-פרק 15-
ג'ק לא היה בחדר כשהתעוררתי בבוקר המחרת - המיטה הריקה שלו היתה סבך של סדינים ושמיכות, כאילו הוא צלל שם כל הלילה.
איפה הוא? במדריך היה כתוב בבירור שהוא אמור להישאר איתי או בקרבתי בכל עת. הוא לא היה אמור פשוט להתגנב החוצה בזמן שישנתי.
התלבשתי הפעם בג'ינס ומגפיים והלכתי לחפש אותו.
במטבח, במקום את ג'ק, מצאתי את אמא ואבא שלו.
מקסימים כתמיד.
אמא שלו ישבה ליד השולחן בחלוק מעוטר, ואבא שלו היה בקצה השני של החדר, לבוש בסינר הפרחוני של אשתו, עמד ליד הכיריים ושרף בייקון. היה עשן בכל מקום. קולט האדים שמעל הכיריים פעל אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, והגבר הגדול הזה עמד ונפנף בשוליים המסולסלים של הסינר שלו, חסר אונים מול כל המתרחש.
האם קוני סטייפלטון צריכה לצחוק ככה? זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז הניתוח. האם זה בטוח עבורה לצחוק ככה עם התפרים שלה?
נכון, היא היתה יותר מאופקת ממנו.
כלומר, עכשיו דוק סטייפלטון התקפל מרוב צחוק.
הוא היה צריך דקה כדי להתעשת. ואז הוא הרים את הרצועות השחורות כפחם מהמחבת והביא אותן לאשתו, מודע היטב לכך שבייקון אמור להיות בצבע אחר לגמרי.
"אני מאשים את הכיריים," אמר דוק.
"גם אני," אמרה קוני וליטפה את גב ידו.
ואז, בנדיבות יוצאת דופן, היא שברה חתיכה מושחרת אחת, הכניסה אותה לפה ואמרה, "לא רע."
כאילו לבייקון שרוף סתם יצא שם רע.
הרגשתי נבוכה ומבוישת כשעמדתי בפתח, ואז הכה בי משהו מדהים לגמרי: האנשים האלה היו נשואים באושר. כל שפת הגוף שלהם - הפרצופים שלהם, איך שהם צחקו - אישרה זאת.
נשואים באושר.
כלומר, שומעים על אנשים כאלה. הם קיימים בתיאוריה. אבל אני בטוחה במיליון אחוז שאף פעם לא ראיתי דבר כזה.
הרגשתי כאילו זכיתי להצצה בחד קרן.
התחלתי לסגת משם. אין ספק שזה לא היה מקומי.
אבל אז דוק הרים את המבט והבחין בי.
קוני עקבה אחרי מבטו. "אה," היא אמרה, חמימה ומסבירת פנים. "התעוררת!"
עכשיו כבר לא יכולתי להימלט.
מאחר שידעתי על הקשיים שקוני עברה לאחרונה, וידעתי גם עד כמה אני לא באמת שייכת, ייחלתי לפתע בטירוף שג'ק יהיה שם כדי לרכך את הרגע.
ואז, כאילו שמע אותי איכשהו, דלת המטבח נפתחה בתנופה, וג'ק עצמו נכנס פנימה במראה גברי ופרוע מהרוח בחולצה משובצת וג'ינס עם משקפיים קצת עקומים.
היה לו גם תיק גולף תלוי על הכתף.
"התעוררת," הוא אמר לי, כאילו אין אף אחד אחר בחדר. דוק קלט את המראה של ג'ק. "אתה חובט בכדורי גולף לתוך הנהר?"
"כל בוקר," אמר ג'ק בהנהון קטן.
"כדורי גולף?" שאלתי. "לתוך הנהר? זה לא כאילו פגיעה באיכות הסביבה?"
ג'ק הניד בראשו. "זה בסדר." ואז הוא ניגש לאמא שלו ונישק אותה על הראש. "הי, אמא. איך את מרגישה?"
"מתאוששת," היא אמרה והרימה את כוס הקפה שלה לעברו כמו בהרמת כוסית.
נראה שג'ק חש בחוסר הנוחות שלי. הוא פסע ישר לעברי, משך אותי ביד לשולחן ארוחת הבוקר, הושיב אותי, התיישב ממש לידי וכרך את זרועו סביב כתפי.
אני חושבת שקוראים לזה לשלוט בחדר.
נשארתי ללא ניע נדהמת מכך שאני פוקדת על עצמי להירגע ולהתנהג כרגיל ומשיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה.
ג'ק הגיב לנוקשות שלי בהתנהגות הפוכה. ברכיים פשוקות. זרוע רפויה וכבדה. קול חלק וקטיפתי כמו שוקו.
"את נראית נהדר היום," אמר. ובקושי הבנתי שהוא מדבר אלי לפני שהוא הצמיד את פניו לגומחת צווארי ונשם לקרבו לגימה מלאה מהריח שלי. "איך זה שתמיד יש לך ריח כל כך טוב?"
"זה סבון לימון," אמרתי, קצת המומה. "הוא ארומתרפי."
"ועוד איך," אמר ג'ק.
ידעתי מה הוא עושה, כמובן. הוא פיצה על יכולת המשחק הגרועה שלי. היה ברור שאני חווה מעין פחד במה, ולכן הוא עשה הצגה כפולה כדי לפצות על זה.
הוא באמת היה טוב.
החמימות בקולו, האינטימיות בשפת הגוף שלו, הדרך שבה נעץ בי מבט כאילו הוא לוגם אותי...
לא פלא שראיתי את "תמשיכי לחלום" כל כך הרבה פעמים.
ראיתי כל כך הרבה חסרונות בשהות כאן. חששתי מהשעמום להיות בתפקיד כשאין לי מה לעשות. חששתי מהקושי לנסות לעשות את העבודה שלי תוך העמדת פנים שאני לא עושה אותה ומה עלולה להיות המשמעות של זה על הביצועים שלי. חששתי שאולי לא אהיה משכנעת בכישורי המשחק שלי.
פשוט לא עלה בדעתי לחשוש לגבי ג'ק.
אבל בדקות הקצרות האלה מיד אחרי שהוא נכנס, כשהוא התאמץ לבסס אותנו כזוג אמיתי ואוהב מול ההורים שלו... הרגשתי שזה בדיוק מה שאנחנו.
אני מנסה לומר שההצגה שלו עבדה גם עלי.
הרגשתי שהוא שמח לראות אותי. הרגשתי שהוא מתענג על הקרבה אלי. הרגשתי שהוא מחבב אותי.
הוא נראה בדיוק, באופן משכנע ושובר לב, כמו גבר מאוהב.
אוי ואבוי.
איך אני אצליח לעבור ארבעה שבועות בלי להתבלבל בצורה טראומטית? לא החזקתי מעמד אפילו ארבע דקות.
בדיוק אז הופיע האנק במטבח, ודלת הרשת נטרקה מאחוריו. במקום לשבת ליד השולחן, הוא נשען על הדלפק והביט בזעם בתצוגת הפוצי מוצי שלנו.
זה עזר לי קצת. יכולתי להתמקד בזה.
אמא של ג'ק אפילו לא שמה לב להאנק. היא רכנה אלינו ואמרה, "תספרו לנו איך נפגשתם."
הכנו תוכנית לתרחיש הזה.
ג'ק בחן את האנק לשנייה ואז הפנה את מלוא תשומת הלב לאמא שלו. הוא מזג כוס קפה מהקנקן ואמר בקול ידידותי, "היא צלמת. היא הגיעה לבית שלי בהרים כדי לצלם את האייל הלבקן הידוע לשמצה שלנו."
הסתכלתי על ג'ק בציניות. הוא הגזים קצת עם ההמצאה הזאת כרגע של האייל הלבקן.
גם האנק לא האמין לזה. הוא שילב את זרועותיו על חזהו.
"יש לכם אייל לבקן?" שאל דוק.
ג'ק הנהן. "חמקמק ביותר." הוא הצביע עלי. "היא ניסתה לעשות עליו כתבה מצולמת, אבל היא לא הצליחה למצוא אותו."
"חבל," אמרה קוני.
"אבל עזרתי לה לחפש אותו במשך הרבה זמן," אמר ג'ק וקרץ לאמא שלו.
"היה יפה מצדך לעזור לה," אמר דוק.
"זה לא היה מתוך טוב לב," אמר ג'ק. "זה היה אגואיסטי לגמרי."
האנק פלט נחרת צחוק.
ג'ק התעלם ממנו. "כי זאת היתה אהבה ממבט ראשון."
ואז ג'ק פנה אלי והביט בי במבט החלומי והמאוהב ביותר שראיתי אי פעם. ואז הוא תחב קווצת שיער מאחורי האוזן שלי. "רציתי כל תירוץ שיאפשר לי להיות לידה." ואז הוא נשען לאחור והניח את הידיים מאחורי העורף, כאילו הוא מעלה זיכרונות. "ראיתי גוצה קטנה מלאת אנרגיה יוצאת מהלנד רובר שלה עם חמש מאות מצלמות, ובאותו רגע ידעתי."
קימטתי את המצח. "אתה קראת לי כרגע 'גוצה'?"
"בקטע טוב, גוצי," אמר ג'ק.
צמצמתי את עיני אליו.
"מתוך אהבה," התעקש ג'ק. "בצורה חמודה, מקסימה, של איך אני משכנע את הגברת הקטנה הזאת להיכנס לבקתת ההרים שלי ולא לצאת ממנה לעולם." ואז הוא פנה להורים שלו, תפס אותי בנעילת ראש שפרעה את הפקעת הפרועה ממילא שלי ואמר, "תראו איזה חמודה היא."
"אני לא גוצה," אמרתי בחוסר אונים.
אבל אמא של ג'ק היתה מרותקת לחלוטין. היא רכנה קדימה. "מה אתה הכי אוהב בה?"
ג'ק שחרר אותי ואפשר לי להישען לאחור. "אני אוהב את קווצות השיער הקטנטנות האלה שהיא אף פעם לא מצליחה לאסוף כמו שצריך בקוקו. ואיך שהיא נראית כמו חתולה רטובה כשהיא מתעצבנת. ובעצם " הוא אמר, כאילו רק עכשיו זה עולה בדעתו "אני אוהב את העובדה שהיא מתעצבנת. היא מתעצבנת הרבה."
"אתה אוהב את העובדה שהיא מתעצבנת?" שאל דוק סטייפלטון, כאילו לבן שלו אולי השתחרר איזה בורג.
"כן," אמר ג'ק. "אנשים לא ממש מתעצבנים עליך כשאתה מפורסם. בהתחלה זה נהדר אבל אחרי כמה זמן אתה מתחיל להרגיש כאילו אתה חי על כוכב בלי כוח משיכה." הוא חשב על זה לשנייה, ואז פנה בחזרה אלי. "אבל לא גוצי! גרב אחד על הרצפה, ואני מקבל את הפרצוף של החתול הכועס. אני מת על זה."
נעצתי בו מבט זועם מתחת לשיער הפרוע שלי.
הוא הצביע על פני בהערצה. "הנה הוא ממש עכשיו."
קוני נהנתה מזה. היא פנתה אלי. "ומה את הכי אוהבת בג'ק?"
לא התכוננתי לשאלה הזאת. אבל תשובה פשוט צצה לי בראש. "אני אוהבת את זה שהוא מודה לי כל הזמן. על כל מיני דברים. דברים שלעולם לא הייתי מצפה שמישהו יודה לי עליהם."
העפתי מבט בג'ק והרגשתי שהוא יודע שאמרתי אמת.
הוא בחן אותי לשנייה, ונדמה היה שהוא יוצא מהדמות. ואז הוא הרים מהשולחן כדור של נייר סופג וזרק אותו אל פח האשפה במטבח כאילו הוא עושה זריקה חופשית והחטיא.
התבוננו בכדור במקום שבו נחת.
ואז האנק אמר לי, "מה הדבר שאת הכי פחות אוהבת בו?"
"הכי פחות?" שאלתי. גם לשאלה הזאת לא התכוננתי. אבל תשובה נוספת צצה לה בראשי כבמטה קסם. "זה קל. הוא משאיר את הבגדים המלוכלכים שלו על הרצפה." ואז הוספתי, "זה כאילו הגיעה הביאה השנייה וכל הנשמות התחילו לעלות השמיימה, וג'ק עלה ראשון."
חצי שנייה של דממה, ואז כולם אפילו האנק פרצו בצחוק.
כשהצחוק שכך, קוני אמרה לג'ק, "מותק, אתה עדיין עושה את זה?"
אבל כשהיא אמרה את זה, האנק התחיל לצאת, בפנים רציניות שוב כאילו לא התכוון לצחוק ועכשיו התחרט על זה. הוא התקדם לעבר דלת המטבח והניח את היד על הידית.
"אתה הולך?" אמרה קוני בנימה שאומרת, בדיוק התחלנו ליהנות.
"יש לי עבודה," אמר האנק.
קוני הביטה בו, כמו אומרת, באמת? והאנק הסביר: "אני מתחיל היום לעבוד על הסירה."
לפי התגובה של קוני זה היה עניין רציני.
זה משך גם את תשומת הלב של ג'ק. "הסירה?" הוא שאל.
קוני הנהנה. "אמרתי לאבא לפני שבוע שאם הם לא יתחילו לשפץ אותה, אני הולכת למכור אותה באיביי."
ג'ק הנהן. ואז הוא פנה אל דוק. "אתם רוצים עזרה?"
אבל האנק הסתובב בבת אחת, כאילו הוא לא מאמין שג'ק אמר את זה כרגע. "מה?"
כל מצב הרוח בחדר השתנה והסלים, אבל ג'ק עדיין שמר על הסגנון הידידותי והנינוח שלו.
"אני מציע לעזור לך לשפץ את הסירה," אמר ג'ק.
"אתה מציע," אמר האנק, כאילו לא יכול להיות שהוא שמע נכון, "לעזור לשפץ את הסירה של דרו?"
ג'ק לא התיק את מבטו מהאנק. "זה עדיף מאשר שאמא תמכור אותה באיביי, נכון?"
"לא," אמר האנק.
"מותק," אמרה קוני לג'ק, "אנחנו יודעים שהכוונה שלך טובה..."
דוק פלט אנחה רועדת. "זה כנראה לא רעיון טוב, בן."
מול הקונצנזוס, ג'ק הרים את ידיו. "רק הצעתי," אמר.
ואז האנק התקרב אליו צעד אחד. "אז אל."
ג'ק היה דומם עכשיו, וכל הצגות החביבות נשרו ממנו.
"אל תדבר על הסירה," אמר האנק עכשיו ונעץ מבט זועם בג'ק. "אל תתקרב לסירה. אל תיגע בסירה. ובשם אלוהים, לעולם אל תציע שוב לעזור לשפץ אותה."
למשמע הדברים האלה, ג'ק קם על רגליו והתקדם לעברו. "מתי אתה מתכוון להניח לזה כבר?"
הם נעצו זה בזה מבטים כאילו הם משחקים מי ימצמץ ראשון כשהאנק הבחין בשרשרת העור בבסיס הצוואר של ג'ק. העיניים שלו ננעלו עליה.
"מה אתה עונד?"
"אני חושב שאתה יודע מה זה."
"תוריד את זה."
אבל ג'ק הניד בראשו. "לעולם לא."
בתגובה, האנק הושיט אליה יד, כאילו הוא עומד לנסות לקרוע אותה. אבל ג'ק חסם אותו. "אל תיגע בי."
"תוריד את זה," דרש האנק שוב ואז הם הלכו מכות. הם לא בדיוק נתנו אגרופים, אלא משכו זה את זה, התכתשו, איבדו שיווי משקל, נחבטו בארונות המטבח. מכות די בסיסיות יחסית לאנשים שלא הולכים מכות הרבה.
דוק סטייפלטון ואני זינקנו מיד כדי להפריד ביניהם. דוק הרחיק משם את האנק, ואני סובבתי את הזרועות של ג'ק מאחורי הגב כמו מקצוענית ואז נבהלתי שזה עלול להסגיר אותי אז הפכתי את זה למין חיבוק מסורבל.
כשעצרנו את המומנטום שלהם, שני הבחורים נסוגו לאחור, כשהם מתנשמים ומביטים זה בזה בזעם.
ואז קוני אמרה, "מספיק!"
הם השפילו את עיניהם.
האנק אמר, "את רואה מה הוא עונד?"
"לא אכפת לי מה הוא עונד," אמרה קוני. "אכפת לי ממה שאתם עושים."
"הוא בחיים לא ייגע בסירה הזאת."
"הוא בסך הכול הציע לעזור," אמרה קוני. ואז, כאילו ייתכן שהאנק לא הבין את המילים: "לעזור."
"אני לא רוצה את העזרה שלו."
"אתה כן רוצה אותה. הרבה יותר ממה שאתה קולט."
שתיקה.
קוני המשיכה, "כשגיליתי שאני חולה, אתם יודעים מה הרגשתי? הרגשתי שמחה. חשבתי, יופי. חשבתי, אולי סרטן זה מספיק גרוע. אולי זה, סוף סוף, יאלץ את כולנו להבין שאנחנו לא יכולים להמשיך לבזבז את הזמן שלנו. וכשראיתי את כולכם אחרי הניתוח, וכולם הסתדרו ביניהם, חשבתי שאולי, רק אולי, אנחנו הולכים למצוא דרך להיות בסדר. אבל כנראה טעיתי."
הבנים לא הרימו את עיניהם.
קוני בחנה את האנק לשנייה, כאילו היא חושבת על משהו. ואז אמרה לו, "אני רוצה שגם אתה תחזור לגור בבית."
האנק הרים את מבטו. "מה?"
"אני רוצה שתחזור לגור בחדר שלך. כאן בבית. תישאר עד חג ההודיה."
"אמא, יש לי בית "
"אני יודעת," אמרה קוני.
"זה לא יהיה "
"אני מסכימה," אמרה קוני. "אבל אני לא יודעת מה עוד לעשות, ואין זמן לחשוב על זה."
האנק השפיל מבט אל הרצפה, ונגע בה בקצה המגף שלו.
"תביא את הדברים שלך עד ארוחת הערב," אמרה קוני. "אתם תמצאו דרך להיות תלויים זה בזה, ילדים - או שתהיו תלויים זה לצד זה."
-פרק 16-
היו שם משקעים שידרשו הרבה עבודה.
אחרי שהאחים הסתלקו בצעדים כבדים לכיוונים מנוגדים, ודוק עזר לקוני לחזור למיטה שלה כדי לנוח, מצאתי את עצמי יושבת בכיסא הערסל מתחת לעץ האלון, ומבינה דבר אחד פשוט מאוד.
אני חייבת לפרוש.
לא בגלל בעיות הבריאות של קוני. התמודדתי בעבר עם אנשים חולים. ולא בגלל הריב המסתורי בין האחים. לכל המשפחות יש סודות.
בגלל ג'ק.
קיוויתי שלהיות בסביבתו בחיים האמיתיים תהיה חוויה מאכזבת שבלי סטייליסטית צמודה ותסריטאי שמכניס לו מילים לפה, הוא יאבד את כוח המשיכה שלו. עד כמה שלא רציתי לוותר על הפנטזיה, ידעתי גם שזאת תהיה הדרך היחידה למלא את המשימה הזאת כמו שצריך.
סמכתי על כך שהמציאות תהיה גרועה יותר מהפנטזיה.
אבל המציאות... היתה טובה יותר.
זאת היתה הבעיה. עד כמה שג'ק היה מהפנט על המסך הגדול, הבחור האמיתי זה שהשאיר את הבגדים שלו מפוזרים על הרצפה, וצחק על כותונת הלילה שלי, וסחב אותי בשק קמח, והיה מבועת מגשרים הבחור הזה היה טוב יותר.
ואין זה משנה אם זה בגלל העיניים המחייכות שלו, או מפני שלא הייתי עסוקה מעל הראש כהרגלי כדי להסיח את דעתי, או מפני שכבר הרשיתי לעצמי לפנטז עליו כשלא היה לי מושג שאפגוש אותו אי פעם בחיים האמיתיים.
עובדתית, אף אחת מההגנות הרגילות שלי לא עבדה.
כשהוא הסתכל עלי כאילו הוא מאוהב בי, הקרביים שלי נמסו. כל מה שידעתי שהוא העמדת פנים בפרצוף שלו... אני הרגשתי באמת.
הוא זייף את כל הרגשות האלה אבל אני הרגשתי אותם. באמת ובתמים.
ולא משנה עד כמה את מיומנת, או כמה חשוב לך המוניטין המקצועי שלך, או מה הבוס שלך הורה לך לעשות, או אילו חוקים אחרים אולי תוכלי להפר בלי לשלם על זה את המחיר... את לא יכולה בשום פנים ואופן להיות דלוקה על המאובטח שלך.
זה רק הדבר הראשון שלומדים בהגנת אישים.
ואם אני איאלץ להתוודות בפני גלן, אני אעשה את זה. הוא יכבד את ההחלטה שלי לעשות את הדבר הנכון ולשים את המאובטח במקום הראשון.
או, בכל אופן ממש ממש קיוויתי שזה מה שיקרה.
לפרוש.
זה יהיה סוף המשימה. וגם סוף הקריירה שלי, ככל הנראה. אבל לא היתה שום דרך לעקוף את זה.
אהבה מבלבלת אותך. אהבה מעיבה על שיקול הדעת שלך. אהבה מורידה אותך מהפסים מרוב כמיהה.
על כל פנים זה מה שאומרים.
זה לא קרה לי עם רובי... אבל וזה עלה בדעתי רק עכשיו אולי זאת לא היתה אהבה? כי כל מה שקרה עם ג'ק סטייפלטון ערער אותי הרבה יותר.
לא הבנתי את זה, אבל דבר אחד היה ברור. זה היה מורכב מספיק כדי שהדברים יהיו ממש פשוטים.
הייתי חייבת לצאת מכאן.
יצאתי מתוך נדנדת הערסל, קמתי על הרגליים והתחלתי ללכת בכביש החצץ לכיוון בית המעקב. אני אגש לשם, אתקשר לגלן ואתפטר. קל. אבל הגעתי רק לחצי הדרך אל השער כששמעתי צליל שאין לטעות בו. קול הפיצוח של יריית רובה.
עצרתי בו במקום.
פניתי לאחור.
ירייה נוספת.
הן הגיעו מאחורי האסם.
פתחתי בריצה מהירה לכיוון וקפצתי מעל הגדר ואגב כך שמעתי ירייה נוספת.
מה קורה פה? מי ירה? האם הסטוקרית מגדלת כלבי הקורגי מצאה אותנו? יצאה מדעתה? איתרה את ג'ק בערוץ נחל אקראי באמצע אלפיים דונם של שום מקום? בעודי חוצה את השדה בריצה פראית, מועדת בדרך מעל תלי נמלים ושיחי גדילן, הכנתי בראש רשימות לאפשרויות שונות של מה אני עומדת למצוא ומערכת שלמה של תוכניות מגירה כיצד לטפל בכל אחת מהן.
ולמה, למה, גלן לא אישר לי להביא נשק חם?
"לא תצטרכי אותו," הוא הבטיח.
עכשיו מאוחר מדי.
לא משנה מה אמצא בערוץ הנחל הזה, פשוט אצטרך לחשוב מהר ולהחליט בו ברגע מה לעשות.
ושאלוהים יעזור לי.
אבל מה שמצאתי שם לא היה מגדלת כלבי קורגי מטורפת. ולא את ג'ק סטייפלטון שותת דם.
זה היה דוק סטייפלטון המתוק והחביב, ראש המשפחה. עם רובה ציד ביד, יורה בבקבוקים.
כשעמדתי על שפת הערוץ וראיתי אותו, הייתי כבר קרובה מספיק כדי שהוא ישמע אותי. הוא הסתובב כשירדתי. האטתי מריצת ספרינט לעצירה, ואז התכופפתי, עם ידיים על הברכיים, מתנשפת בטירוף ומחכה שהריאות שלי יפסיקו לבעור.
כשהרמתי לבסוף את המבט, דוק בהה בי כמי שלא מצליח להבין מה אני עושה שם.
"שמעתי את היריות," אמרתי והתנשמתי. "חשבתי " ואז זזתי. "הפחדת אותי."
דוק שרק בבוז ואמר, "עירונית."
בסדר. אפשר ללכת על זה.
הזדקפתי, עדיין מתנשפת, והתקרבתי אליו. בקבוקי זכוכית היו מסודרים בשורה על סלעים מעל עיקול בערוץ הנחל היו שם אולי עשרים. ירוקים, חומים, שקופים. על האדמה מתחת לסלעים היה ממש אגם של רסיסי זכוכית.
"ליריות," המשיך דוק, בעודי מתבוננת, "יש משמעות אחרת לגמרי בכפר."
למיטב ידיעתו. אבל הנהנתי. "אימון בקליעה למטרה."
דוק הושיט לי את הרובה שלו. "בא לך לנסות?"
הסתכלתי על הרובה. התשובה היתה לא, כמובן. לא, לא התכוונתי לעמוד כאן ולירות בבקבוקים כשהייתי בדיוק בדרך לפרוש מהמשימה. לא, לא התכוונתי להישאר בחוות המשוגעים הזאת אפילו דקה אחת יותר ממה שאני צריכה. או להרוס את המסווה שלי ברגע האחרון על ידי הצגת הכישורים שלי לראווה.
לא. פשוט לא.
ועם זאת, כן הייתי צריכה דקה כדי להסדיר את הנשימה.
ויכול להיות דווקא מספק מאוד לירות במשהו עכשיו.
ואז דוק אמר, "זה בסדר גם אם לא תצליחי לפגוע בכלום," בנימה שרמזה כי הוא סבור שאני מהססת כי אני לא יודעת לירות.
עדיין התנגדתי לאתגר הקטן הזה כשהוא הוסיף:
"בכל מקרה, לנשים קצת קשה להתמודד עם הרובה הזה."
כאילו, תעשו לי טובה.
מה כבר יקרה אם אני אקדיש לזה חמש דקות? נכון?
הושטתי את הידיים אל הרובה, ונתתי לו להושיט לי אותו. ואז נתתי לו ללמד אותי איך יורים.
לא שיקרתי לו, לא בדיוק. פשוט שמרתי על שתיקה מנומסת בזמן שהוא הסביר לי, הסבר בסיסי ביותר, על הרובה שבידי: "זאת הקת," אמר, "וזה הקנה. זה ההדק. את מושכת את הידית הזאת כדי לטעון מחדש בין יריות." ואז הוא הצביע על הלוע. "מכאן יוצאים הקליעים. תקפידי לכוון אותו אל הקרקע עד שתהיי מוכנה לעשות קצת בלגן."
מכאן יוצאים הקליעים? הדחף להוכיח אותו עלה בגוף שלי כמו מים שממלאים כוס.
"קחי את הקבוצה הקטנה הזאת ששם," אמר דוק והחווה בידו לעבר שורה של בקבוקי בירה ישנים. "אם תצליחי לפגוע באחד, אני אתן לך רבע דולר."
וואו. היה משהו ממש מעורר השראה בתחושה שמישהו כל כך לא מעריך אותי.
באותו רגע החלטתי לעשות יותר מאשר רק לפגוע בבקבוקים. התכוונתי לפגוע בהם בסטייל.
במהירות ובקלות. כמו טיפוס קשוח. כמו כן: מהמותן.
"אוקיי, גברת קטנה," אמר דוק. "פשוט תעשי כמיטב יכולתך."
כמיטב יכולתי?
אוקיי.
הורדתי את הנצרה, נכנסתי לעמדת ירי נוחה, לחצתי את קת הרובה לעצם האגן שלי, ומשכתי את ההדק בבום!
לרובה היה הדף מטורף, אבל הבקבוק הראשון נעלם בענן של חול.
אבל אפילו לא עצרתי כדי ליהנות מזה. ברגע שלחצתי על ההדק, משכתי את הידית החוצה ופנימה בצליל קא צ'אנק מספק ואז לחצתי שוב על ההדק.
עוד בום! ועוד בקבוק נהפך לאבק.
ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. בום קא צ'אנק, בום קא צ'אנק, בום! ככה לאורך כל השורה, כשהבקבוקים מתפוצצים בזה אחר זה.
זה נגמר כמעט ברגע שזה התחיל.
ואז הסתובבתי בחזרה לדוק עם העברה אחת אחרונה של הידית קא צ'אנק. כמו ליידי אמיתית.
הרמתי את הנצרה, הורדתי את הרובה מהמותן ואמרתי אל הלסת השמוטה במרכז פניו של דוק, "זה היה כיף."
חשפתי כרגע הרבה יותר מדי על עצמי, והייתי צריכה להיות כבר באמצע הדרך בחזרה ליוסטון בשלב הזה. אבל זה היה שווה את זה.
ואז הבחנתי במשהו במעלה הערוץ.
זה היה ג'ק. מתבונן בנו. ולפי המבט המתפעל שמאחורי המשקפיים המעט עקומים האלה, הבנתי שהוא ראה הכול.
הוא הצדיע הצדעה קלה של כבוד.
הנהנתי אליו הנהון קטן.
ועכשיו הגיע הזמן לעוף מפה.
-פרק 17-
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לתוך מטה המעקב היה רובי וטיילור כשהידיים שלהם זה בכיס האחורי של זה.
לפני שהתמונה הזאת תיצרב עמוק מדי בזיכרון שלי, השתעלתי.
הם התרחקו זה מזה בזינוק כששמעו את הרעש, אבל
מאוחר מדי. לא הצלחתי לסלק במצמוצים את התמונה שנשארה לי על הרשתית.
"איפה גלן?" שאלתי.
"בעיר," ענתה טיילור, בדיוק כשרובי שאל, "איפה המאובטח?"
"אני צריכה לדבר עם גלן," אמרתי.
דוגהאוס, שישב ליד שולחן בקצה השני של החדר, הרים את השפופרת של טלפון קווי והושיט לי אותה.
ניגשתי אליו, לקחתי אותו, חייגתי את המספר של גלן, והכנתי את עצמי נפשית לפרוש ממש כאן, מול שני האויבים המושבעים שלי ולהתעלם מכל השאלות שמתרוצצות לי בראש. האם גלן יצעק עלי? האם רובי וטיילור ישמחו לאידי? האם אני מאבדת כל סיכוי לקבל את לונדון?
הגוף שלי היה מתוח כמו קפיץ בזמן שחיכיתי.
אבל הטלפון של גלן עבר לתא קולי.
"טוב שאת כאן בכל מקרה," אמר רובי כשניתקתי. "היתה לנו קצת פעילות בנכס של סטייפלטון."
הנדתי בראשי. "היריות? זה היה רק אבא שלו שירה בבקבוקים בערוץ הנחל."
"לא," אמר רובי. "בדירה שלו בעיר." ואז רובי העיף מבט לעבר המסכים. "טיילור, תראי לה את זה," אמר. ענייני לגמרי. כמו שקרן.
אבל מה שהיא הציגה על המסכים גרם לי להתקרב אליהם צעד אחד.
ואז עוד אחד.
"מה לכל הרוחות?" אמרתי.
"כן."
אלה היו תמונות מהמצלמות שמסביב לבית של ג'ק ביוסטון. מישהו ריסס בספריי ורוד על כל החלונות בקומה הראשונה לבבות ואת השם "ג'ק" שוב ושוב.
בחנתי קטעי צילום שונים מזוויות שונות. "על כל החלונות בקומה התחתונה, הא?"
רובי הנהן.
"זאת היתה הגברת עם כלבי הקורגי? אנחנו יודעים?"
"אנחנו בטוחים בתשעים ותשעה אחוז שכן," אמר רובי.
טיילור עברה לצילומים משעה מוקדמת יותר של אישה בשעת מעשה.
"זאת היא? יש לנו זיהוי פנים?"
רובי הניד בראשו. "לא, אבל היא השאירה מתנות."
"מתנות?"
"כן. במרפסת הקדמית," אמר רובי. ואז הוסיף, "בשקיות מתנה."
"מה הן היו?"
רובי בדק את ההודעות בטלפון שלו. "קלי אומרת שזה היה סוודר סרוג בעבודת יד עם תמונת פנים ריאליסטית להפליא של סטייפלטון בחזית, אלבום תמונות של שגר הגורים החדש שלה וחבילה של תמונות עירום."
"חבילה של תמונות עירום?" שאלתי. "תמונות עירום של מי? של המאובטח?"
"תמונות עירום של מגדלת כלבי הקורגי."
אלוהים ישמור.
"היא גם השאירה פתק בכתב יד שבו היא בירכה את ג'ק על חזרתו הביתה ליוסטון והזכירה לו שהשעון הביולוגי שלה מתקתק, והיא ממש מעדיפה שהוא יכניס אותה להיריון מתישהו באביב הזה, אם זה יתאים ללוח הזמנים שלו."
רובי הושיט לי טאבלט כדי שאוכל לדפדף בין התמונות שקלי שלחה.
"אז," אמרתי וחשבתי בקול רם. "האם זה אומר שאנחנו ברמת איום כתומה?"
"בהתחשב בגורים ובלבבות, אני חושב שאנחנו עדיין בצהובה."
"תמונות העירום מטרידות קצת."
"הבנתי אותך."
טיילור התערבה בשיחה. "אבל אין איומים. לא ממנה, בכל אופן."
"חוץ מ..." ניסיתי לחשוב מה לעזאזל יהיה המונח המתאים לזה. "עיבור בכפייה?"
"החלק הזה מדאיג," הסכים רובי.
"והעובדה שהיא יודעת עכשיו שהוא ביוסטון," אמרה טיילור.
"ויודעת מה הכתובת שלו," הוספתי.
עשינו ניתוח פסיכולוגי לגברת כלבי הקורגי במשך זמן מה, ניסינו להעריך את רמת הסכנה שהיא מהווה, ואז התאמנו לכך את הנהלים בבית ביוסטון. קלי כבר הגישה את התלונה למשטרה והחלה בהליכים לקבלת צו הרחקה. נצטרך גם להחליף את הריינג' רובר לרכב בצבע ודגם אחרים.
כשיצאתי מהמטה כבר התחיל להחשיך.
לא הגעתי אפילו לשער של בית סטייפלטון כשרובי צעק אחרי. "הי!" קרא. "גלן בטלפון."
שכחתי מגלן. אבל עכשיו כבר היה די מאוחר. קוני תתעורר מהתנומה שלה, והיא תצטרך להכניס משהו לבטן לפני סבב התרופות הבא שלה.
"אתה יודע מה?" אמרתי. "אני אתקשר אליו אחר כך."
וכך קרה, בלי שהבנתי בכלל, שהחלטתי להישאר.
הייתי באמצע כביש החצץ בדרך אל הבית, העברתי את המבט קדימה ואחורה בחיפוש אחר כל סימן של בקר, כשראיתי את ג'ק רץ ממש רץ החוצה לקראתי.
הוא הגיע אלי בלי לעצור לרגע וחיבק אותי בזרועותיו.
"איפה היית?" שאל ואימץ אותי אליו. "דאגתי לך."
"הייתי חייבת ללכת לַמַטה."
הרגשתי את הלב שלו פועם. הקצב נראה קצת מהיר.
לשנייה אחת חשבתי שזה אמיתי.
נרגעתי לתוכו כמו שעושים כשזה רגע אמיתי.
אבל אז חשבתי שכדאי שאוודא לפני שאיהנה מזה יותר מדי. "מה אתה עושה?" שאלתי, כשהפנים שלי נצמדו לכתפו והקול שלי עמום כנגד חולצתו.
"ההורים שלי מסתכלים," אמר ג'ק.
אה.
הבנתי.
חיבקתי אותו בחזרה. אבל עכשיו רק בשביל ההצגה.
כשהוא הרפה ממני לבסוף, חזרנו לכיוון הבית שלובי זרוע גם בשביל ההצגה.
"דרך אגב, אתה לא יכול להתגנב החוצה לנהר בלעדי בבקרים."
"למה לא?"
"אם היית קורא את המדריך, היית יודע שאני אמורה להיות איתך כל הזמן."
"אני לעולם לא אקרא את המדריך."
"ומה אתה חובט כדורי גולף לתוך נהר בכלל? אתה תחנוק ככה דולפין."
"הם מתמוססים במים."
"זאת תרמית."
"זה מוגזם לרצות שעה או שעתיים לעצמי?"
"כן. זה מוגזם."
"פשוט תישני עד מאוחר ואל תדאגי בקשר לזה."
"אני חייבת לדאוג בקשר לזה. זאת העבודה שלי לדאוג בקשר לזה."
"אז תראי מה נעשה," אמר ג'ק. "אני אפסיק להתגנב לנהר כשאת תגידי לי מה השיר הזה שאת תמיד מזמזמת."
"מה זאת אומרת?"
"השיר הזה שאת מזמזמת כל הזמן. איך קוראים לו?"
"אני לא מזמזמת שיר."
"את כן."
"אני חושבת שהייתי יודעת אם הייתי מזמזמת שיר."
"מתברר שלא."
קימטתי את המצח. "אני מזמזמת שיר?" ניסיתי להיזכר בעצמי מזמזמת שיר.
"כשאת במקלחת," אמר ג'ק, כאילו זה עשוי להמריץ את הזיכרון שלי. "וגם, כשאת מוזגת לעצמך קפה, או הולכת. לפעמים כשאת מצחצחת שיניים."
"הא," אמרתי. "אני לא בטוחה שאני מאמינה לך."
ג'ק הזעיף פנים. "את חושבת שאני ממציא את זה?"
"אני רק אומרת, אני חושבת שהייתי שמה לב."
השתתקנו כשהתקרבנו לבית, וחשבתי לתקוע את היד בכיס האחורי שלו כמחווה קטנה לשברון לב ולשני האקסים שלי ולכמה שהחיים תמיד אכזריים.
אבל אולי זה עובר את הגבול.
אחרי ארוחת הערב הוצאתי את ג'ק החוצה אל הקצה הרחוק של החצר, שם יכולתי לתדרך אותו בפרטיות על המצב עם גברת הקורגי.
בצד האסם היתה מכלאת סוסים עם ספסל שיכולנו לשבת עליו. טיפסנו מעבר לגדר וישבנו זה לצד זה ליד שוקת המים, ואני עדכנתי את ג'ק בפרטים, מחוץ לטווח השמיעה של מי שנמצא בבית.
עדכון הלקוחות לגבי איומים עליהם הוא אמנות. איזון עדין שמיידע אותם מבלי להבהיל אותם. או, ליתר דיוק שמבהיל אותם רק במידה מספקת כדי לקבל מהם תשומת לב ושיתוף פעולה וציות, מבלי לחרפן אותם.
אבל ג'ק לא נבהל בכלל.
למעשה, בקושי אמרתי את המילים "תמונות עירום" לפני שהוא התחיל לצחוק.
"הי," אמרתי. "זה לא מצחיק."
אבל ג'ק פשוט נשען לאחור והטה את פניו אל הכוכבים, והכתפיים שלו רעדו.
ואז הוא רכן קדימה וכיסה את הפנים בידיים.
"אני מצטער," אמר לאחר זמן מה ומחה את עיניו. "זה תמונות העירום. והפתקים. והמשפט..."
אבל הוא נכנס שוב להתקף צחוק ולא הצליח לסיים.
"והמשפט..." הוא ניסה שוב.
אבל לא. עוד צחוק.
"והמשפט," הוא אמר שוב, חזק יותר עכשיו, כאילו מצווה על עצמו לומר אותו כבר. "המשפט, 'אם זה מתאים ללוח הזמנים שלך'."
עכשיו הוא התמוטט קדימה, וכל פלג גופו העליון רטט.
מפתיע עד כמה קשה לא לצחוק כשמישהו מתפקע מצחוק ממש מולך. זה רציני, הזכרתי לעצמי. תישארי ממוקדת. ואז אמרתי, בנימה עניינית לגמרי, "נראה לי שכדאי שתסתכל על הכול."
"לא על תמונות העירום," הוא אמר והצחוק שלו התגבר. "אל תכריחי אותי להסתכל על תמונות העירום."
"אתה צריך להתייחס לזה ברצינות," אמרתי וניסיתי להרגיע את הצחוק שלו בעזרת נימת הדיבור שלי.
"אני אקח את הסוודר," הוא אמר וניגב את עיניו. "אמא שלי אוהבת אותם."
הנדתי בראשי. "הכול מוחרם כראיה."
זה הוציא ממנו פרץ צחוק מחודש. הוא התקפל קדימה, והתאמץ לנשום.
"בחיים שלי לא פגשתי מישהו שצוחק כל כך הרבה כמוך," אמרתי לאחר זמן מה.
הוא עדיין צחק. "אני אף פעם לא צוחק. לא צחקתי כבר שנים."
"אתה צוחק עכשיו."
ג'ק הזדקף כשאמרתי את זה, כאילו הוא לא שם לב.
האירוניה. כשאמרתי לו שהוא צוחק, זה מה שגרם לו סוף סוף להפסיק לצחוק.
"בחיי שכן," אמר, ונראה שהוא מתפעל מהרעיון. "הא."
"אתה צוחק כל הזמן," אמרתי, נדהמת מכך שהוא לא יודע את זה על עצמו. "אתה צוחק על הכול."
"אבל בעיקר עלייך," הוא אמר.
שלחתי אליו מבט של תודה באמת.
הוא בחן אותי, כאילו רק עכשיו קלט שמה שהוא אמר נכון.
"אתה לא יכול להתעלם מהאיומים האלה," אמרתי והייתי מוכנה לגמרי לפצוח בהרצאה נלהבת על איך איומים קטנים יכולים להתגלגל כמו כדור שלג ולהפוך לאיומים גדולים.
אבל בדיוק אז, קטע משהו בלתי צפוי את חוט המחשבה שלי.
סוס נכנס למכלאה שבה ישבנו.
סוס.
סוס בצבעי חום ולבן עבר לו דרך השער הפתוח של המכלאה וצעד לעברנו. משום מקום, אני נשבעת. סוס עירום.
נדרכתי, וג'ק הבחין בזה. "אל תגידי לי שאת מפחדת גם מסוסים."
"לא," אמרתי, מתוך עיקרון. "רק מה הוא עושה כאן?"
"מה הוא עושה כאן? הוא גר כאן."
הסתכלתי עליו כשהוא התקרב אלינו.
ליתר דיוק, הוא התקרב אל ג'ק החנה את עצמו ממש מולו והנמיך את האף הקטיפתי שלו ממש עד אליו, אף אל אף. ואני רוצה להגיד לכם בוודאות: מה שנכון לגבי פרות נכון גם לגבי סוסים. הם נראים הרבה יותר קטנים בטלוויזיה.
הפרצוף של הדבר הזה היה בגודל של מזוודה.
ראיתי את הסוסים כמובן מרחוק. במכלאה. הם נראו... פחות גדולים.
ג'ק הסביר לי ביום הראשון שההורים שלו אימצו חצי תריסר סוסים מבוגרים חסרי בית שהיו זקוקים למקום נעים כדי לסיים בו את חייהם.
"סוג של בית אבות לסוסים," הוא הסביר.
שזה היה מקסים, בתיאוריה.
הכול יופי טופי עד שזוג נחיריים ענקי נדחף לך בפרצוף.
"הי, חבר," אמר ג'ק לסוס, והרים את ידיו כדי ללטף לו את האף. "זאת האנה. אל תנשוך אותה."
ואז ג'ק קם לרגע, וחזר עם שק קטן של שיבולת שועל.
הוא התיישב בחזרה לידי, הושיט יד פנימה והוציא חופן.
הוא שיטח את כף ידו, והסוס הוריד את השפתיים מכוסות הפלומה שלו היישר אליה ושאב הכול עד הגרגר אחרון.
"תורך," אמר ג'ק והציע לי את השק.
"לא, תודה."
ג'ק הטה את ראשו. "יש לך את העבודה הכי מפחידה מכל מי שאני מכיר, אבל את מפחדת משפתיים של סוס."
"לא מהשפתיים, מהשיניים."
ג'ק התחיל לצחוק שוב.
"רואה?" אמרתי. "אתה שוב צוחק."
"רואה?" אמר ג'ק, כאילו זאת אשמתי. "את קורעת מצחוק."
ג'ק נתן לסוס את החופן הבא בעצמו אבל אז הוא הסתכל עלי והתחיל ללחוש "שפנה" עד שבסוף אמרתי, "בסדר."
הושטתי יד לתוך השק, סגרתי את כף היד סביב חופן של שיבולת שועל והושטתי אותה לעבר הסוס.
"תחזיקי את כף היד שטוחה," אמר ג'ק, "כדי שהוא לא יאכל לך את האצבעות."
"לא עוזר," אמרתי, כשהסוס העביר את שפתיו על כף היד שלי עד שניקה את הצלחת.
"מדגדג, נכון?" אמר ג'ק.
"קצת."
"זה קליפר," אמר ג'ק. "הוא סוס קרקס בדימוס."
הרמתי את המבט אל קליפר בהערכה מחודשת.
"קיבלנו אותו כשהייתי בתיכון," אמר ג'ק. "הוא היה אז רק בן שמונה. הוא נפצע באופן שהיה מספיק קשה כדי לפרוש... אבל הוא היה ממש בסדר. בכל השנה האחרונה שלי בתיכון עשיתי איתו תרגילים." ג'ק טפח על צווארו. "הוא קשיש עכשיו."
"איזה מין תרגילים?" שאלתי.
בתגובה, בלי לומר מילה, ג'ק הוציא אפסר ממחסן הציוד והחליק אותו מעבר לראשו של קליפר. ואז הוא סימן לי ללכת בעקבותיו כשהוביל את הסוס דרך השער הפתוח אל מגרש הרכיבה.
עצרתי ליד השער וצפיתי בג'ק כשהניף את עצמו על גבו החשוף של קליפר, והסוס, שנראה שהוא יודע בדיוק מה לעשות, עבר מהליכה לריצה אטית ואז לדהירה קלה.
הגדר מסביב למגרש היתה בצורת אליפסה, והם דהרו לאורך היקפה. ג'ק החזיק את חבל ההובלה ביד אחת, אבל הוא אפילו לא היה צריך לנווט.
"איך זה שאף פעם לא עשית מערבון?" שאלתי בתדהמה.
"ממש, נכון? כתוב לי 'רכיבה על סוסים' בקורות החיים שלי."
"אתה צריך בכלל קורות חיים?"
"לא. אבל עדיין."
"אתה צריך לעשות מערבון! זה בזבוז מוחלט של כישרון."
"אוקיי," אמר ג'ק. "אם אני אעשה אי פעם עוד סרט, אני אעשה מערבון."
בדיוק עמדתי לשאול אותו אם הוא באמת יעשה אי פעם עוד סרט, אבל אז הוא אמר, "תתכונני."
ואז ג'ק רכן קדימה ותפס באגרופים שתי קווצות שיער עבות בבסיס הרעמה של קליפר... ואני אפילו לא יודעת איך לתאר את מה שהוא עשה אחר כך: מבלי שהסוס הדוהר יעצור ולו לרגע, ג'ק הניף את עצמו מהצד השמאלי, נחת על שתי רגליים, זינק בחזרה למעלה, החליק על גבו של הסוס לצדו השני, ואז הניף את עצמו לצד ימין, ועשה את אותה קפיצה שם. ואז הוא פשוט המשיך לעשות את זה, שוב ושוב, ימינה ושמאלה, מקפץ מצד אחד לצד השני כאילו הוא גולש בסלאלום.
נדהמתי כל כך, שלא הצלחתי להשמיע קול.
רק עמדתי שם, פעורת פה.
לאחר שעשה הקפה שלמה, ג'ק התיישב שוב על הגב של קליפר ופנה אלי כדי לבדוק את התגובה שלי.
קליפר עדיין דהר באותו קצב יציב.
"מגניב, הא?" אמר ג'ק.
כל מה שהצלחתי להגיד היה, "תיזהר!"
"זה לא היה מפחיד," אמר ג'ק ונראה מרוצה מהדאגה שלי. ואז הוא אמר, "זה מפחיד."
ואז, לפני שהספקתי לעצור בעדו, כשהוא עדיין אוחז בחבל ההובלה, ג'ק הצמיד את הידיים אל הגבנון של קליפר, רכן קדימה והעלה את נעלי הספורט שלו אל גבו של הסוס. ואז לאט, בזהירות, כשקליפר ממשיך לדהור קלות מתחתיו, ג'ק נעמד על רגליו.
הוא נעמד על הרגליים!
בברכיים כפופות וזרועות פשוטות החוצה, כמו גולש.
וקליפר פשוט המשיך לדהור סביב המגרש.
"מדהים, נכון?" אמר ג'ק, כשהתדהמה האילמת שלי נמשכה יותר מדי זמן. "זה הכול קליפר. הדהרה שלו כל כך חלקה, ושום דבר לא מפחיד אותו. אפשר לעשות הכול. אפשר להיתלות לו מהצוואר. אפשר לעשות עמידת ידיים."
"אל תעשה עמידת ידיים!" אמרתי.
"לא," אמר ג'ק. "אני הולך לעשות משהו עוד יותר טוב."
ואז, לפני שהספקתי להגיב, ג'ק השתופף נמוך - והכול תוך כדי דהרה רצופה של הסוס - דחף את עצמו לאחור, והתגלגל בסלטה לאחור מעל אחורי הסוס, כשהוא שומט אגב כך את חבל ההובלה, ונחת על הרגליים.
"אלוהים אדירים!" צעקתי, ולא בקריאת התפעלות.
ג'ק קד קידה עמוקה ונמוכה, ואז פנה אלי, נהנה מהאימה שעל פני, ואמר, "עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שעשיתי את זה. הכול יכאב לי מחר."
"לא עושים יותר סלטות!" אמרתי, כאילו אני קובעת כלל.
ג'ק רק נראה ממש מרוצה מעצמו. "גרמת לי להשוויץ בשבילך."
"אל תשוויץ בשבילי," אמרתי. "אני לא רוצה שתשוויץ בשבילי."
אבל ג'ק הלך לעבר קליפר שהאט עד לכדי עצירה ברגע שג'ק נחת על הקרקע ועכשיו הביט בנו במבט עגום מבעד לריסים הארוכים שלו.
ג'ק הרים את חבל ההובלה והחל להוליך את הסוס לכיווני. "עכשיו תורך," אמר.
"לא, תודה."
"אלוהים, את כזאת שפנה. איך זה בכלל אפשרי במקצוע שלך?"
"אני לא יודעת לרכוב," אמרתי.
"זה מה שנהדר בקליפר," אמר ג'ק. "הוא עושה הכול בשבילך."
"אני לא יכולה לרכוב על סוס," אמרתי, כשג'ק המשיך להתקרב. "אני יכולה לעשות דברים אחרים. אני יכולה לנהוג מכונית ברוורס בכביש המהיר. אני יכולה לרדת בסנפלינג מגג של בניין. אני יכולה להטיס מסוק."
האם אהבתי בדרך כלל להתמודד עם אתגרים חדשים?
ברור.
אבל אולי היו לי כבר מספיק כישורים. או שאולי פשוט לא רציתי להביך את עצמי עוד יותר מול ג'ק.
"אז זה אמור להיות לך ממש קל," אמר ג'ק.
הנדתי בראשי. "אני בסדר."
אבל ג'ק והסוס היו ממש לידי עכשיו. "רק ללכת," שידל אותי ג'ק. "בלי תרגילים. קלי קלות. את תיהני מזה. כל מה שאת צריכה לעשות זה לשבת עליו. ואני אחזיק בחבל ההובלה."
בחנתי את הסוס, ואז בחנתי את ג'ק.
ג'ק שילב את אצבעותיו זו בזו, התכופף והחזיק אותן מולי כמו ארכוף. "תתפסי קווצת שיער גדולה ברעמה ותושיטי אלי את כף הרגל שלך," אמר.
היססתי.
ג'ק התחיל לומר בלחש, "משתפנת?"
פלטתי אנחה והרמתי את כף הרגל לתוך ידיו הממתינות. "למה זה משפיע עלי כשאתה קורא לי שפנה? למה כל מה שאתה עושה משפיע עלי?"
לא היה לי אפילו זמן לדאוג שהתוודיתי יותר מדי לפני שג'ק הניף אותי מצדו של הסוס.
"כל הכבוד," אמר ג'ק, העביר את ידיו אל האגן שלי ואז דחף לי את הישבן כשהעברתי את הרגל לצד השני של הסוס והתמקמתי. "לא כל כך קשה, נכון?"
ממש שמחתי שלבשתי ג'ינס באותו יום.
ניסיתי לשבת זקוף, כמו שג'ק ישב, אבל זה היה הרגע שבו קלטתי שזה גבוה בטירוף. זה היה כמו לעמוד על מקפצה גבוהה.
הנחתי לעצמי לשכב על הבטן ולכרוך את הזרועות סביב צווארו של קליפר.
"את יכולה להטיס מסוק," אמר ג'ק, "אבל את לא יכולה לשבת זקוף על סוס?"
"למסוקים יש חגורות בטיחות," אמרתי.
"זה לא מדע טילים," אמר ג'ק.
"תירגע, סוס חמוד," אמרתי. "רק בגלל שאתה הסימון ביילס של התעמלות סוסים זה לא אומר שכולנו צריכים להיות כאלה."
הסתכלתי על ג'ק, והוא התחיל לצחוק. שוב.
"תפסיק לצחוק," אמרתי.
"תפסיקי להצחיק אותי," אמר ג'ק.
ואז התחלנו ללכת.
וזה לא היה נורא כל כך.
ההליכה של קליפר באמת היתה שקטה ונטולת טלטולים.
לא הרפיתי מהצוואר של קליפר. וג'ק לא הרפה מחבל ההובלה.
"איך זה שאף פעם לא רכבת על סוס עד היום?" ג'ק קרא לאחור מעבר לכתפו לאחר דקה של שקט.
"רכבתי," עניתי. "פעם אחת. בחופשה, כשהייתי ילדה."
אולי זה היה קצב ההליכה המנחם. או הריח החריף של הסוס. או נקישת הפרסות הקלילה על העפר במגרש. או תנועת צווארו של קליפר כשהניע את ראשו מצד לצד. או המשקל המוצק שלו, שנע מתחתי. או הנחירה שלו כשפלט צניפה קולנית. או אפילו, אם להודות על האמת, המראה האקראי שראיתי בכל פעם שהצצתי אליו של ג'ק מלפנים, אוחז בחבל ההובלה בכזאת קלות, כמעט בעדינות, והולך לפנינו בקצב אמין כל כך.
אבל אמרתי, "זאת היתה החופשה האחרונה שיצאנו אליה לפני שאבא שלי עזב את הבית. בעצם, הוא עזב כבר באמצע החופשה. הם רבו, הוא עזב, ומעולם לא ראיתי אותו שוב."
"מעולם לא ראית אותו שוב? אפילו לא פעם אחת?"
הנדתי בראשי. "לא. גם לא הלכתי לחפש אותו, כמובן."
"את חושבת שתעשי את זה אי פעם?"
"לא."
הרגשתי שג'ק מהסס לשאול למה.
"היה לנו טוב יותר בלעדיו," אמרתי. זה לא היה נכון, כמובן. היה לנו הרבה יותר רע בלעדיו. וזאת בדיוק הסיבה שאני לעולם לא אפגוש אותו לכוס קפה ושיחת נימוסים. הוא ויתר על כל הזכויות שלו לעתיד כשהוא הרס לנו את החיים.
"וואו," אמר ג'ק.
"כן," אמרתי, ואז קליפר האט ועצר. כשהרמתי את המבט, הפנים של ג'ק היו שטופות אהדה - כאילו הוא לא רק שמע כרגע את מה שאמרתי אלא גם הרגיש את זה.
מעולם לא סיפרתי לאיש את הסיפור הזה.
כמעט שכחתי מזה, למען האמת.
אבל הפנים של ג'ק כשהקשיב לי היו כה פתוחות וכה אוהדות, וכל כך בצד שלי, שבאותו רגע, למרות כל הכללים שלי, הזיכרון הזה פשוט שיתף את עצמו. לא הייתי אדם שחולק עם אנשים אחרים את מה שעובר עליו. לא חלקתי דברים גם עם אנשים שהם לא לקוחות. בייחוד לא דברים כואבים. אבל פתאום הבנתי למה אנשים עשו את זה. זה העניק תחושת הקלה. כמו לטבול את הרגליים במים קרירים ביום חם.
זאת באמת היתה התגלות עבורי.
פתאום הרגשתי שאני יכולה לחלוק דברים עם ג'ק כל הלילה. במבט לאחור, יכול להיות שהייתי עושה את זה.
אבל אז ניצלתי על ידי אסון.
כי מיד לאחר מכן שמענו צעקות מבוהלות מאזור הבית.
ג'ק פתח את האבזם של האפסר ועזר לי לרדת עוד לפני שהצלחנו להבין את המילים. התחלנו לרוץ לעבר הקולות ושנינו זינקנו מעל הגדר וחצינו את החצר.
זה היה האנק, שצעק אל תוך החשיכה: "ג'ק! ג'ק!" ואז: "איפה אתה? ג'ק!"
כשהגענו אליו, האנק הסתובב למשמע הקולות שלנו, עיניו פעורות וקצת לא ממוקדות.
"מה קרה?" שאל ג'ק, חסר נשימה.
"אמא," ענה האנק. "היא התמוטטה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
