מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 19 -
בטי קיי
לוס אנג'לס, קליפורניה
1969
מעריצים מחוץ לתיאטרון חבטו בחלונות ובמכסה המנוע של הלימוזינה שעה שהיא החלה לנסוע. שמענו את צרחותיהם העמומות מתוך המכונית. היו מבזקים ותקתוקי מצלמות ליד כל חלון.
"קיטי! קיטי דוורו!"
"אלוהים," אמרתי והסתכלתי החוצה דרך החלון האחורי שעה שתמרנו בין אורות הרמזורים הצהובים של שדרות הוליווד והשארנו מאחור את התיאטרון הסיני. "אני חושבת שאת כוכבת קולנוע, קיטי דוורו."
כאילו לא יכלה להאמין לכך בעצמה, קיטי נענעה בראשה, ובאורות הניאון נראה שערה ורוד ואחר כך ירוק. עיניה נצצו והתכהו. יותר משנה חלפה מאז ראיתי אותה, וכשהסתכלתי עליה היא נראתה מוכרת קתרין סיימון מחדר 212. אבל היא היתה גם קיטי דוורו, שחקנית מפורסמת שמנופפת לקהל שקם על רגליו לכבודה.
זה היה כמו להתבונן בפרפר בוקע מגולם, מגיח בכנפיים לחות וחדשות לגמרי.
המכונית הותירה מאחוריה את אורות הכרך ושמה פעמיה אל ההרים האפלים ודרכים פתלתלות בין עצים אל הבית שקיטי ואלכסנדר חלקו, שנקרא בחיבה "בית הציפורים" בגלל יונקי הדבש והתחמסים שקיננו בעצים שעל הגבעות הסובבות אותו.
תפסתי את ידה של קיטי, שהיתה מעט רפויה ומיוזעת. היא פעלה על אדרנלין ועל הכדורים השונים שהיא וידידה אלכסנדר לקחו כשחשבה שאיש אינו רואה. תהיתי אם זה עדיין היה דקסדרין, או שהיא התקדמה למשהו אחר. אבל קיטי היתה עכשיו בעולם חדש, עם כללים חדשים, ואני שמרתי את דאגתי לעצמי.
"היית מדהימה," אמרתי לה. "הסרט היה פנטסטי."
"הוא לא היה גרוע כמו שחשבתי שיהיה," היא אמרה באותה כנות של קיטי שאהבתי ושחסרה לי כל כך. "תלבושת הגורילה היתה קצת מוגזמת, נכון?"
"לא." נענעתי בראשי. "בגד הגורילה היה מדהים. המוזיקה היתה מדהימה. את היית מדהימה. 'חג מולד א גו גו' הוא הסרט החביב עלי מעכשיו."
"איזה סרט היה החביב עלייך לפניו?"
כיווצתי את פני בניסיון לחשוב על סרט, סרט כלשהו.
"זה מה שחשבתי," אמרה קיטי, ואני חייכתי אליה, עם הלב שטיפס לגרוני מרוב התרגשות. היא תפסה את ידי על המושב בינינו. "אני כל כך שמחה שאת כאן. כל כך שמחה שבאת. אין לך מושג כמה חשוב לי שחברה אמיתית נמצאת כאן איתי הערב."
"היו לך המון חברים בהצגת הבכורה."
"הם לא חברים. הם סתם... אנשים."
כן. אנשים. אנשים היו סביבה כל הזמן. בית הציפורים היה מלא בהם תמיד. כשרק הגעתי אמר לי מישהו שהבקתה היתה מקום המפגש הסודי של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן. אינני יודעת אם זה נכון, אבל היה נחמד לחשוב שאולי כן.
כששכבתי לישון, הבית היה מלא אנשים. התעוררתי והם עדיין היו שם, ישנו על רצפת הסלון. הם הביאו אוכל ומשקאות חריפים, קופסאות סיגרים מלאות ג'וינטים ונקודות מבט שמעולם לא שמעתי לפני כן.
"את לא מבינה?" אמר לי אלכסנדר בערב הקודם, "את לא רואה איך הממשלה דואגת שנריב זה עם זה? כדי שלא נריב איתם? הם האויב. לא החיילים שחוזרים מכורים לסמים. ולא הווייטנאמים שנהרגו באלפים."
קיטי הנהנה. זכרתי אותה אומרת בשייקי'ס שהלוואי שהיא יכלה להתגייס למלחמה. לצאת ולחוות הרפתקה. תהיתי מתי דעתה השתנתה.
"כמה אנשים יבואו לבית," היא אמרה ונשענה לאחור על משענת הגב בלימוזינה. איפור הגוף היה עכשיו מרוח לגמרי וחשף את העור החיוור שמתחתיו.
"את בטוחה? את נראית כמי שזקוקה לשנת לילה טובה." החלקתי את ידי מידה ומיששתי את שורש כף ידה כדי למצוא את הדופק. עדיין מהיר.
"כאישה שלא נראית כמי שממהרת במיוחד לחזור לעבודה שלה כאחות, את בהחלט מתנהגת כמו אחת כזאת," אמרה קיטי והביטה בי בחיוך מהצד.
"הרגלים ישנים." החזרתי את ידי לחיקי.
"את באמת מתכוונת לשבת פה ולנסות לשכנע אותי שאת לא חוזרת לגרינסבורו? מה קרה, בטס?"
עשיתי את הטעות בערב הראשון שהגעתי, וכשאני שתויה מקוקטייל הארווי וולבנגר, אמרתי לקיטי שאני לא בטוחה שאני חוזרת לגרינסבורו. שאולי סיעוד הוא לא בשבילי.
"קיטי," אמרתי. "במשך כל הזמן שאנחנו חברות דאגת לחלץ אותי מצרה. אנחנו יכולות, לשם שינוי, להקדיש איזה זמן לך? רק עכשיו היה הערב הגדול של חייך. יו בונט הביא לך את כל הפרחים האלה!" הצבעתי על הפרחים שנחו על המושב האחר, זר בעיצוב מודרני עם פרחי גן העדן וצמח אחר כלשהו שנראה כמו פטרייה סגולה מתחת למיקרוסקופ. הוא לא היה יפה במיוחד, אבל מרשים, וייתכן שגם מאיים.
"בחיים לא חשבתי שארגיש ככה," צחקקה קיטי, צחקקה ממש. קול מטופש של נערה שבקע מהאישה הכי פחות מטופשת שהכרתי. היא סטרה על פיה, ואני משכתי את ידה משם. היא לא צריכה להיות נבוכה כשכל חלומותיה מתגשמים.
"איך?"
"כאילו אוכל לעשות הכול."
הלימוזינה נעצרה בשביל הגישה של בית הציפורים, שהיה דרך עפר וחצץ, וקיטי ואני יצאנו ממנה. הנהג נשא לתוך הבית את הזר ואת תיבת השמפניה שהאולפן נתן לקיטי.
"תראי אותך, בטס," אמרה קיטי כשעמדנו בבריכה של אור ירח בהיר. הפאייטים הכסופים בשמלה שלי קלטו את האור ויצרו פריזמות על עצי המחט והאיקליפטוס. "את נראית כמו כדורי הדיסקו האלה."
"אני מרגישה כמו רקדנית במועדון." ככה, במגפי הזמש הוורודים וגבוהי העקב שהלמו את הכפתורים הארורים האלה שנתפרו לצווארון השמלה שלי, עשיתי כמה צעדים של ריקוד טוויסט, וקיטי רקדה סווינג. אחר כך שתינו עברנו לטוויסט עם סיבובי מותניים, ואז קיטי תפסה אותי וביחד רקדנו פולקה פרועה ומתפקעת מצחוק על האדמה.
"את חתיכת כוכבת קולנוע, קיטי, אין מה לדבר!" קראתי.
טנדר אדום נעצר באזור החניה, פנסיו הקדמיים האירו את הפולקה הספונטנית שלנו, ואנחנו נעצרנו כדי להצל על העיניים.
"אל תפסיקו בגללי," אמר קול עמוק במבטא טקסני כבד כשגבר יצא מתוכו. הוא היה גבוה ורזה במכנסי ג'ינס וחולצת עבודה עם שרוולים מופשלים. הבחנתי בהבזק כסף מצמיד ומכמה טבעות על אצבעותיו.
ובנצנוץ הלבן של השיניים מתחת לשפם עבה.
במשך שנייה שלמה לא יכולתי לנשום.
"רקס!" קיטי קראה ורצה לחבק את האיש.
שכה אחיה. זה רקס דניאלס.
"הבאתי טקילה וכמה לימונים מהעץ," הוא אמר. הוא החזיק בקבוק ביד אחת ושלושה לימונים בשנייה. הוא מסר את שלושת הלימונים לקיטי.
"בטס, זה רקס. הוא מופיע בסרט החדש שאנחנו מתחילים לצלם בשנה החדשה. וזאת חברתי היקרה בטי קיי."
"נעים מאוד, בטי קיי," הוא אמר והעביר את הבקבוק לידו השנייה כדי ללחוץ את ידי.
החלקתי את ידי אל ידו והרגשתי זרם חשמל עושה את דרכו היישר אל המוח ומשם אל כפות הרגליים ואחר כך מתמקם בחזה, משם הוא האיר את כל גופי. "קרא לי בטס," אמרתי.
היו לו עיניים כחולות עם ירוק וזהוב בהיקפן, עיניים שראיתי רק על מסכי הקולנוע ובטלוויזיה.
"תקראי לי רקס." להפתעתי הוא השליך לעבר קיטי את הבקבוק, קד מעל ידי ומשך אותי במהירות לריקוד ואלס.
אחרי הצגת הבכורה איבדנו את מהלך הימים. או שהימים איבדו אותנו. רבצנו על רפסודות של שיזוף ומשקאות, פרחי יסמין ליליים ויין אדום, והמטרה שלי, לא לחשוב על ערכת המנשם הידני הכחול ולא לזכור אותו, היתה קלה השגה. אם הזיכרון חזר ועלה צינה לאורך הגב ביקשתי סיגריה ועוד קוקטייל. כפול.
העברנו את הימים ברביצה על השזלונגים הירוקים עם הכריות הצהובות, והוורדנו מהשמש.
"עכשיו," אמרה קיטי פעם אחת, עצמה את עיניה מתחת למשקפי השמש הגדולים עם המסגרת הלבנה. "עכשיו אנחנו בנות השמש."
אלכסנדר יצא לעבודה בפוקס המאה ה 20 לפני שהתעוררנו, וחזר בדיוק כששתינו את קפה הבוקר שלנו. הוא צנח על הספה וסיפר לנו את מה שהתרחש על הסט של "הבריחה מכוכב הקופים", ואז הגיע החבר שלו עם כמה רקדניות מהחזרות של הסרט החדש של בוב פוסי.
בשלב מסוים השותף לדירה שגר בחדר השינה השלישי הצטרף ללהקה שיצאה לסיבוב הופעות של "הבטחות, הבטחות", ואני עברתי לגור בחדרו בין האח לחדר האמבטיה.
רקס תמיד בא עם קוקטיילים קובה ליברה ודונאטס, בירות קרות וביצים קשות. כשנכנס בפתח הדלת האחורית מחאנו כולנו כפיים כאילו היה גיבור ששב הביתה ממלחמה.
ביום בחינת ההסמכה שלי לגמנו קלם דיגרס ברביצה על השזלונגים.
רקס הרכיב משקפי שמש של טייסים, והחולצה שלו היתה לא מכופתרת מעל החזה השעיר שלו. הוא נשען לאחור על הכריות, הצהוב הבהיק מאחורי שערו הכהה. את הקלם דיגר שלו, שהכיל בעיקר וודקה, הוא החזיק ברפיון בידו.
"אז מה, בטס, מה את עושה כשאת לא מתרועעת עם דגנרטים?"
"אתה הדגנרט בסיטואציה הזאת?" שאלתי.
"ברוב המקרים, למען האמת." חיוכו היה קסם טהור. יכולתי להיישיר אליו מבט רק אם הייתי קצת שתויה. הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי בחיי, ואפילו לא הרגשתי לא נאמנה לטוד כשחשבתי את הדבר הזה. טוד היה מסכים. אבל הרגשתי שהמשיכה שלי אליו היא מטופשת, בולטת, ובמקרה של גבר כמו רקס דניאלס, מן הסתם, גם לא רצויה.
"מאין לך שאני לא דגנרטית?"
הוא צחק. "את לא יכולה להיות דגנרטית גם אם תנסי."
"היא אחות," אמרה קיטי מהשזלונג שלה שהיה ליד זה שלי. "נכון? בטס?"
קיטי לא הפעילה לחץ ישיר בניסיון לברר מה אני עושה בקליפורניה וכמה זמן בדעתי להישאר שם, אבל שאלות מרומזות צפו ועלו כשימי השמש ספוגי האלכוהול ההם נהפכו לשבוע ואחר כך לחודש.
"למדתי בבית ספר לסיעוד," אמרתי.
"סיימת?"
"כן," אמרתי.
"חיכתה לך עבודה בבית החולים, בחדר המיון."
"אחות בחדר המיון?" שאל רקס בדממה הכבדה שבחצר האחורית. "זאת אחות מיוחדת במינה."
"בטס באמת אחות מיוחדת במינה." לדבריה של קיטי היו קצוות קשיחים כאילו היא אתגרה אותי לתקן אותם. "היא היתה השנייה בכיתה, בנקודה אחת פחות מחברתנו ג'ני שהתגייסה לשרת בווייטנאם."
"לעזאזל," אמר רקס ושרק מבין שיניו. "יפה וחכמה."
"קיטי!" צעק אלכסנדר מדלת הרשת. "יש לך טלפון."
"אני מתערב בעשרים דולר שזה יו בונט," אמר רקס, ואני נענעתי בראשי.
"אין מצב שאני מתערב על זה." הכותב/במאי של סרטם הבא של קיטי ורקס התקשר כמעט מדי יום, ורצה רק לדבר עם קיטי. בעולם נורמלי, הייתי מניחה שהוא דלוק עליה. אבל אולי זה פשוט איך שהוליווד פועלת. טלפונים יומיומיים בכל שעה ביממה.
"אתן צריכות להזמין את יו וגמרנו," אמר רקס בעיניים עצומות מאחורי משקפי השמש. "הוא מת להזמנה."
קיטי הידקה את קשר חגורת חלוק הסטן שלבשה ונכנסה פנימה, והשאירה אותי ואת רקס ופרחי גן העדן והתורמוסים הסגולים והכתומים שבקצה הגן.
"את חושבת שמפריע לה כל כך שיו מתקשר?" שאל רקס, ואני צחקתי. קיטי נדלקה כמו זיקוק בכל פעם שהטלפון צלצל. היא העמידה פנים שזה מעצבן אותה, אבל לא היה קשה לראות את האמת.
"אז מה את לא מספרת לה?" שאל רקס.
"שום דבר," שיקרתי, בבהלה מהשאלה.
"אה, מותק. אני לא בטוח אם את חושבת שאת שקרנית טובה ולכן את נאחזת בזה כך, אבל תרשי לי להבהיר לך משהו, את שקרנית איומה."
עשיתי את הטעות והבטתי בו. הוא הסיר את משקפי השמש וחשף את עיניו היפות. הוא צחק עלי ברוח טובה כל כך, שלא יכולתי להיעלב.
"אני לא חושבת שאתה מכיר אותי מספיק כדי לקבוע אם אני שקרנית גרועה," אמרתי בחיוך. בהשפעת הקלם דיגר ששתיתי פלירטטתי עם רקס.
"טוב, אז הנה מה שאני יודע," הוא אמר, שיכל את רגליו ושילב את אצבעותיו על בטנו החשופה.
ראיתי לא מעט בטנים חשופות. גברים רבים בכלל במהלך שלוש שנותי בבית הספר. גברים פצועים. גברים בריאים. אפילו גברים נאים. אבל כשהסתכלתי באצבעות של רקס הענודות בטבעות נחות על עורו, הרגשתי שמשהו חם עובר בי.
"את אישה מעשית," הוא אמר ומנה באצבעותיו את מעלותי. "את טיפוס רגוע. את לא צרת אופקים ולא סנובית. יש לך חיוך יפהפה. ואני לא זוכר שהכרתי מישהו כנה כמוך."
"תפסיק," אמרתי, והסמקתי כל כך, שחשבתי שעוד רגע אתפוצץ. "אולי אתה בהוליווד יותר מדי זמן."
"יכול להיות. אבל אני יודע לזהות משהו נכון כשאני רואה אותו. ואת שקרנית איומה, אז את כבר יכולה לשפוך הכול, ילדה."
"לא ניגשתי לבחינת ההסמכה שלי," אמרתי, התשובה זרמה ממני עם הפלירטוט, וכוחה של כוס הקלם דיגר שטיפות לחות זלגו ממנה. "הבחינה שעלי לעבור כדי להיות אחות מוסמכת."
"זה מה שאת לא מספרת לקיטי?"
"חלק מזה."
"אז תרשי לי לנחש, אין שום עבודה בלי התעודה הזאת."
"שום עבודה."
"ישנה איזו סיבה מיוחדת שנעצרת במקום קרוב כל כך לקו הסיום?"
רציתי לספר למישהו. רציתי לספר לו. ואותו לילה בבית החולים, המנשם הידני, התינוקת, ד"ר פישר הכול נשפך ממני החוצה.
"אלוהים, מותק," הוא אמר. הוא הזדקף והסתובב כדי להיישיר אלי מבט.
"בחרתי בסיעוד כי זאת היתה בשבילי דרך לצאת מהבית. כי זאת היתה עבודה שהרגשתי שאני יכולה לעשות באמת. ידעתי שזה לא יהיה קל, אבל לא חלמתי שזה יהיה כל כך קשה. ואני גם אף פעם לא תהיתי אם אני האדם המתאים לעבודה כזאת," אמרתי.
"את חושבת שאת לא?" שאל רקס.
"עשרים הדקות ההן עם התינוקת... הן הוכיחו לי שאני לא מי שחשבתי שאני."
הוא לא ניסה להגיד לי שאני טועה, ואני הערכתי את זה, כי זה מה שקיטי היתה עושה. היא היתה מנסה לקבור את הספק שלי מתחת לאלף סיבות שבגללן היא חשבה שאני אחות, בלי להבין בכלל שדעתה אינה רלוונטית בכלל.
אני לא חשבתי כך עוד.
ולכן לא סיפרתי לה.
"כל חיי," הוא אמר, "רציתי להיות טייס. לא רציתי שום עסק עם בקר או עם טרקטורים שתמיד התקלקלו. רציתי מהירות, ריגושים. רציתי להשקיף על מאה וחמישים קילומטרים, לא על ארבעת אלפים דונם אדמה של הורי."
"והשגת את זה?" שאלתי והזדקפתי כדי להיישיר אליו מבט.
הוא הנהן. "התגייסתי לחיל האוויר והטסתי מטוסי סייבר בקוריאה, זה היה כל מה שציפיתי שזה יהיה. מיום ליום זה דרש ממני יותר ממה שחשבתי שיש לי לתת."
"זאת הדרך שלך להגיד לי שאני צריכה לחזור לסיעוד?"
"ממש לא. אני לא מכיר אותך, אפילו לא קצת, בטי קיי אלן. אולי את אחות איומה."
"תודה על הבעת האמון," צחקתי.
"על לא דבר," הוא אמר בחיוך.
"אהבת להיות טייס קרב?"
"אני לא יודע אם זה משהו שאוהבים או לא. אני יודע רק שכשהייתי צריך לעזוב את זה, הרבה ממה שחשבתי שאני, לא נשאר איתי."
ענן שט מעל השמש ושינה את הנוף.
"אתה אוהב להיות שחקן?"
הוא צחק. "אני מחייך ומכוון אקדחים מזויפים ולפעמים זוכה לרכוב על סוס ולפעמים לנשק אישה יפה. והעולם שם בחוץ..." הוא נופף בידו לעבר העיר שמעבר לגן ובמורד הגבעה. "הוא אומר לי מי אני. וכרגע זה מתאים לי לגמרי."
"זה נשמע עצוב," אמרתי.
"באמת?" הוא שאל והרים את כוס הקולינס המלאה למחצה שעמדה בינינו. "תשתי עוד משהו."
"אלוהים אדירים!" קראה קיטי. דלת הרשת נסגרה בטריקה מאחוריה. "הבחור הזה יכול לדבר בלי סוף."
"יו?" שאל רקס בחיוך ידעני אטי.
"כן, יו. טוב שיש לו משהו להגיד, אחרת הייתי חושבת שהוא פשוט אוהב לשמוע את הקול שלו. הוא כמעט גמר את התסריט החדש." קיטי התיישבה על השזלונג שלה. "החבר שלך כאן, רקס," היא אמרה.
"ברשותכן, גבירותי," הוא אמר ונכנס פנימה עם הכוס שבידו.
"טוב," קיטי הרימה את גבותיה לעברי. "מה אני מפסידה?"
ל"חג מולד א גו גו" היה שבוע בכורה מוצלח בקופה, והאולפן שלח לקיטי ארגז תפוזים ופיאט דינו אדומה בוהקת. וכך ביום חג המולד קיטי ואני נסענו לאורך חוף זוּמה כדי לאכול תפוזים ולהתבונן בגולשים. ישבנו ליד מדורה עטופות בשמיכות והשלכנו קליפות תפוזים אל הלהבות.
"קיבלנו מכתב מג'ני," אמרתי ושלפתי מהכיס האחורי שלי את איגרת האוויר התכולה הדקיקה. "מה היא כותבת?" שאלה קיטי, בידיעה שקראתי את זה מיד.
"שמוצא חן בעיניה שאנחנו ביחד..."
"כי ככה היא צריכה לכתוב רק פעם אחת?" צחקה קיטי. "מה שלומה?"
"היא אומרת שהיא בודדה. רוב האחיות הלבנות לא מדברות איתה, וכל המגויסים השחורים הם חיילים פשוטים, ואין שום קשר חברתי ביניהם לבין הקצינים."
"והיא, מה?... לוטננט?"
הנהנתי. אחיות נשלחות לקורס קצינות ויוצאות עם דרגה גבוהה מזו של החוגרים. "היא מוצבת איפשהו במקום שנקרא קו צ'י. היא ישנה מתחת למיטה בגלל כל הפשיטות האוויריות."
"חשבתי שאחיות לא נשלחות לאזורי לחימה."
"היא אומרת שאין שם קו ברור של חזית. זה פשוט... המלחמה היא שם בכל מקום."
"עוד שקר של הממשלה." דעתה של קיטי על המלחמה נהייתה קודרת ומרירה, אבל אני לא תמיד הסכמתי איתה. היא חשבה שכל מי שמתגייס הוא כלי בידי הממשלה, מנוצל על ידי ניקסון לרצוח אנשים חפים מפשע. "אני לא מבינה למה היא התגייסה להיות חלק ממכונת ההרג של ניקסון."
"היא לא התגייסה כדי לעשות את זה," אמרתי, בתחושה שנמאס לי לראות איך כולם מכלילים את כל החיילים והאחיות עם ניקסון וקוראים להם חסרי מוסר. "ואל תשכחי שבשייקי'ס אמרת שהיית מתגייסת. לא הבנת למה כל הבחורים הם שיוצאים להרפתקה."
"זה היה לפני שהתעוררתי ונוכחתי שווייטנאם היא לא סוג של הרפתקה."
"ולפני שנסעת להוליווד."
"למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת שאת נועדת להיות שחקנית, קיטי. זה נתן לך תכלית. ולפעמים אנשים רוצים משהו אחר. להיות מועילים. לממש את עצמם. וזאת הסיבה שג'ני התגייסה. להציל את אחיה ולמצוא לעצמה תכלית."
קיטי התבוננה בי שעה ארוכה.
"מה?" שאלתי וניגבתי צד אחד של פני. "יש לי משהו על ה..."
"היית מתגייסת?" שאלה קיטי.
"אני לא אחות."
קיטי שפשפה את פניה בשמיכה כאילו הספיק לה ממני פתאום. ואני נוכחתי שהפחד שהחזיק אותי בגרינסבורו, המחשבות על דירת שלושה חדרים עם דניז ועבודה בבית החולים עם רופא שלא סובל אותי, נעלמו. יכולתי להביט בתוכנית הזאת ולראות כמה לא נכונים היו החיים האלה בשבילי. לא ידעתי מה יבוא אחר כך, אלא רק שזה בלי שום ספק לא היה הדבר.
אבל עדיין רציתי להיות מועילה.
"כן, אולי," אמרתי והופתעתי אף בעת שאמרתי את זה.
"טוב, אז תודה לאל שאת לא אחות."
צחקתי, כי קיטי יכלה להשתנות בשנייה. לעולם פרגמטית. זאת היתה קיטי שלי. לקחתי לי עוד תפוז, נעצתי בקליפתו את ציפורן האגודל שלי ושחררתי ערפל של מיץ שבישם את האוויר והותיר את ידי דביקות. השלכתי את הקליפה אל האש, שם היא רעדה והסתלסלה בלהבה.
השכם בבוקר המחרת העירה אותי קיטי בטלטול.
"מה את עושה?" קראתי והתרחקתי ממנה לאמצע המיטה. הראש עדיין הלם בי מסבבי הברנדי אלכסנדר של אמש, וגם הבטן שיגרה אלי אותות מצוקה.
"אמרתי ליו ולמחלקת התלבושות שהיקף המותניים שלי הוא חמישים סנטימטרים. אני צריכה לצאת לריצה."
"אז תצאי. למה את מטרידה אותי?"
"בואי איתי."
"קיטי."
"בטס. את ערה. אז את כבר יכולה לבוא."
איכשהו, עשר דקות אחרי כן, באולסטאר צ'אק טיילור ובמכנסי טרנינג ישנים, מצאתי את עצמי על שביל סלעי שהוליך מטה אל הערוץ שלפני בית הציפורים.
"אין דרך קלה יותר להוריד במשקל, קיטי?" שאלתי בהתנשפות ובמאמץ להדביק אותה. "תשתי כמה מהשייקים האלה או משהו כזה."
"אני אוהבת פעילות גופנית," אמרה קיטי.
אני לא. ממש לא. אבל השמש זרחה מעל ראש הגבעה הטרשית שמאחורינו והאור הכה במים הרחוקים, והם נצנצו בתגובה. השמים הוורידו ואחר כך הכחילו, ובאוויר הבהב האור.
"לא רע, נכון?" שאלה קיטי ואני נעצרתי כדי להשיב לעצמי את הנשימה. "יותר יפה מאיווה."
זה לא היה יותר יפה. זה היה פשוט שונה.
ארבעים דקות אחרי כן, כשאנחנו מיוזעות ועם שלפוחיות בכפות הרגליים, קיטי ריחמה עלי, ואת החלק האחרון של המסלול עשינו בהליכה, עלינו לכביש, לעבר דרך העפר והחצץ, שביל הגישה לבית הציפורים.
"בחיי, קיטי, אני לא אעשה את זה איתך שוב. אם את זקוקה לחבר לריצה תצטרכי למצוא לך מישהו אחר. אשתה איתך את החלב המותסס הזה ואוכל עשר אשכוליות ביום, אבל לעולם לא אעשה את הדבר ה..."
בשביל הגישה לבית נעצר טנדר. לא מכונית השבי המושלמת של רקס, אלא גרוטאת פח חלודה עם לוחית רישוי של ג'ורג'יה.
"היי, קיטי, את מחכה ל...?"
קיטי לא היתה לידי, היא נעצרה ליד תיבת המכתבים. פניה, ששנייה לפני כן היו סמוקות מכל הפעילות הגופנית, היו עכשיו חיוורות כסיד.
"מה קרה?" שאלתי והתקרבתי אליה.
"קתרין?" שאל קול מהמדרגה הקדמית שלנו, שהטנדר הסתיר אותו.
פלומת העורף שלי סמרה.
"זאת את?" איש הגיח מאחורי הטנדר. ניכר בו שהיה קרוב משפחה של קיטי, היו להם אותן פנים. אבל שערו היה בצבע אדום גזר, והוא היה מנומש מאוד מהשמש. הוא לבש חולצה משובצת ששרווליה נתלשו ממנה וחבש כובע בייסבול. "שכה אחיה, קתרין. בקושי זיהיתי אותך."
"ג'סי," אמר קיטי. "מה אתה עושה פה?"
"מבקר את אחותי החשובה מאוד," הוא אמר בחיוך שלא היה ידידותי כלל וכלל. עורי סמר ונמתח. הוא התקרב אל קיטי, מגפי העבודה המאובקים שלו בעטו באבני החצץ שניתזו מהטנדר, זזתי הצדה אינסטינקטיבית. גופי בינו לבין קיטי.
"אז מה," הוא אמר ועיניו הכחולות, קרות מאלה של קיטי, עקבו אחרי. "מי החברה שלך?"
"מי אתה?" שאלתי.
"ג'סי," הוא אמר כאילו אני אמורה להכיר את השם הזה. כשהתברר שלא, הוא הביט מעבר לכתפי בקיטי. "אז זה ככה, מה?"
"איך מצאת אותי?" היא שאלה בקול רועד.
"יש שם אנשים שמוכרים מפות של בתים של כוכבי קולנוע," הוא אמר והחווה באגודלו אל מאחוריו בכיוון לוס אנג'לס כולה. "את לא גדולה מספיק להיות על המפה, אבל תמורת דולר בחור אחד הסביר לי איפה את גרה. ציפיתי למשהו מפואר יותר, אחותי."
הוא התקרב עוד, ואני נשארתי במקומי. הבחור הזה היה מכף רגל ועד ראש חדשות רעות. אבל מישהו חייב להיות אמיץ, ואלוהים יודע, קיטי היתה אמיצה דיה למעני ביותר מהזדמנות אחת.
"ראיתי את הסרט שלך," אמר ג'סי. "אבא לא הלך, אבל אני כן. פעמיים. זה היה טיפשי, אבל אהבתי את הגורילה."
"זה לא היה אמיתי," אמרה קיטי. "זה היה בחור בתחפושת."
"אני יודע," הוא נהם. "את חושבת שאני לא יודע את זה." הוא התקדם שוב בצעד.
"די." אמרתי, ואפילו הרמתי את ידי, כאילו היה לי סיכוי עם הבחור הזה. הוא היה די רזה, אבל עדיין היה יכול להפליא בי את מכותיו, אילו רצה.
"זה ביני לבין אחותי." ג'סי היה עכשיו קרוב דיו והרוק שלו פגע לי בפנים.
"תגיד את מה שיש לך להגיד," אמרתי. זה לא היה שונה מאוד מלעבוד בחדר מיון ביום שישי בערב. טיפוס עקשן שחשב שהוא טוב ממני כי יש לו פין ובטן מלאה מבירה. ואני, נמאס לי מהשטויות האלה. כרגע, ברגע זה, זה כבר יצא לי מהאף. "אבל תגיד את זה משם."
"ככה את מתכוונת להתייחס לאח שלך?" שאל ג'סי את קיטי, אבל הוא באמת נעצר.
"מה אתה רוצה, ג'סי?" שאלה קיטי כאילו היא הרוגה מעייפות.
"את לקחת את המכונית כשעזבת."
"המכונית הזאת לא הצליחה לצאת מג'ורג'יה," אמרה קיטי.
ג'סי משך בכתפיו. "זאת היתה המכונית היחידה שהיתה לנו. ואת לקחת אותה."
"באת לכאן בשביל כסף?" שאלתי. "בשביל מאתיים, שלוש מאות דולר?"
"מי שאל אותך?"
"הכסף שלך אצלי," אמרה קיטי. "תן לי שנייה." קיטי עקפה אותי והתקדמה אל דלת הכניסה לבית, וג'סי הושיט את ידו, מהיר כמו נחש, ותפס אותה בזרועה. הוא טלטל אותה כל כך בכוח, שראשה הוטח לאחור.
"תמיד חשבת שאת כל כך מיוחדת. את לא מיוחדת. את בדיוק כמוני."
כשדחפתי אותו, הוא הופתע וכשל לאחור, וכובעו נופל ארצה על העפר.
"זה איזה קטע כזה של סקס?" הוא שאל והרים את הכובע. "זה מה שאת עכשיו, קיטי, איזה מין..."
דחפתי אותו שוב. הידיים אפילו לא היו שלי. הייתי מוצפת כעס.
"יש לך מזל שחינכו אותי שלא מכים נשים," אמר ג'סי, "אחרת היית..."
"סליחה? אתה זה שצריך להגיד סליחה. להיטפל ככה אל אחותך, לבוא להתחנן לכסף."
"הנה!" קראה קיטי. היא נכנסה פנימה כדי לקחת את התיק שלה. "הנה הכסף. אלפיים דולר. קח את זה. לא תקבל יותר."
קיטי תלשה את הצ'ק מהפנקס והושיטה אותו לאחיה. הוא רעד באור השמש.
ג'סי חטף אותו ותחב אותו לכיס הקדמי של חולצתו.
"אבא מת. זה מה שבאתי לספר לך. הוא מת ועכשיו זה רק אני בחווה."
קיטי, שעמדה מאחורי, שתקה.
"סיפרת לה," אמרתי. "עכשיו אתה יכול ללכת."
"את עזבת." הוא ירק. "לקחת את המכונית הדפוקה, אבל עזבת אותי."
לפני שקיטי הספיקה לומר משהו, ג'סי דחף אותי לאחור ואני נפלתי עליה.
ואז הוא היה בטנדר שלו והסתלק, אבק ואבנים התרוממו בשעה שנסע לדרכו.
"קיטי," אמרתי וחיבקתי את גופה הרועד. "אני... אני כל כך מצטערת על אבא שלך."
"אני לא."
"את בסדר?"
"אני? את זאת שמחפשת לריב." היא ניסתה לחייך, אבל במקום זאת היא צנחה עלי, וראשה נח על כתפי. בכל שנותינו יחד מעולם לא ראיתי אותה פגיעה כל כך. "תודה," היא אמרה באנחה.
"לא עשיתי כלום."
"היית כאן. זה יותר ממה שמישהו עשה אי פעם."
- 20 -
בטי קיי
"חם ממכבש הדפוס!" אמר יו בונט כשעמד בפתח הדלת כאילו מעולם לא היה בחדר שהוא לא שלט בו מיד. הוא הרים שתי ערימות של דפים שהוצמדו במהדקים גדולים.
זה היה ימים אחדים אחרי הביקור של ג'סי. לא דיברנו על זה, אבל קיטי לא יצאה עוד לרוץ לבדה בבקרים. במקום זאת אכלנו אשכוליות ועשינו כפיפות בטן בערב.
קיטי קפצה מהכורסה וניסתה לתפוס את אחד התסריטים. יו החזיק את זה גבוה מחוץ להישג ידה, וחייך אליה עד שהיא החמיצה פנים וחבטה בחזהו.
"הגיע הזמן," אמר רקס שקם מהספה כדי לקחת את העותק השני.
"תתחפף," אמר יו ברוח טובה. הוא היה טיפוס רזה, במכנסיים משובצים וסריג בצבע צהוב עז עם שרוולים קצרים, שיער בלונדיני פרוע וחיוך חורש מזימות.
"אנחנו יכולים ללכת לחדר שלי," אמרה קיטי והעתיקה את מבטה בין רקס ליו. "לקרוא אותם?" יו החווה בידו כאומר אחרייך, ושלושתם נכנסו בזה אחר זה לחדרה של קיטי והותירו חלל ריק מאחוריהם.
במטבח מצאתי את אלכסנדר פותח צנצנת שאחת הרקדניות הביאה.
"זה לא מוזר," שאלתי, "שהוא רק עכשיו סיים לכתוב את התסריט והם כבר מתכננים לצלם בעוד שבועיים?"
"הוא הבמאי והיוצר," אמר אלכסנדר. "לבמאים סופרים יש כללים אחרים."
"כמו מה?"
"כמו זה שאין להם כללים."
הוא הסיר את המכסה מהצנצנת ואחר כך, בחשדנות, רחרח את תכולתה וביקש ממני ברמיזה שגם אני ארחרח.
"מה זה?"
"חומוס."
"מה עושים בזה?"
אלכסנדר הושיט לי קרקר, טבלנו אותו בצנצנת והעלינו עליו מעט מהמטבל הבהיר. "אה," אמרתי. "זה טעים." לימון ושום ועוד משהו שמעולם לא טעמתי לפני כן.
"כולה שלך," אמר אלכסנדר. הוא פתח את המקרר הישן ושלף מתוכו בקבוק קולה, הצמיד את הפקק אל קצה הדלפק, חבט בו בידו ופתח אותו. "כמה זמן את מתכוננת להישאר?" הוא שאל. "כי אני יכול לקבל חמישים דולר לחודש על החדר הזה."
"אני יכולה לשלם חמישים דולר לחודש."
"באמת?" גבותיו התרוממו מעל עיניים נוצצות.
"אני יכולה לשלם את זה החודש," אמרתי.
"אוקיי," הוא אמר והנהן, וככה ברגע היה לי חדר בקליפורניה נוסף לזה שכבר שריינתי באיווה. התקשרתי לדניז כמה שבועות קודם לכן כדי לומר לה שהיא יכולה לסבלט את החדר שלי, כי אני לא יודעת מתי אחזור.
האוויר השתנה במטבח, מה שאמר שאחת מדלתות החדרים נפתחה. הבית כולו נהיה כמו מנהרת רוח כשכל הדלתות נפתחו. נשמעה מקהלה של תשואות, ואלכסנדר ואני יצאנו לסלון לראות על מה המהומה.
"משקאות!" קרא יו וחיבק את קיטי ורקס. מצלמת פולרואיד היתה תלויה לו על הצוואר. לא היתה לי שום סיבה לא לחבב אותו. הוא היה חביב מאוד. יפה תואר. חברותי. מקסים. ועם זאת... "אנחנו צריכים לחגוג."
רקס מחא כפיים ונכנס לחדר האוכל, שם נהפך השולחן לבר המאולתר שלנו. הלכתי אחריו.
"אז התסריט מוצא חן בעיניך?" שאלתי את רקס שהיה אפוף באנרגיה קינטית.
"אנחנו נזכה פה באוסקרים," אמר רקס. "או שלא נעבוד עוד לעולם."
"אני מניחה שכל אחת מהאפשרויות תשנה את חייך, נכון?"
הוא צחק. "יש להניח." הוא מזג שלושה שוטים של טקילה ונשא אותם לקיטי וליו שהיו בסלון, הניח את ידו על כתפה של קיטי לצד צווארה בתנוחה שהיא ספק חיבוק ספק נעילת ראש.
"לחיינו," אמר יו. "ולחיי הסרט המבריק והמזוין הזה שאנחנו הולכים לעשות."
"לחייך," תיקנה קיטי, והוא משך אותה אליו.
"בואו נשנה את העולם," הוא אמר, ושלושתם גמעו את הטקילה.
אני עמדתי והתבוננתי מהצד. בכל תקופת החברות שלנו היו יחסיה של קיטי עם גברים פשוט סיפורים שהיא סיפרה לי או רמזה עליהם. אבל כאן היא היתה עם ידה בכיס האחורי של יו.
"מי הפרצוף חמוץ?" שאל יו כשהוא וקיטי ניגשו אלי וחייכו כאילו החיוך יוציא את העוקץ מדבריו. הוא הזכיר לי את ד"ר ג'ואל פישר.
"זאת חברתי בטי קיי," אמרה קיטי. "ואתה תהיה נחמד או שזה יהיה הסוף שלך."
"אני נחמד," אמר יו בעלבון מעושה. "אני תמיד נחמד. אני לא יודע מה שמעת עלי, פרצוף חמוץ, אבל אני לא כזה רע."
"נעים מאוד," אמרתי והושטתי את ידי.
"תעשי לי טובה," הוא אמר ומשך אותי אליו לחיבוק, וטפח חזק מדי על גבי. "כל חבר של קיטי הוא חבר שלי."
"רקס?" אמר אלכסנדר, שניגש ונעמד בפתח הדלת. מאחוריו עמד איש חסון בכובע בוקרים שחור ושפם תואם. "החבר שלך כאן, אמר שאתה צריך לפגוש אותו."
"זה נכון." רקס קם. "ברשותכם."
"אני יכול לבוא איתך?" שאל אלכסנדר.
כעבור רגע רקס הנהן, ואני פתחתי את הפה לשאול אם גם אני יכולה, אבל יו, מכל האנשים, הניח לי יד על הכתף.
"את לא רוצה ללכת לשם," הוא אמר בשקט.
"למה? מה הם עושים?"
"את לא שואלת," אמר יו. "את אף פעם לא שואלת."
שעות ושלל משקאות אחרי כן, רקס ישב לבדו ליד השולחן בחדר האוכל, גלגל ג'וינט, ושערו הבהיק באדום באורו הזהוב של הנר. הוא היה רגוע ועיניו רכות. הוא נעלם למשך זמן מה. קיטי אמרה שהלך לנוח.
עיניו פגשו את עיני, והוא ליקק את הנייר וגלגל אותו יפה. "את רוצה לעשן קצת גראס?"
"אני... אממ... האמת היא שאני אף פעם לא עישנתי."
"מישהו שמתגורר בבית הציפורים וחי חיים סטרייטים וצרים? תגידי לי שזה לא נכון. רוצה לנסות?"
"זה צורב? את הגרון אני מתכוונת." היה נדמה שבכל פעם שמישהו עישן בסלון הוא יצא מזה עם שיעול שנשמע כאילו הוא הולך לפלוט ריאה אחת החוצה.
"בואי הנה," הוא אמר ופינה מהספסל את רגליו הארוכות, עטויות במכנסיים חומים. "שבי." הוא טפח על ברכו ואני הבטתי בו בחשדנות. "את תשאפי את מה שאני אנשוף," הוא אמר והצית את הג'וינט. "ככה זה הרבה יותר חלק. שום שיעול. בדרך כלל. אבל את צריכה להתקרב."
רכנתי לעברו, ידי נחו על השולחן לפניו. "זה קרוב מספיק," אמרתי לו, מודעת לגמרי לכל הנוכחים החדר.
"בטח," הוא אמר ואחר כך רכן קדימה, ושפתיו, במרחק של שניים שלושה סנטימטרים מפי, נשפו זרם ארוך של עשן היישר אל שפתי החתומות.
שאפתי את העשן שהיה חם ועם טעם של אדמה. זזתי לאחור כמעט מיד.
"את בסדר?"
"בסדר גמור. זה פשוט... חם."
"טוב, זה עשן."
הוא קנטר אותי ברוח טובה מאוד, ואני נוכחתי באחת כמה ילדותית הייתי. כמה מרובעת. זאת היתה שנת 1970 בלוס אנג'לס קליפורניה, ורקס דניאלס הציע לי להיות קצת היי. מה היה הטעם להסתלק מהחיים שלי אם לא התכוונתי לנסות חיים אחרים?
קמתי, הקפתי את השולחן והתיישבתי על הברך של רקס דניאלס.
"שלום!" הוא אמר.
"בוא ננסה את זה שוב."
הוא שאף עוד שאיפה ממושכת מהג'וינט והניח את ידו הפנויה על הלחי שלי, כאילו משך אותי קרוב והחזיק אותי יציבה בו בזמן. רציתי לומר לו לא לטרוח, כי אני לא הולכת לשום מקום.
מגעו היה שונה מזה של טוד. מגע גופו והריח. שפתיו היו, פשוטו כמשמעו, במרחק של נשימה משפתי. הוא נשף את העשן ואני שאפתי אותו ואחר כך התכופפתי אליו ונישקתי אותו.
בכל האומץ שאפשר התנשקתי עם רקס דניאלס. אני, בטי קיי אלן. ידו, הזהירה כל כך בנגיעתה בצד פני, החליקה אל שערי, אחזה בעורפי והעמיקה את הנשיקה. לרקס דניאלס היה טעם של מריחואנה ולימונים שקטף בגנו, טעם שהיה חדש לי לגמרי. ומצא חן בעיני.
מצא חן בעיני, ואפילו מאוד.
נשמעו קליק וזמזום ממצלמת הפולרואיד של יו, ואנחנו נרתענו לאחור ומצאנו את יו וקיטי עומדים בפתח הדלת. יו נופף בתמונה לייבוש וקיטי התבוננה בנו בגבות מורמות.
קפצתי מהברך של רקס, והוא תפס לי את כף היד ולא הרפה, ולא אפשר לי להתרחק כפי שהדחף הראשוני שלי דחק בי לעשות. הוא מעך לי את היד.
"אני לא סולדת מזה," אמרה קיטי והידסה לאטה לעבר השולחן, "אבל אני גם לא בטוחה שאני מתה על זה."
"אני כן. מאוד," אמרתי. כף ידו החמה של רקס בידי נטעה בי ביטחון.
"גם אני," אמר רקס. הוא החליק את ידו סביב מותני ומשך אותי שוב קלות אל גופו.
"המצלמה מתה על זה," אמר יו והטיל את התמונה על השולחן בינינו. הייתי המומה לראות שהתמונה אכן היתה ברורה לגמרי. הוכחה שהתנשקתי עם רקס דניאלס.
הרגשתי קלילה ומסוחררת, והבעת פניה של קיטי היתה רצינית כל כך, שלא יכולתי שלא לצחוק. הצמדתי את היד אל פי כי אולי זה לא היה מצחיק. אבל אז זה היה ממש מצחיק.
במהירות של נחש רכנה קיטי היישר אל פניו של רקס. "אל תפגע בה," היא אמרה.
זה לא היה אמור להיות מצחיק.
אבל אנחנו התפקענו מצחוק.
התעוררתי לקול רעש של דלת נטרקת.
"את לא הגיונית," אמר יו בלחש.
"אני בהחלט כן. אני הגיונית לגמרי ואתה פשוט רוצה מה שאתה רוצה," סיננה קיטי.
"את רוצה להגיד לי שאת לא רוצה את זה?"
"אני לא רוצה להזדיין עם הבמאי של הסרט הבא שלי."
"טוב, מתוקה, את עשית הכול חוץ מ..."
"וברור שזאת היתה טעות." קיטי צעקה עכשיו, ואני משכתי את עצמי מהמיטה והופתעתי לראות שאני עדיין בבגדים. הראש שלי היה מלא בצמר גפן. "בבקשה, יו. לך." נשמע מעין רשרוש, גניחה נמוכה של גבר. "אמרתי לך ללכת!"
לא בכוונה פתחתי את דלת חדרי בתנופה, והיא התנגשה בקיר. "אופס," אמרתי, ובחדר הראשי החשוך קיטי דחפה מעצמה את יו והוא זז לאחור.
"בטס," קיטי אמרה, ואני תהיתי אם אני מדמיינת את ההקלה בקולה.
"הֵיי, פרצוף חמוץ." החיוך המקסים של יו הבזיק באור. "סליחה שהערנו אותך."
"לא הערתם אותי," שיקרתי אל האוויר הטעון. "אני רק... הולכת לקחת קצת מים."
"אני בדיוק יוצא," אמר יו. "קיטי, נתראה בשבוע הבא."
"בטח," היא אמרה.
הפורשה שלו שהתרחקה בשאגה הפרה את השקט ששרר בבית הציפורים. קיטי התעסקה בסרט הקשירה של חלוק הבית.
"את רוצה לבוא לישון איתי?" הצעתי רק משום שהיא נראתה בודדה כל כך.
"לא," היא אמרה. "לכי לישון, בטס. סליחה שהערנו אותך."
החלפתי את המכנסיים הקצרים ואת החולצה בכתונת הלילה שלי. אריג הכותנה היה צונן ונעים למגע עורי. רעדתי. הייתי במיטה אולי עשר דקות כשקיטי זחלה פנימה לשכב לידי.
"הוא פשוט טיפוס מלא להט," אמרה קיטי.
"יו?"
"כן, כלומר, מה שהוא אוהב הוא אוהב. הבנת?"
"כמובן." אמרתי את זה מפני שהיה ברור כל כך שזה מה שהיא רצתה שאומר, ואני עדיין הייתי בהיי ובריחוף כאלה שהיה פשוט קל מדי לשקר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
