך שלך?" אני שואלת. אנחנו יושבים זה לצד זה בטרמינל, מחכים לטיסה הראשונה מפיניקס. כשדום גילה שהזמנתי מקום במחלקת תיירים, הוא לחץ עלי לשדרג למחלקה ראשונה ולשבת לידו, והתעקש שאשדרג גם את הטיסה לסיאטל. הוא ציין שג'וש השאיר לנו מספיק כסף, ובכל זאת נראה לי מוזר להתפנק על חשבון אחי. דום דווקא חושב שזה מצדיק את המושב הגדול, שלא ידרוש ממנו לקפל את הגוף כמו במחלקת תיירים. אבל אני הרי יותר קטנה ממנו.
כך או כך, הטיעונים שלי לא עשו עליו רושם, ועכשיו אני יושבת במחלקה ראשונה.
"אני בטח אחמיץ את הטיסה," הוא אומר. "אבל יש עוד שתיים לפילדלפיה בהמשך היום. אני אעלה על אחת מהן."
אני מהנהנת ומתחילה לצרור את הסווטשרט שלי לכרית מאולתרת. "אני מנמנמת. תעיר אותי כשהמטוס יגיע." סופת רעמים בדאלאס דחתה את טיסת הבוקר לפיניקס, והמטוס שהיינו אמורים לעלות עליו בעוד חמש דקות טרם נחת בשדה התעופה. אני מצפה להמתנה ארוכה, וכדאי שאישן בינתיים. הגוף שלי זקוק למנוחה אחרי שהתהפכתי חצי לילה וניסיתי לשכוח את חום הגוף של דום, שנספג בירכיים שלי כשהתלפפתי סביבו בבריכה. ואת תחושת הפנטום המעקצצת שהשאיר המותן שלו בקצות האצבעות שלי...
"מאדי." מישהו אומר את שמי בקול נמוך ועדין, ואני מרגישה לחץ חמים בלחי.
כשאני פוקחת את עיני וממצמצת, העולם הוא כתם בוהק של צבעים וצורות. אני מזדקפת בקפיצה והידיים שלי מזנקות אל הפנים.
"התעוורתי!"
"מאדי." אותו הקול, חמור יותר הפעם, מושך את תשומת הלב שלי הצדה. דום יושב לידי, קרוב מספיק כדי שאראה אותו, ומושיט לי את המשקפיים. אני מרכיבה אותם ונזכרת שאני נמצאת בשדה תעופה, בלי עדשות מגע, בדיוק בגלל זה אני נוטה לנמנם ולא רוצה שהן יידבקו לעיניים שלי.
"כמה זמן ישנתי?" אני שוב מורידה את המשקפיים ומרימה אותם לעבר האור. הם נקיים יותר משהיו בבוקר. האם דום ניקה את העדשות?
"שעה. שכחתי שאת מסוגלת לישון בכל מקום." המחשב הנייד שלו פתוח, ונראה שהוא עובר על תיבת הדואר הנכנס. "המטוס שלנו הגיע. תכף פותחים את השער." הוא מעיף אלי מבט בשמץ חיוך.
"מה?"
"כלום."
"שקרן. כתבת לי משהו על המצח כשישנתי?" אני משפשפת את העור ומחפשת עקבות דיו על אצבעותי.
דום מצחקק. "זה מתאים לאדם. אני עדיין לא מאמין שג'וש הסתובב יום שלם עם הכיתוב 'פרצוף תחת' על הפנים עד שהוא שם לב."
אני נזכרת וצוחקת. "משום מה יש לי הרגשה שהוא שם לב הרבה קודם, ופשוט זרם עם זה."
חצי החיוך של דום נהפך לחיוך שלם. "מתאים לו. אבל לא כתוב לך כלום על הפנים. יש רק קמט בלחי בגלל החולצה שלי."
"החולצה שלך..." ואז אני קולטת שכשהתעוררתי, הראש שלי נטה הצדה ולא אחורה. מאדי מחוסרת ההכרה הפכה את דומיניק פרי לכרית אישית. אני נועצת מבט בטישרט הכותנה שלו ונושמת לרווחה כשאני לא רואה שלולית של ריר.
לפני שאני מספיקה להחליט אם להתנצל או לעקוץ כהרגלי, נשמעת הודעה בכריזה.
"העלייה למטוס תתחיל בעוד חמש דקות, עם קבוצה א'."
"זה אנחנו." הוא טורק את המחשב. "לפני שנעלה, אני הולך לשירותים נורמליים."
המחשבה על דום נדחק לתא שירותים במטוס מעוררת בי גיחוך.
"אני יכולה לבדוק מיילים?" אני מצביעה על המחשב שלו. "לא מתחשק לי להוציא את המחשב."
"עצלנית," הוא ממלמל, ושוב מחייך כשהוא מניח את המחשב בחיקי. דום קם, מתמתח וגונח, ואני ממש משתדלת אבל לא מספיק להסיט את המבט מפיסת העור שמציצה בין הטישרט לגומי של מכנסי הטרנינג שלו. הוא שומט את זרועותיו, והבטן התחתונה מהסיוטים שלי נעלמת. הוא פונה לעבר השירותים, ואני שמה לב באיחור שנעצתי עיניים בתחת שלו.
"המכנסיים הצמודים האלה," אני מסננת, מקישה על המקלדת ומעירה את המסך.
ברקע לוח העבודה של דום יש תמונה של משפחת פרי, פלוס ג'וש ורוזלין. אדם וקרטר עומדים במרכז, בגלימות סיום התיכון וחיוכים ענקיים.
פספסתי את זה.
אמיליה שלחה לי הזמנה לטקס, ובתמורה שלחתי לבוגרים הטריים שוברי קנייה במייל. אבל יכולתי להגיע. הנוכחות של דום ורוזלין היתה מביכה אותי, אבל כולם היו שמחים לראות אותי.
זה היה יכול להיות עוד זיכרון מג'וש.
הגרון שלי מתכווץ, ואני ממהרת לפתוח את הדפדפן, כשפתאום צדה את עיני תיקייה מסוימת. הכותרת שלה קוראת לי כאילו המחשב קרא את מחשבותי.
ג'וש
למה לדום יש תיקייה על שם אחי?
אולי יש שם תמונות שלהם. עוד אירועים שהחמצתי.
המזוכיסטית שבי מקישה פעמיים על התיקייה.
אבל במקום אוסף תצוגות מקדימות של ג'וש המחייך, אני רואה רשימה של קובצי פי די אף עם שמות אקדמיים. אני גוללת ומבינה שאלה מחקרים. יותר ממאה במספר.
ובכל הכותרות מופיע שם מסוים של סרטן ריאות.
הסרטן שגזל את ג'וש ממני. מאיתנו.
אחרי שבמשך שנים הריאות שלי עשו בעיות, זאת היתה ממש בדיחה קוסמית שהריאות של ג'וש הכזיבו אותו.
אני ממשיכה לגלול את הרשימה הארוכה, עד שאני נתקלת בקובץ עם הכותרת "טיפולים אפשריים". אני מקישה עליו. זה מסמך בפורמט פשוט, עם כותרות ברורות.
ואני יכולה להישבע שאני שומעת את דום מקריא אותו, בדיוק כמו שאני שומעת את אחי כשאני קוראת את המילים שהידיים שלו הקלידו.
הטיפולים הנוכחיים של ג'וש
טיפולים בדוקים
טיפולים ניסיוניים
מומחים בתחום
"משהו דחוף בעבודה?"
אני קופצת, והסנטר שלי מזדקר לעבר דום הגוהר מעלי. מהגובה הזה הוא לא רואה את המסך, אז אני ממהרת לסגור את המסמכים ואת התיקייה.
הוא יכעס שחיטטתי?
"לא." אני מחזירה לו את המחשב, מוציאה את כרטיס העלייה למטוס ומעבירה את הטלפון למצב טיסה.
בינתיים, אני מנסה להבין מה בדיוק ראיתי.
בעודי פוסעת אחרי דום למטוס, עיני נעוצות בגבו הרחב ואני מדמיינת אותו אוסף את המידע הזה. קורא מאמרים ארוכים ולומד את הז'רגון הרפואי כדי שיוכל להבין מה קורה לג'וש.
הוא ניסה לרפא אותו.
"חלון או מעבר?" הגענו למושבים שלנו המרופדים יחסית לאלה שבמחלקת תיירים ודום לוקח את הטרולי שלי, סוגר את הידית ומרים אותו בקלות למדף שמעלינו.
"חלון, נראה לי." רוב תאי המוח שלי עדיין עסוקים בתיקייה ההיא, אבל אני מצליחה להגיע למסקנה שאם הוא ישב במעבר, הוא יוכל למתוח את הרגליים במקרה הצורך. אני נדחקת על פניו, צונחת בכיסא, ומיישרת את המשקפיים שגלשו במורד האף שלי.
"את לחוצה בטיסות?" דום מתיישב ופונה אלי במבט בוחן.
"לא. למה?"
העיניים שלו מצטמצמות, וכעבור רגע הוא מנענע בראשו. "סתם."
בטח היתה לו סיבה לשאול את זה. אם הייתי עונה בחיוב שטיסות מפחידות אותי הוא היה מנסה לעזור לי. מסיח את דעתי, מביא לי משהו לשתות או נותן לי כדור שינה. דורש לדבר עם הטייס ומבקש ממנו שישתדל שהטיסה תהיה חלקה. ואם גם זה לא היה עוזר, הוא היה מוריד אותי מהמטוס, שוכר מכונית ומסיע אותי לסיאטל בעצמו.
כי זה מה שדום עושה. הוא משתלט על העניינים ופותר את הבעיה.
זה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות בעזרת התיקייה הזאת. דום ניסה להשתלט על העניינים. כאילו כל מה שהוא צריך לעשות זה ללמוד, ואז הוא ימצא פתרון.
איך הוא הרגיש כשצפה בחבר הכי טוב שלו גוסס ולא הצליח לעזור לו?
הבחור שחייב לשלוט בכל דבר איבד את השליטה.
האמת נוחתת עלי בעוצמה שעד כה לא הרשיתי לעצמי להרגיש.
דום איבד את החבר הכי טוב שלו.
בעצם, הוא איבד סוג של אח.
כשאני חושבת על המוות של ג'וש ועל כך שהוא נטש אותי, לא נשאר לי מקום לחשוב על אף אחד אחר.
ג'וש היה אחי. אני אהבתי אותו יותר מכול. ולכן, מן הסתם, לי הכי כואב.
כשראיתי את התיקייה הזאת הצלחתי סוף סוף להבחין בכאב של דום, והנחתי לו להתקיים בזכות עצמו פצע פעור שהבחור היושב לצדי בוודאי מנסה לקבור בכוח הרצון בלבד.
אני מדמיינת את דום גוער בעצמו ללא הרף. תפסיק להתאבל, הוא אומר, כאילו זה פשוט. אולי הוא אפילו הסתכל לג'וש בעיניים ודרש ממנו, תבריא!
כמה מתאים לו. שמוק יהיר שכמותו.
המחשבה מעלה בי מין גרגור של צחוק.
"מאדי?" אני פונה אל הבחור שממלא את מחשבותי ומגלה שהוא נועץ בי מבט מודאג.
אוף. בא לי לחבק אותו.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה מכל מיני סיבות, אז אני מתפשרת על האפשרות השנייה.
"אם תראה דיילת, תוכל לקרוא לה? אני רוצה ג'ין אנד טוניק."
פניו נרגעות והוא מהנהן בנחישות. "בטח."
תפסיק, מתחשק לי להפציר בו. תפסיק לפני שאני שוב אשבר.
כעבור דקה, כשהוא מגיש לי את המשקה, אני מורידה מחצית ממנו בלגימה אחת. אבל הכמות הזאת לא מספיקה כדי להקהות את הפיתוי להישען עליו ולבקש שישתלט על דברים שרירותיים יותר, אם האחריות מקילה עליו את הכאב.
שיכפה עלי את הרצון המחניק, המרתיח, האוהב שלו.
אל תעשי את זה, אני מזכירה לעצמי.
דום אולי חושב שהוא צריך להיות אחראי, שהוא חייב לשלוט בעניינים, לטפל בכל דבר ובכל אחד.
אבל נראה לי שמה שהוא צריך באמת זה מישהי שתזכיר לו לדאוג לעצמו.
- 21 -
"שיט. לא רציתי לישון כאן."
כשהמטוס שלנו נוחת בסמוך לטרמינל, אבל לא ממש לידו, אני רואה את הדקות מתקתקות על מסך הטלפון. בניגוד לטיסת ההמשך של דום, אין טיסות נוספות לסיאטל היום.
בדרך כלל אין לי בעיה לחכות עוד יום, אבל מחר על הבוקר יש ישיבת צוות במשרד. פמלה תיכנס לפאניקה אם לא אגיע, ואני ממש לא רוצה לפשל בעבודה.
"לא תחמיצי את הטיסה שלך." דום כבר הוציא את הטלפון, ואני רואה מפה של שדה התעופה על המסך.
"השער שלי נמצא בקצה השני של הטרמינל. והעליה למטוס נגמרת בעוד " אני מתכופפת כדי לראות את השעה על המסך שלו "עשרים דקות. עוד לא פתחו את הדלתות אפילו."
יש אנשים שמסוגלים לרוץ את המרחק הזה ולהגיע בזמן, אבל הם לא סובלים מאסתמה כרונית וסוחבים טרולי מלא מזכרות מעיירת רפאים בשביל החברים התלותיים שלהם אחרי שני ג'ין אנד טוניק.
הייתי צריכה להפסיק אחרי הכוס הראשונה, אבל עדיין התחשק לי לגעת בדום ולהרגיע אותו. הייתי חייבת להעסיק את הידיים ולעמעם את מתקפת הרגשות הפתאומית.
את זוכרת שהקטע ביניכם היה כל כך נורא בעיניו, שהוא הציע נישואים למישהי אחרת כבר למחרת?
אבל אז הוא נתן לי את שקית הבייגלה הקטנה שלו, והלב שלי התעקש שמשהו מלוח פותר הכול, שאני צריכה רק להתיר את חגורת הבטיחות, להתיישב עליו ולחבק אותו.
אז שתיתי. ובמצבי הנוכחי אני לא מסוגלת להתרוצץ עם מזוודה ולקוות שלא איחנק.
"תכף יפתחו." דום מצביע על החלון ואני רואה את השרוול מתקרב למטוס. "ואת לא צריכה לרוץ. זה מרחק סביר. אני אסחב לך את המזוודה. נלך מהר ותספיקי. קחי שאיפה מהמשאף כבר עכשיו."
איך זה שהפוזה של לתת פקודות כל כך הולמת אותו פתאום? בדרך כלל מתחשק לי להתנגד לכל מילה שהוא אומר, רק כדי להוכיח לו שהוא לא יכול לשלוט בי. ועכשיו אני מוציאה את התרמיל שלי מתחת למושב שלפני, מנערת את המשאף, לוקחת שאיפה, ומתכוונת ללכת אחריו גם אם הוא יוביל אותי אל סף תהום.
לעזאזל. עשיתי טעות כשקראתי את הקובץ.
עכשיו אני לא יכולה למחוק את התובנה שכל השתלטנות של דום נובעת מאהבה. ושהצורך הכפייתי שלו בשליטה כנראה התחיל כשהוטל עליו להיות המטפל העיקרי של אחיו הקטנים.
העמיסו עליו יותר מדי, בשלב מוקדם מדי. ועכשיו הוא מפגין אהבה בכך שהוא דואג לאנשים.
והוא מנסה לדאוג לי.
הנורה של חגורות הבטיחות כבתה, והבחור המדובר כבר עומד במעבר. הוא תולה את שני התיקים הגדולים שלו על הכתפיים, ומוציא את המזוודה שלי מהתא העילי. מכיוון שאנחנו במחלקה הראשונה, יש רק שורת נוסעים אחת לפנינו.
"אנחנו צריכים לתפוס טיסה," אומר דום ומסתכל בעיניהם של ארבעת אנשי העסקים, שזכותם המלאה לרדת לפנינו. אבל המבט של דום עושה את שלו, והם ממשיכים לשבת.
זה מסוג המצבים שבהם כל הסנטימטרים המיותרים שלו מביאים תועלת.
אני שומעת קול פקיעה, ולחץ האוויר משתנה. אחד הדיילים מנופף לנו שנתקדם, ודום נסוג כדי לתת לי לעבור לפניו.
"זה לא סיפור גדול," אני אומרת מעבר לכתפי כשאנחנו ממהרים לרדת. "אני יכולה למצוא חדר במלון ולטוס מחר בבוקר."
"אני לא משאיר אותך כאן. בואי." בתוך הטרמינל דום מתמרן לפני, וגופו המרשים מפלס לנו דרך בים הנוסעים.
תחושה נעימה מזדחלת במעלה הזרוע שלי, ואני קולטת שכשהחלפנו מקומות, דום תפס לי את היד ושילב את אצבעותיו באצבעותי.
דום נושא את שני התיקים שלו, את המזוודה שלי, ומוביל אותי באחיזה קלילה אך נחושה. הבחור הזה יכול לשרוף את המסלול עם הרגליים הארוכות שלו, אבל הוא מקפיד על קצב הליכה שמתאים לי. מהיר, אבל לא כזה שמאלץ אותי לרוץ.
"למזוודה יש גלגלים," אני קוראת מעל לרעש ההמון וההודעות בכריזה.
הוא עדיין מחזיק את המזוודה שלי ביד במקום לגרור אותה לצדו כמו כולם.
"גלגלים מאטים אותי."
אני מזדעפת ומנסה להתעלם מהעובדה שההערה היהירה הזאת כיווצה לי את הבטן. "מה זאת אומרת גלגלים מאטים אותך? מה אתה, רחֶפֶת? רוח רפאים?"
"תפסיקי לבזבז אוויר על עקיצות," הוא מצווה. "תשתמשי בו לנשימה."
האם אני האישה היחידה שרצתה אי פעם לחנוק גבר ולהתגפף איתו בעת ובעונה אחת?
מאחר שלא נותר לי אלא לנשום וללכת אחריו, לעיניים שלי יש שפע של זמן להיצמד לאחוריים שלו. מפתיע לגלות כמה נעים לרוץ בטרמינל עמוס, כשמתמקדים בישבנים של רואה החשבון הזה.
השער נגלה לעיני שתי דקות לפני הסגירה.
"קריאה אחרונה למדלין סנדרסון," מרעים הקול בכריזה.
"היא כאן!" צועק דום בקול רם יותר.
"תפסיק לצעוק או שיעצרו אותי בגללך." אני מכניסה לו מכה בגב, כיאה לטרולית כפוית טובה.
אבל הוא גורר אותי לעבר הדלפק ומנופף במזוודה שלי כדי שהדיילת תבחין בנו, למקרה שהצעקה שלו לא הספיקה. שרירי הזרוע שלו נמתחים, ואני מזילה ריר. עיניה של הדיילת מתרחבות כשדום מתקרב, ואני רואה שהיא בולעת רוק בחוזקה.
היא מפחדת? חרמנית? מי יודע. כנראה גם וגם.
כשאנחנו נעצרים ליד הדלפק, דום מניח את המזוודה שלי ופונה אלי.
"לא הייתי צריכה לפקפק בך," אני אומרת ושולחת יד אל הידית, אבל הירך העבה שלו חוסמת את דרכי.
"יש לך הכול?" שואל דום ועיניו סורקות את גופי.
ואז, בלי התראה, הידיים שלו הולכות בעקבות העיניים.
"טלפון," הוא ממלמל וחופן את הכיס הימני שלי. "כרטיסים." הוא טופח על כיס הסווטשרט. "ארנק." הכיס השמאלי. "המחשב שלך במזוודה. המשאף בכיס הצדדי. ואת המשקפיים את מרכיבה." הוא דוחף את המסגרת במעלה אפי והגבות שלו מתקמטות בריכוז. "פספסתי משהו?"
השאלה הזאת מנפצת משהו בתוכי; הטון הנואש, המודאג, שחושף את הצורך של הבחור הזה לשלוט בכל המתרחש סביבו.
פספסתי משהו?
זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת את דום שואל את זה.
הוא שאל את זה רגע לפני שהתאומים נסעו למחנה קיץ.
הוא שאל את זה בלחש כשסידר את התרופות של אמו.
הוא מלמל את זה ליד מיטת בית החולים של ג'וש.
מין בדיקה אחרונה, זריזה, מהולה באזהרה.
אל תפספס שום דבר, הוא אומר לעצמו. אם תפספס ומשהו יקרה, זאת תהיה אשמתך כי יכולת למנוע את זה.
אני רואה את הפחד בעיניים שלו.
כמה שעות הוא הקדיש למאמרים ולמחקרים האלה, כשהשאלה הזאת ריחפה מעליו?
פספסתי משהו?
כשדום מפסיק לסקור אותי, הוא מסתכל לי בעיניים.
אולי אני אמורה להיעלב מזה שהוא נפרד ממני כמו אמא ששולחת ילדים לגן. אבל הלב שלי מקפץ בשמחה לנוכח ההבנה שהוא שם לב איפה אני שומרת כל דבר.
אבל הוא בכל זאת פספס משהו. משהו שמעולם לא נזקקתי לו יותר מעכשיו.
אל תעשי את זה! נכווית יותר מדי פעמים! תפסיקי לשחק באש!
אבל אני לא שולטת בעצמי. לכן עברתי לחוף המערבי אחרי שהוא דחה אותי בפעם הראשונה. כמו פרפר אלמותי, אני מחיה שוב ושוב את הפצע החרוך, מתעלמת מהעובדה שאני עלולה להישרף, ומתעופפת היישר לעבר האור היפה והממית של דומיניק פרי.
"זאת אשמתך," אני מסננת. העיניים שלו מתרחבות כשאני מזנקת עליו וכורכת את זרועותי סביב צווארו.
אני מנשקת אותו בחוזקה.
מגיע לו, כי הוא נתן לי לנמנם על הכתף שלו וניקה לי את המשקפיים. מגיע לו, כי הוא גרר את המזוודה שלי בשדה תעופה הומה, במהירות גבוהה אך סבירה. מגיע לו, כי הוא למד כל פרט על המחלה של ג'וש, בתקווה שיציל את חייו של אחי.
ומגיע לו, כי הוא תמיד יציב ודואג.
הנשיקה הזאת באשמתו.
דום רוטן, אבל לא מתנתק. ואני לא נותנת לו הזדמנות לעשות את זה. אני מנתקת את שפתי משפתיו באותה המהירות שבה הצמדתי אותן. בלי להעיף אפילו מבט אחד לאחור, אני גוררת את המזוודה שלי, סורקת את הכרטיס ונבלעת בגשר העלייה למטוס כשאצבעותי נאחזות בשאריות השפתיים שלו על שפתי.
- 22 -
מאת: דומיניק פרי
נושא: מספר טלפון
מאדי,
תני לי את מספר הטלפון שלך.
בברכה,
דום
•••••••••••
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: RE: מספר טלפון
מכשיר חדש. מי זה?
מעולם לא טענתי שאני בוגרת.
למעשה, אני מאוד ילדותית בדרך כלל. אבל אני גם עובדת במשרה מלאה, משלמת חשבונות בזמן, והולכת לרופא שיניים באופן קבוע. אז נראה לי שזה מתקזז עם התגובה האוטומטית לדום. במיוחד אחרי שהסתערתי על הפנים שלו בשדה התעופה אתמול, אחרי שהוא דחה את חיזורי פעמיים.
"יש לי שלושה ניסיונות," אני מסננת בעודי משוטטת בדירה, וטוסט גבינה מנחם משחים במחבת הברזל היצוק שלי. "האם זה נקרא לפשל אם לא ניסיתי שלוש פעמים לפחות, בשלוש מדינות שונות?"
תיבת האימייל שלי שוב מדנדנת.
מאת: דומיניק פרי
נושא: RE:RE: מספר טלפון
מאדי,
אנחנו עומדים לנסוע יחד במכונית במשך כמה ימים. אשמח לקבל את מספר הטלפון שלך למקרה חירום.
בברכה,
תני לי כבר את המספר המחורבן שלך
שתי הודעות ושום זכר לנשיקה. זה סימן טוב, לא? אולי הוא השתכנע שזה היה בשוגג. מיהרתי למטוס והפה שלו חסם לי את הדרך. או שנאשים את האלכוהול. הכול בגלל הג'ין!
אני אתן לדום את המספר שלי כדי לפייס אותו.
או שאמשיך לחמוק מהניסיונות שלו לקיים איתי תקשורת ישירה.
האימייל הרבה יותר בטוח. אני זקוקה לגבול הזה.
מאת: דומיניק פרי
נושא: RE:RE:RE: מספר טלפון
איזה מקרה חירום? אתה מתכנן לשכוח אותי בתחנת דלק? כי נראה לי שאני אסתדר עם חטיפים וחוברות פורנו עד שתבין את הטעות ותחזור.
בברכה
אני לא נותנת את המספר שלי לאפסים
חוץ מזה, מאז המייל הראשון שהוא שלח לי שמרתי את המספר שלו באנשי הקשר. אם יקרה משהו נורא וזה לא סביר אני אתקשר אליו. עד אז, הוא יצטרך להסתפק במיילים.
אני חייבת לשמור על הפרדה כלשהי. כל התקרבות לבחור הזה פוגעת בשכל הישר שלי. בכל פעם שאני מחליטה שאני בוגרת מספיק כדי להיות בחברתו, ההורמונים והתלותיות שלי מרימים את הראש. וברגעי משבר, הרומנטיקנית הקטנה שבי מחליטה שמוטב לתקשר עם דום בחיבוק.
למה אני חוזרת על אותה הטעות פעם אחר פעם?
שִחזרתי את הלילה על נדנדת המרפסת עשרות פעמים, והניתוחים שלי העלו שאני יזמתי את המגע הזה. אני נישקתי אותו. אני הורדתי את החולצה ואת המכנסיים. אני כיסיתי את היד שלי ביד שלו ודחפתי אותה בין הרגליים שלי.
נכון, דום שיתף פעולה. "ככה, מאדי?" הוא שאל. "את אוהבת שאני נוגע בך ככה?" ואני אהבתי, ועוד איך, וגם גנחתי את השם שלו.
ותודה ליקום שהפה שלי היה צמוד לכתף שלו כשגמרתי, אחרת סביר להניח שהייתי פולטת "אני אוהבת אותך" בגל העונג האחרון.
כי אהבתי אותו. הוא גרם לי לאהוב אותו בקלות רבה.
והוא נטש אותי באותה הקלות.
אני שוקעת בספה ומערסלת את הראש בין הידיים בגלל הכאב העמום שמתחיל להלום בבסיס הגולגולת שלי.
הייתי אמורה לטפח עם דום ידידות אפלטונית. לעבוד על עצמי ולוודא שהוא לא לוקח את החיים ברצינות רבה מדי. ג'וש רצה שאדאג לחבר שלו, לא שאתאהב בו מחדש.
אבל הלכתי רחוק מדי בכיוון השני.
תיבת האימייל שלי מדנדנת.
מאת: דומיניק פרי
נושא: RE:RE:RE:RE: מספר טלפון
מאדי,
לא ידעתי שאת אוהבת פורנו של תחנות דלק. זה משהו שאת חייבת לעשות בנסיעות? כמה פעמים נצטרך לעצור כדי שתקבלי את המנה שלך?
בברכה
לא אפס, רואה חשבון אחראי
אני קוראת את המייל של דום ופולטת נביחת צחוק מפתיעה. אני שומעת אותו אומר את הדברים בנימה יבשושית, עם החיוך העוקצני בזוויות הפה. הרבה אנשים שפוגשים את דום מניחים שהוא טיפוס רציני וחסר חוש הומור.
אבל כל מה שצריך זה לתת לו דחיפה קטנה. או דקירה. ואז הוא מרשה לעצמו להתבדח.
האצבעות שלי מזדחלות מעצמן אל המקלדת, ופעולת ההקלדה מקילה קצת את כאב הראש שלי.
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: תקציב נסיעות
רואה חשבון אחראי יקר,
למיטב ידיעתך המלומדת, כמה אחוזים מהמימון שג'וש השאיר לנו נועדו לרכישת חוברות פורנו? 10 אחוזים? 15?
אני מאוד מקווה שכללת את זה בתקציב.
בברכה,
לא מסתפקת בזבל זול
•••••••••••
מאת: דומיניק פרי
נושא: RE: תקציב נסיעות
זבל יקר שלום,
אני מוסיף ברגע זה את סעיף "פורנוגרפיה למאדי". כדי לקבל החזר נאות, אנא הגישי קבלות.
או שתצלמי אותן ותשלחי לי הודעה. בטלפון.
בברכה,
תני את מספר הטלפון שלך ואשלח לך תמונה מביכה שלי
אוי.
אוי לא.
זאת הצעה מפתה.
המוח שלי מזמזם משפע האפשרויות. מה מביך בעיני דום? ולמה הוא שמר את התמונה הזאת, אם היא מביכה אותו?
דום הוא מסוג הבחורים שמוחקים כל ראיה אפשרית לטעות.
מה כבר יקרה אם אתן לו את המספר שלי. אני הרי לא יכולה להתנפל עליו דרך הטלפון.
חלשת אופי שכמותי.
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: RE:RE: תקציב נסיעות
6501 555(206)
אם ההודעה שתשלח לי לא תכלול תמונה מביכה, אני חוסמת את המספר.
תנסה אותי.
בברכה,
קדימה, תשפיל את עצמך
אני יושבת על קצה הספה ומחכה לתגובה. הדפדפן שלי מודיע שיש לי מיילים מהעבודה, אבל אני מתעלמת כי אני עסוקה באפשרות שעשיתי טעות פטאלית.
הטלפון שלי רוטט ואני מרימה אותו. השמוק האחראי מבזיק על המסך.
זאת טעות. אני יודעת עוד לפני שאני פותחת את התמונה. ובכל זאת אני מחליקה על המסך והיא נגלית לעיני. ואני לא יודעת אם לכעוס או להגיד תודה.
המניאק טמן לי פח ושלח תמונה חושפנית.
דום שוכב בלי חולצה על מגבת חוף ומציג את גופו לראווה; העור שלו בוהק משיזוף התחלתי, וכובע מצחייה מרופט מסוכך על עיניו מפני השמש. עיני הלהוטות עוקבות אחרי קווי המתאר של שרירי החזה שלו, והפלומה הבהירה שמכסה את הזרועות. הצוואר הגבוה שלו מפתה אותי, והגומה בתחתיתו מכשפת אותי.
מה לא הייתי נותנת כדי ללקק את ה V בשיפולי המותניים שלו.
לך תזדיין, דומיניק פרי. זה ההפך ממביך.
אבל התסכול מאפשר לי סוף סוף לראות את התמונה כולה, ואני מגלה שהוא לא נמצא שם לבד.
ליד המגבת שלו עומד כלב.
ומרים רגל.
זאת יצירת מופת פורנוגרפית, שמציגה את דום משתזף להנאתו ומקבל גולדן שאואר מדוברמן.
השמוק האחראי: ג'וש חשב שיותר חשוב לתעד את זה מאשר לגרש את הכלב.
אני צוחקת.
אני צוחקת כל כך, שאני מתגלגלת מהספה, נוחתת על הרצפה ומצטנפת לתנוחת עובר רועד. כשהעוויתות לא נגמרות, אני חוטפת את הטלפון ומקליטה הודעה קולית כדי שדום ישמע בדיוק מה דעתי על ההחלטה של אחי.
השמוק האחראי: אני שמח ששעשעתי אותך.
כשהצחוק סוף סוף נרגע ואני מנגבת את הדמעות מזוויות העיניים, אני מחליטה שלמרות שנתתי לדום את המספר שלי, אין לי שום סיבה לדאוג. כאמור, אני תמיד אוכל לחסום אותו.
בעצם, זה טוב. צעד אמיתי ראשון לקראת ידידות אמיצה. אני אוכל לשוחח עם דום באופן קבוע, בלי שהפנים היפות שלו והזיכרונות הקשורים אליהן יסיחו את דעתי. ובהפוגה בין ההודעות, אני אוכל לסנן את התגובות שלי. אני ארסן את התגובות הבוטות שעד עכשיו הטחתי בו על לא עוול בכפו.
אולי זה יעבוד.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
