לקריאת החלקים הקודמים אשת הרב, אשת הבישוף - חלק ראשון אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שלישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק רביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק חמישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שמיני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק תשיעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק עשירי


ביקור הוד קדושתו (בורגוס, 1397)


יום ככל הימים, לכאורה. בבוקר הלכה יואנה לעזור ליולדת וגם הביאה למשפחה ענייה סל עם מצרכי מזון. לקראת צהריים, כששבה לביתה, קיבלה איזבלה המשרתת את פניה בפנים נסערות: השמועות בשוק אומרות, סיפרה ליואנה, שהאדון הרב חזר העירה. הרב, היא קוראת לו עדיין, הרהרה יואנה. קשה לשנות הרגל אחרי שנים רבות. וכי איך תקרא לו, הוד קדושתו הכומר?
הוא כבר כומר בוודאי. אולי בישוף. מריה גיסתה כנראה ידעה אבל נמנעה מלספר לה, והיא גם לא רצתה לשמוע. מי יודע לאיזו דרגה הגיע כבר. איש מוכשר היה האיש שלה, ובכל תחום ששלח בו את ידו התקדם במהירות. שלמה היה בבורגוס עכשיו. בוודאי התארח בביתה של מריה אחותו, הוא רצה לראות את ילדיו הקטנים שלא ראה זמן רב כל כך. האם הביא איתו את שני ילדיהם הבוגרים? ליבה ביקש לפרוץ מחוץ לגופה מרוב התרגשות. כבר שש שנים חלמה על המפגש הזה עם בניה. על מפגש עם שלמה לא העיזה לחשוב. לא היה לה מושג מה תאמר ואיך. עליה להיות חזקה, כמובן. ומי בכלל הזמין אותה לשם, חלף הרהור מפחיד במוחה. האם תבוא ללא הזמנה? זו תהיה השפלה גדולה, אבל אֵם מוכנה לספוג השפלות רבות כדי לפגוש מקרוב את בניה, לא כך?
היא חלקה את מחשבותיה עם טולוסנה, שבאה לבקר אותה כמו בכל יום. טולוסנה לא הופתעה מהידיעה. גם אליה הגיעו שמועות ששלמה בעיר.
אל תלכי, יעצה לה טולוסנה, המתיני שיקראו לך. את לא יכולה לעמוד שם כענייה בפתח. אין זה לכבודך.
כבודי מעניין אותי פחות משמעניינים אותי הבנים שלי שלא ראיתי שש שנים, השיבה לה יואנה. יש לי שני בנים שבגרו, בלעדי. יהודה עוד מעט בן תשע עשרה, מאיר בן שבע עשרה.
לשמחתה, נחסכה ממנה ההתלבטות. עוד באותו יום הגיע שליח ממריה ובפיו מסר הגברת יואנה מוזמנת הערב לביתה של מריה לפגוש את ילדיה. את ילדיה, הוא אמר. לא את בעלה. לו יהי כן. בשעה היעודה לבשה יואנה את מעילה וקראה לרַכָּב להביא את הכרכרה.

היא עמדה בפתח, זקופה וגאה. ילדיה הקטנים רצו אליה. ילדיה הבוגרים הביטו בה, מנסים לחבר את תמונת האם הזכורה להם מלפני שש שנים לתמונתה היום. כסף זרק בשערה, וכמה קמטים, אבל היא נראתה כמו האם שזכרו, שהתגעגעו אליה בחלומותיהם. הם ניגשו אליה בזהירות. בחורים גדולים, גלוחי ראש ומגולי ראש, עוטים גלימות חומות של כמרים. הם התרגלו כבר לחיים בלעדיה. הם גדלו עם אב בלבד, עם כמרים ונזירים.
יהודה, לחשה יואנה. מאיר.
גונזלו, ענה לה יהודה בכורה בחיוך של מבוכה. האם ראתה בעיניו דמעות?
אלפונסו, אמר אחריו מאיר. גם הוא קצת התבייש.
יואנה שתקה. לעולם לא תתרגל לשמותיהם החדשים, הנוצרים. ספרו לי מה שלומכם, ילדים יקרים שלי, היא אמרה. התגעגעתי אליכם כל כך.
מריה הציעה לה כוס מים, והושיבה אותה בחדר האירוח. היא הניחה גם צלחת עם פירות, אבל יואנה לא היתה מעוניינת במזון כרגע, היא רצתה רק לבלוע בעיניה עוד ועוד את מראה ילדיה הגדולים. דומה כי לא תשבע ממנו לעולם.
את בטוחה שאת רוצה לשמוע על החיים שלנו בשנים האחרונות, חייך יהודה שלה לבסוף. אני חושב שלא תאהבי כל כך את מה שנספר לך.
אני רוצה לשמוע עליכם הכול, ענתה. כל פרט ופרט. אל תחששו. ספרו לי. אני אמא שלכם, הוסיפה ואמרה. ואחר כך חזרה על זה בביטחון רב יותר: אני אמכם. אמא רוצה לדעת הכול על הילדים שלה.
והם סיפרו. סיפרו על לימודיהם, על הספרים שהם קוראים. על הנזירים המשמשים להם מורים ומנטורים. על החדרים שהם ישנים בהם, ועל חדר האוכל הענק שהם אוכלים בו לצד חבריהם, פרחי הכהונה. הם למדו לדבר לטינית וגם צרפתית, כמובן, ויואנה רצתה לשמוע. עוד ועוד. הזמן טס, ונדמה שהשעה כבר היתה מאוחרת. מריה שלחה את הקטנים לישון, ויואנה התקשתה לעזוב, מוכנה להקשיב לכל מה שהחסירה, והם סיפרו לה בשמחה, נכנסים האחד לדברי רעהו. רק את אביהם לא הזכירו אפילו במילה.
קולו של מאיר עוד התחלף מעט. קולו של יהודה היה קול של גבר בוגר ממש, דומה כל כך לקולו של אביו. כשפתח את פיו לראשונה נרעדה מעט, אחר כך התרגלה. אולי לכן לא שמה לב כששלמה נכנס לחדר, ולא הבחינה בקולו שלו, מברך אותה בשלום.
יואנה, חזר שלמה ואמר. יואנה. אני שמח לראות אותך פה.

לא כך דמיינה את הפגישה. לא כששניהם מוקפים בילדיהם ובמריה גיסתה, לא בבית זר. אבל כך זה התרחש, ולרגע היא הסבה אליו את פניה ונעצה עיניה בעיניו. הוא התבגר, שלא לומר הזקין מעט. קשה היה לה לחצוב בתוך דמות הבישוף שהפך להיות את שלמה שלה, הרב היהודי. אור העיניים השתנה, מראה הפנים, השיער, הלבוש. הכול היה זר ואחר. כמו תחפושת מוצלחת של פורים.
היא לא הצליחה להוציא מפיה ולו הברה אחת, לכן רק הניעה בראשה בברכת שלום.
מריה החכמה שלחה את כל הילדים לרחוץ את ידיהם וכיוונה אותם לשולחן האוכל. אחר כך פנתה אליה, שוברת את השתיקה שעמדה באוויר. אני מניחה שלא תאכלי איתנו, אמרה, אבל את כמובן מוזמנת לשבת איתנו אביא לך כיסא.
יואנה נענעה ראש לשלילה. היא לא תשב ליד שולחן שמוגשים עליו מאכלי פיגולים, גם אם ילדיה שם. אני מודה לך, אבל לא אוכל לשבת איתכם.
בבקשה ממך, הוסיפה ואמרה, בקשי מהמשרתת שתביא לכאן את מעילי ואת כובעי.
לא תשבי איתנו? שאל יהודה גונזלו, וצער אמיתי בקולו.
אמא, בבקשה, התחננה ביאטריס.
אמא אף פעם לא יושבת לאכול איתנו, קבע יצחק, כמציין דבר מובן מאליו.
שתוק, פדרו, נזפה בו ביאטריס. היא מעולם לא הפסיקה לקוות שבאחת הפעמים תתרצה אמה ותשב לאכול איתם בבית דודתה מריה. אמכם לא אוכלת את המאכלים הללו, התערב שלמה. היא לא תשב ליד שולחן שהם מוגשים עליו. אין צורך להציק לה או להכביד עליה. אני שמח שבאת, יואנה. אני והבנים נישאר פה עוד כשבוע, ונחזור לצרפת. האם נראה אותך שוב?
המשרתת הביאה ליואנה את מעילה ואת כובעה. היא לבשה את המעיל וחבשה את הכובע לראשה. היא הנהנה בראשה בתנועה שפירושה הסכמה, או מחוות נימוס כלשהי, ויצאה משם מהר ככל שהיתה יכולה, מנסה לשלוט בנשימותיה ובדמעות שפרצו בשנייה שהמרכבה שלה החלה לנסוע.

כל אותו הלילה לא עצמה עין, ולמחרת בבוקר לא הצליחה לקום מהמיטה. ראשה כאב באופן בלתי נסבל, והיא קדחה מחום. הרופא שהוזעק אליה קבע שצריך להשגיח עליה מאוד, ולהשקות אותה במים פושרים ובעשבי מרפא. המשרתת עשתה כדבריו. רוב הזמן נמנמה יואנה. לפעמים תקפו אותה הזיות. היא ראתה את ילדיה עומדים ליד מיטתה. הם נראו צעירים יותר, ולבשו עדיין בגדים של יהודים. היא ראתה את שלמה אוחז בספר עברי, עטוף בטלית, כמו פעם.
אני כבר מתה? לחשה לטולוסנה חברתה, שלא משה ממיטתה וטיפלה בה במסירות כל אותם ימים. הגעתי לגן עדן?
לא, אינך מתה, הרגיעה אותה חברתה, והניחה על מצחה מפית רטובה נוספת. ביום הרביעי למחלתה של יואנה, כשסוף סוף ירד החום, סיפרה לה חברתה ששלמה והילדים מבקשים לבוא אליה, לראות בשלומה. הם שמעו שחלית, הם דאגו. עד עכשיו סירבתי להם, אבל עכשיו, כשחומך ירד, שלחתי אליהם שליח עם הבשורה הטובה. בתשובה הם ביקשו לבוא ולהיפרד ממך לפני שהם חוזרים לצרפת.
מה ענית להם, שאלה יואנה.
אמרתי שיבואו, כמובן. הם יהיו פה אצלך מחר בבוקר.

הביקור הזה היה שונה מאוד מקודמו. השמש חיממה את החצר הגדולה, והמשרתת של יואנה כיבדה את כולם במשקה קר ובאגוזים. הילדים שמחו לאפשרות לשוטט מעט בביתם הישן, והעלו זיכרונות. יואנה ושלמה ישבו בחצר לבדם, ושתקו.
פגשתי את האפיפיור בנדיקטוס באביניון, סיפר לה שלמה. הרשמתי אותו. הוא רוצה למנות אותי ליועצו הקרוב. עם הזמן אבקש ממנו שישלח אותי חזרה לספרד. אולי ימנה אותי בישוף בעיר הנמל קרתגנה. אני מקווה שבמשך הזמן, אולי בעוד שנים אחדות, אצליח לקבל תפקיד כאן בבורגוס.
יואנה שתקה. כל כך הרבה רצתה לומר ולשאול אותו. המילים שעמדו לרשותה, לא היה די בהן. היא רצתה לשאול אם טוב לו. אם הוא שמח על ההחלטה שלו להמיר את דתו. אם הוא מתחרט. לו היית יכול, ביקשה בכל מאודה לשאול אותו, לו היית יכול להחזיר את הגלגל אחורנית, האם היית בוחר אחרת?
אבל היא לא שאלה, והוא לא אמר. הוא רק ישב שם על הספסל, בחצר הבית שלהם, בשמש הבוקר הנעימה של בורגוס, והביט למרחקים.


שיחת מסרונים
דניאל: חשוב להסביר: בנדיקטוס, שחי באביניון שבצרפת, נחשב ל"אנטי אפיפיור" כנגד האפיפיור שישב ברומא. שלמה פבלו למד בסורבון, בצרפת, והתקרב מן הסתם למתחרה של הכס הקדוש בוותיקן. אני מבהיר זאת לצורך הדיוק.
רות: בסדר, קיבלתי את ההבהרה ותודה על המידע.
דניאל: עוד משהו. אלפונסו הוא גם אלונסו. ענייני כתיב בספרדית. יש מקומות שזה נכתב כך, ויש שנכתב כך.
רות: רשמתי לפני.
דניאל: קראת כבר את הספר החדש על הגות המומרים?
רות: כמעט סיימתי. חכה בסבלנות למסקנות. ועכשיו תגיד - כתבת כבר ליוהנה?


האם אני כותבת אותה נכון? האם אותו?


האם אני כותבת אותה נכון? אני בוחרת ביואנה סבלנית וסולחת. ביואנה שמתגעגעת יותר משהיא כועסת. אני עושה בחייה כבתוך שלי, מחליטה החלטות. זה לא שהיא תקום מקברה ותכעס עלי. או על מישהו אחר מצאצאיה, נכון? אני שולחת לדניאל את הפרק האחרון שכתבתי. "קרא נא", אני מבקשת, "ותגיד לי בבקשה מה אתה חושב".
דניאל משיב מיד. "את כותבת את היואנה שלך. אולי יש יואנות אחרות. אולי יש גם פבלואים אחרים. זו זכותך, ובלבד שתדייקי בעובדות ההיסטוריות ככל האפשר. וכן, אני לוקח אחריות. אמשיך לעזור לך למרות התערבותך בעניינַי האישיים.
"אסביר קצת את מה שכתבתי לך בקצרה במסרון. כאמור, שלמה פבלו לא פגש את האפיפיור, אלא את יריבו של האפיפיור, האנטי אפיפיור, באביניון. זו היתה תקופת פיצול בכנסייה הקתולית. האפיפיור היה ברומא; יריבו בנדיקטוס בצרפת. אני משער שנוכחותו של מומר יהודי בכיר כל כך, רב לשעבר ואיש מבריק ומשכיל, עוררה את סקרנותם ואת התעניינותם של בכירי הכנסייה באשר הם".
"אמת. פבלו חדר לכנסייה עמוק יותר מכולם", אני כותבת לו, ומסכמת בקצרה את הספר על הגותם של המשומדים שסיימתי סוף סוף את קריאתו. הכותב, מרצה לפילוסופיה, משווה בין עולמותיהם הרוחניים של כל המשומדים בתקופה ההיא: פטרוס אלפונסי ואבנר מבורגוס, שקדמו לכולם בהרבה, פבלו דה סנטה מריה, ג'רונימו דה סנטה פה, הלא הוא יהושע הלורקי, ופדרו דה לה קבליירה, שאני חושדת שהוא בנה או אולי אחיה של טולוסנה שלנו. "הכותב די מאמין להם", אני כותבת לדניאל. "הוא מאמין שהם השתכנעו. לדעתו של הכותב, אמנם בני העם הפשוט שהמירו את דתם בהמוניהם עשו זאת מסיבות תועלתניות ובגלל לחצים ופרעות, אבל האליטות, המנהיגים הדתיים היהודים שהתנצרו, עשו זאת מתוך אידיאולוגיה. הם השתכנעו, הם האמינו. כאמור, מכל המומרים שלמה שלנו, פבלו, היה הבקיא מכולם בתורות הכנסייה לא פלא, אם חושבים על השנים הרבות שהשקיע בכך וגם אימץ אותן. בספרי התיאולוגיה שכתב בזקנתו השתמש בידיעותיו המופלגות בהגות שתי הדתות, וניסח את התיאוריות שלו".
דניאל מסרב להאמין שהכותב לא מתייחס לרקע ההיסטורי ולאילוצים הפוליטיים וההישרדותיים שעמדו ברקע המרות הדת ההמוניות. "רק להמוני העם היו אילוצים כאלה?" הוא שואל, "מנהיגים רוחניים כשלמה וחבריו פעלו בעולם אידיאות קסום, שיש בו רק אמיתות צרופות ואין בו לחצים פוליטיים וכלכליים? הרשי לי לגחך באי אמון. ומלבד זאת", הוא מוסיף, "הם הצטרפו לאנטישמים ופעלו נגד בני עמם. איכשהו זה נשמע לי פחות אקדמי".
"הכותב אמביוולנטי", אני עונה. "הוא לא טוען שלא היו לחצים ואילוצים, אלא שלצידם גם לאידיאולוגיה היה בכך חלק. גם אם מופעלים על אדם לחצים כבירים לנקוט בפעולה דרסטית כהמרת דת, צעד שבימי הביניים אין ממנו חזרה, קשה לו להציג את עצמו, כלפי עצמו וכלפי אחרים, כמי שנכנע ללחץ חיצוני כבד על כורחו, מתוך חולשה. קל יותר לאמץ עמדה אידיאולוגית התומכת בצעד זה".
"או, זה כבר נשמע יותר הגיוני", כותב דניאל. "אבל כשאני נזכר שכל ההסברים להמרת הדת נכתבו שנים רבות אחרי שהיא התרחשה בפועל, זה די מפחית את אמינותם. חשבי על השנים הרבות שעמדו לרשותו של פבלו לנסח את האידיאולוגיה שמצדיקה את פעולותיו".
"ייתכן, אבל יש טיעון נוסף לבגידה באחיהם היהודים", אני עונה. "היהודים היו חשובים לאחיהם המשומדים. הם רצו לגאול אותם גם מ'טעותם' הדתית וגם ממצבם הקשה. בהגותם יש מקום מיוחד ליהודים ש'נגאלו'. הללו אמורים לגרום לנצרות להתחדש ולהתקדם. כמו שעשה פבלו עצמו, שבפועל תרם להגות הכנסייה בספרים שכתב. כדי לגאול את היהודים ועמם את הנצרות ואת העולם, הבינו המשומדים כל אחד בדורו ובתקופתו שאין להם ברירה אלא לחבור לאנטישמים, ולתקוף את היהודים בדרכים שונות, כדי שייאלצו להכיר בדת האמת ולהתנצר, כשבסוף זה יהיה לטובתם".
"הם יודעים יותר טוב מהיהודים מה טוב להם. זו פטרונות", עונה דניאל. "פטרונות ואפולוגטיקה. מילא, לא משהו שלא שמענו עליו קודם".

עכשיו אני מבקשת את עזרתו בתכנון צעדיה הבאים של יואנה. "שימי לב", הוא כותב. "המאה ה-14 הקשה והמייסרת מסתיימת ומפנה מקום למאה ה-15. בשנת 1406 מלך קסטיליה אנריקה השלישי מפרסם צו המתיר למומרים מאונס לשוב אל היהדות. זהו חידוש דרמטי. במקומך הייתי מתאר את יואנה מאושרת כפי שלא היתה זמן רב, אבל אושרה מלווה במתח מסוים. מי מילדיה יחזור בו מהתנצרותו, אחרי חמש עשרה שנה? מה הם זוכרים מהתקופה שבה היו יהודים?
"באותה שנה, 1406, מת אנריקה השלישי, ובנו, חואן השני, תינוק בן שנה, הופך למלך. מי ששולטת בפועל היא המלכה, אמו של חואן. המלכה זוכרת היטב את תפקידו של שלמה בשידוך המוצלח שלה, מכבדת אותו ודואגת למינוי חשוב עבורו. כתוצאה מכך, פבלו דה סנטה מריה, בעבר שלמה הלוי, חוזר לספרד וממונה לארכיבישוף של עיר הנמל קרתגנה שבדרום ספרד. אז לשיטתך יש ליואנה סיבה נוספת לשמוח. שלמה שלה חזר לספרד. בהמשך הוא יחזור לבורגוס ויתמנה לארכיבישוף של העיר. אני בטוח שלא תמעיטי בתיאור הדרמה של הרב שהפך לארכיבישוף, באותה עיר עצמה, עיר הולדתו. אבל עוד חזון למועד. בינתיים, כדי שלא תהיי במתח בתה של יואנה, ביאטריס מריה, ובנה הצעיר טודרוס אלבר, חזרו בגלוי ליהדות. הקהילה היהודית בבורגוס התאוששה לאט אך לא שבה לגדולתה. על מצבה הירוד תעיד גביית המסים מהקהילה למלך קסטיליה, שירדה מ 100 אלף מרבידוס בשנה לפני הפוגרום ל 9,000 מרבידוס בשנת 1410".
"התחלה אופטימית בסך הכול יש למאה ה-15 הנ"ל", אני משיבה לו, ומתעלמת מהעניין הכלכלי. "אבל המשך מהגיהינום".
"חכי", ממשיך דניאל, "מחכה להם עוד סדרת ויכוחים כפויים בשנים 1414 ו 1415, בעידודו ובהשראתו של פבלו דה סנטה מריה, שלמה שלנו, המקורב למלך ושר האוצר שלו, הכול לטובתם של היהודים כמובן, וגם בהשתתפותו של ג'רונימו, יהושע הלורקי תלמידו, שהפך לא תאמיני! לרופאו האישי של האפיפיור בנדיקטוס. בעקבות הוויכוחים, שוב, גל המרות דת ענק. וכמובן, בסוף המאה ה-15 מחכה ליהודי ספרד הצמד הבלתי נשכח פרדיננד ואיזבלה, והגירוש הגדול. גירוש ספרד. הישארו עמנו!"
"אלא שיואנה לא חיה לראות את הגירוש הגדול", אני מסיימת את השיחה, "וטוב שכך".


שיחת מסרונים
דניאל: אני מהרהר הרבה בשיחתנו היום, בשיקולים של פבלו. מה נכון, מה שקרי. אני לא תיאולוג, אני מהרהר בכך כהיסטוריון, ובכובעי זה יש לי שתי הערות חשובות, שבעצם הייתי צריך לשים לב ולכתוב לך עליהן הרבה קודם.
רות: מקשיבה, כרגיל.
דניאל: היסטורית, אין לנו כל עדויות המרמזות על כך ששלמה הלוי או הרב חסדאי קרשקש למדו והכירו את יסודות הדת הנוצרית מעבר לתיאורם ב"ספר הויכוח" של הרמב"ן. יש לזכור שכל הכתבים של פבלו נגד היהדות ובעד הנצרות המתוארים ב"הגות השמד" נכתבו בין 25 ל 35 שנה לאחר התנצרותו של פבלו שלמה. ודאי שלא היו לשלמה הפנאי ושלוות הרוח ללמוד אותם ביומיים שחלפו בין הפוגרום בבורגוס לתאריך טבילתו לנצרות. אין סיכוי.
והערה נוספת, חשובה לא פחות: העובדה שפבלו טרח לזייף את תאריך טבילתו והקדים אותו בשנה לתאריך האמיתי, ובכך ניתק את קשר הסיבתיות בין ההתנצרות לפוגרום, גורעת מאמינות טיעוניו ש"השתכנע". האם את מעלה בדעתך שהמלך אנריקה, שעוד היה בחיים ב-21 ביולי 1390, היה מחמיץ את טקס טבילתו של יועצו הנאמן, שגרירו, מנהל הכספים שלו, המומר הנכבד ביותר מאז ומעולם?
רות: כשאתה מנסח זאת כך, הדברים ברורים.


דניאל עונה סוף סוף ליוהנה


מכתבך היה מונח אצלי סגור כבר חודשיים במגירה. לא פתחתי אותו ולכן לא עניתי לך. מתנצל. כן, אני יודע שאני קצת נוקשה. עקשן, היתה חנהל'ה קוראת לי, בהתחלה בחיבה, אחר כך בקצת פחות חיבה. צדקה בהחלט. כשאני מחליט, אני מחליט. דבר לא יזיז אותי מעמדתי. בהחלט אפשר לקרוא לי עקשן.
ראי נא, אשקר אם אומר שהפסקתי לחשוב עלייך, עלינו, ועל מה שהיה לנו בקמינו לפני פחות משנה. את ההחלטה להיפרד קיבלתי לא כי לא רציתי בך, אלא כי החלטתי לאפשר לך חיים שלי כבר לא התאימו. לא חשבתי שיש לי הזכות למנוע אותם ממך. את העובדות את יודעת, לא נחזור עליהן. רפי, החיים לצידו, הטיפול בו. חזרתי לישראל ונשאבתי שוב לכל זה. בקושי יש לי פנאי להכין את ההרצאות שלי. ואז פרצה הקורונה ופינתה קצת זמן, ומצאתי את עצמי גולש יותר בפייסבוק. חיפשתי אותך, ניסיתי בצירופים שונים של אותיות שמך, עד שמצאתי. כשמצאתי אותך הצצתי בעמוד שלך פעם אחת בלבד. עברתי על התמונות מהקמינו. העלית תמונה אחת של שנינו ותייגת אותי. כל כך שמחים אנחנו נראים בה. פעם אחת כמעט התפתיתי לסמן לך לייק - חמור מכך, לכתוב לך במסנג'ר. כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי, ואז החלטתי למחוק את חשבון הפייסבוק הישן וליצור לעצמי חשבון חדש על שמו של רפי, כדי שלא תתייגי שוב, כדי שלא אתפתה. לא כעסתי כלל על התמונות שהעלית. זכותך. אני לא העליתי תמונות שלנו ולא הראיתי או סיפרתי על פגישתנו לאיש. ניסיתי לשכוח אותך, עד לאחרונה. עד שנתקלתי בשאלות של רות.
רות היא ספרנית, מבוגרת ממני בעשור בערך. בדיוק לפני פרוץ הקורונה גילו אצל בעלה אלצהיימר, והיא כלואה איתו בבית חודשים ארוכים. שאלה שהיא שאלה בפייסבוק סקרנה אותי מאוד והשבתי עליה. התאים לי לחלוק את הידע שלי איתה. כך התחלנו להתכתב. רות שאלה על יואנה מבורגוס, אישה יהודייה שחיה בספרד במחצית השנייה של המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15. בעלה, הרב של בורגוס, המיר את דתו אחרי הפרעות של 1391. היא ביקשה עזרה ואני פניתי אליה לעזור לה. השאלה שלה זרקה אותי מחדש אל ספרד, אל הקמינו. אל אישה ששמה דומה מאוד לשלך, יוהנה. בחודשים הראשונים לא גיליתי לרות שאני מרצה להיסטוריה, מומחה ביהדות ספרד. לא גיליתי לה את שמי האמיתי. כאמור, שם המשתמש שבחרתי היה שמו של רפי שלי. אולי זו היתה דרכי להפוך אותו לבנאדם אמיתי, לישות חיה ומגיבה ולא לצמח, גוש האדם האומלל שהוא באמת. רות, שהיא אישה חכמה, גילתה לאחרונה שאני אינני אני, כלומר שרפי אינו שמי האמיתי ושאני מתחזה. היא נפגעה מאוד מההסתרה שלי ומהשקר. בסוף, כדי לא לפגוע בה, וגם כי נמאס לי להתחבא, גיליתי לה את האמת כולה, ויצא שסיפרתי לה גם עלייך. קשה להסתיר ממנה דברים.
היא חושבת שעשיתי טעות גדולה כשנפרדתי ממך, אבל זה כבר דיון אחר. רק אציין שהיא הסיבה לכך שניגשתי סוף סוף למגירה הסגורה שלי, ופתחתי את המכתב שלך, וקראתי את שאלתך ובקשתך. כמובן, אלך לארכיון העם היהודי. אני מניח שהם כבר פתחו את שעריהם לקהל. בכלל, הכול נפתח מחדש בימים אלה, אולי יותר מדי מהר, אם את שואלת אותי. בימים הארוכים שבילינו בבית חשבתי עלייך לא מעט. בכל יום, למעשה. בדקתי אם יש סגר בגרמניה, ומה רמת התחלואה שם. בינתיים אני מברך אותך בבריאות שלמה וטובה. לא חלית בקורונה, נכון?
אגב, יש לי מה לומר לך על התפילה ועל סמל הגולגולת עם העצמות ששלחת לי בתמונה. את התפילה אומר כל יהודי שנכנס לבית הקברות. המילים הן בעברית, ולצידן תרגום לספרדית, שפתם של מייסדי הקהילה. חיפשתי מידע על הסמל הזה, על הקשר היהודי שלו, ועל הפיראטים. מצאתי ברשת תמונות של מצבות שהסמל מתנוסס מעליהן. לקח לי זמן להבין שהגולגולת והעצמות המוצלבות מתחתיה אינן מסמלות את הגוף המתפורר, אלא להפך, את האמונה בחזונו של יחזקאל על העצמות היבשות הקמות לתחייה. מובן ששודדי הים החמיצו את התובנה. מבחינתם התמונה מסמלת פשוט מוות ואיום, ולכן כשנתקלו בה על מצבות של יהודים (היכן ומתי אולי אסביר במכתב הבא) הם פשוט אימצו אותה בחום. על כל פנים, לפי יחזקאל לפחות, אני מסיים את המכתב הזה בנימה אופטימית: עצמות יבשות שהתפוררו יכולות לקום לתחייה. מה תגידי על זה?
דניאל


בשורות, תפניות ואש זרה


ביקורו הפתאומי הפתיע אותה. יצחק פדרו, בנה השלישי, נראה לה לאחרונה קצת מכונס בתוך עצמו. ילדיה שגדלו לא היו נתונים עוד למרותה של מריה דודתם, שנישאה בינתיים לנוצרי וגם ילדה לו ילדים. ילדיה שלה היו רשאים עכשיו לבוא אליה מתי שיחפצו. ביאטריס וטודרוס באו יותר, אבל יצחק הוא היה בעולם אחר, ומיעט מאוד לשוחח איתה. כאילו פחד שתקלקל דברים שהשיג בעמל. לכן הפתיע אותה יום אחד כשעמד בפתח ביתה.
נשב בחוץ? הציע.
בחוץ היה קריר. היא נכנסה לחדרה לקחת את רדיד הצמר שלה והציצה תוך כדי כך במראת הזכוכית היפה. כשהביטה בה ראתה פנים של אישה בת ארבעים ושבע. עדיין נאה מאוד, מעט חוטי כסף שזורים בשערה. מה מבקש יצחק? מדוע בא עכשיו? כשישבה לצידו בחצר על ספסל האבן הביטה בו דומה כל כך לאביו בעיניו, בצבע שערו, אבל יש בו גם ממנה. ומהו חוט הרצינות הזה שמשוך על פניו? לפתע ידעה, ידיעה של אם, על מה הוא רוצה לדבר איתה.
אני לא כמו אחַי הגדולים, הוא אמר. בעצם איני מכיר אותם כמעט. בפעמים הספורות שהיו פה לא דיברנו הרבה. עולמם שונה מאוד משלי. הם בחרו להקדיש את חייהם לכנסייה. אני לא כזה. הרבה פעמים אני חושב מה היה לו הייתי קצת מבוגר יותר, ואבא היה לוקח אותי איתו כמו שלקח את הוא היסס לפני שנקב בשמם גונזלו ואלפונסו. יהודה ומאיר.
אני מניח שלא שמעת על זה, הוסיף פדרו אחרי שתיקה ארוכה, אבל אלפונסו הוא בחור מבריק, בולט בכל מקום. הוא מרשים את כל מוריו בכתיבתו, בשיריו, במחשבה הפילוסופית המעמיקה שלו. אני חושב שמסמנים אותו כיורשו של אבא, לא רק בכנסייה עצמה. אולי אפילו אצל המלך.
יואנה הקשיבה בתשומת לב, ושני קולות נאבקו בתוכה. מצד אחד התמלאה שמחה ככל אם השומעת על כישרונותיו של בנה. מצד שני נתקפה צער עצום וכאב נוכח ההבנה: מי ייהנה מכישרונו?
אתה מצטער שאביך לא לקח אותך איתו, כשם שלקח את אחיך? שאלה יואנה.
לא, אני לא מצטער. אני שמח בחיי כפי שהם. אני לא מכיר משהו אחר. טוב שאני יכול לעשות דברים שבתור כומר לא יכולתי לעשות. אני אוהב את הצבא ושמח על התפקיד.
איזה תפקיד? איזה צבא? יואנה הביטה בו. מה עוד היא לא יודעת על בנה עצמה ובשרה, שגדל בקרבת מקום אבל רחוק כל כך ממנה.
אבא הפעיל את השפעתו, והתקבלתי לשירות בצבא המלך. בקרוב אהיה קצין בכיר ואז אתמנה למפקד חיל.
זה תפקיד שרצית בו? שאלה יואנה בשקט, מעכלת את המידע. אתה שמח?
כן, מאוד רציתי. אני שונה מאבא ומאחַי הגדולים. פילוסופיה לא מעניינת אותי, תמיד חלמתי להיות מפקד בצבא.
יואנה דמיינה אותו לבוש במדים היפים של קצין בצבא המלך, מפקד על גדודי צבא. יוצא לקרב. היא העדיפה לא לחשוב על כך ושתקה.
אבל לא באתי לספר לך את זה, אמר לאחר זמן.
הנה זה בא, חשבה. מה באת לספר לי? שאלה.
יש נערה אחת, התחיל לומר. ג'וליאנה. הוריה היו יהודים כמונו, והמירו את דתם בערך בזמן שעשה זאת אבא. הם עברו לבלורדו, כי התביישו להמשיך לגור בבורגוס. ג'וליאנה מבקרת לעתים קרובות את אחותה שגרה בבורגוס. פגשתי אותה בכנסייה. פעם או פעמיים דיברנו. היא מצאה חן בעיני, אני חושב שמצאתי חן בעיניה.
מה שם הוריה?
אביה שמו אלדוארדו. את הכרת אותו כאברהם. אברהם הכהן. הם היו חלק מהקהילה היהודית כאן. איני יודע מה היה שם אשתו לפני שהתנצרו. היום שמה דונה.
ודאי שאני מכירה, לחשה יואנה. רבקה היה שמה של אשתו. היא זכרה אותה עומדת לא רחוק ממנה בבית הכנסת, מביטה על בעלה העולה לדוכן לברך ברכת כוהנים. בשעת הברכה העיניים עצומות, אין להסתכל על הכוהנים כשהם מברכים. לפתע דמיינה עולם אחר, ישן, שבו כולם עדיין יהודים, ושדכן מגיע, וההורים של בני הזוג נפגשים, משפחת הכהן עם משפחת הלוי. ובני זוג מביטים זה בזה בצניעות ובהתרגשות. וכעבור חודשים אחדים נמתחת חופה כדת משה וישראל. לא כך יתחתן בנה. הוא יינשא בכריעת ברך ליד המזבח בכנסייה, מול כומר שעוטה גלימה לבנה ועליה צלב גדול. האם היא תסכים, תרצה או תוכל בכלל להשתתף בטקס כזה?
דיברת עם מריה? שאלה אותו.
דיברתי. מריה לא מתלהבת. היא מעדיפה שאתחתן עם בת למשפחה נוצרייה מקורית, כמו שעשתה היא, ולא עם משפחת מומרים. היא טוענת שזה יעזור לי להתקדם בצבא.
יואנה הבחינה בקמט דאגה חדש על מצחו של בנה, שביגר אותו. איך הפך לאיש שכובד העולם על כתפיו.
לכן באת לדבר איתי? מה כוחי אל מול מריה ומול אביך? החיוך של יואנה היה מריר עצוב.
דברי איתה, בבקשה. ביקש. היא תקשיב לך.
ומה עם אביך? יואנה לא נהגה לשאול על אבי ילדיה. אם סיפרו לה עליו, שמעה. מעולם לא שאלה.
אבא בספרד עכשיו, אבל רחוק מאוד מכאן. הוא מונה לבישוף, ידעת?
לו היו מספרים לה שיום יבוא ותשמע מבנה את המשפט הזה, היא היתה פורצת בצחוק.
מונה לבישוף היכן?
בקרתגנה. אבא הוא הבישוף של קתרגנה עכשיו. לא שואלים בישוף על חתונות... עכשיו גם יצחק חייך חיוך מריר. אבל, אמר, אם אכן אשא אותה לאישה, אני מקווה שהוא יגיע לחתונה שלי. הוא, והאחים שלי. הם יגיעו, נכון?

יואנה פגשה את מריה ביחידות. מאז נישאה בשנית הרבתה יותר לחייך. מאז הפכה לאם התנהגה גם לאחייניה הגדלים בביתה ברוֹך גדול יותר. יואנה שוחחה איתה על יצחק ורצונותיו וביקשה ממנה ליצור קשר עם אביו של יצחק. על אף התנגדותה הראשונית, מריה כתבה מכתב לפבלו, אחיה הבישוף, שפעם קראו לו הרב שלמה הלוי, ושלחה אותו אליו לקרתגנה. במכתב התשובה שלח הארכיבישוף הנכבד של קרתגנה, אבי החתן, את הסכמתו. יצחק הראה את המכתב ליואנה. בשוליו התנוססה חתימתו של אביו פבלו דה סנטה מריה, ארכיבישוף. יואנה התבוננה ארוכות בחתימה, והשתדלה לשמוח באושרו של בנה.
יצחק היה מאושר. מריה והוא נסעו לביתם של ג'וליאנה והוריה. יואנה לא הוזמנה. לחתונה שתיערך בקתדרלה תוזמן, כמובן. האם תשתתף בה? איך אפשר שתשתתף. איך אפשר שלא תשתתף.
ליבה של יואנה נחצה לשניים, מחציתו אבלה ומחציתו שמחה. היא שמחה בשמחת בנה וכלתו אבל במחצית האבלה ביקשה לקרוע קריעה ולשבת שבעה על בנה שעומד להקים משפחה נוצרית. ילדיו, נכדיה בשרה ודמה, ייוולדו לחיקה של הנצרות, אויבת עמה.
במחצית השמחה שלה התלוותה למריה ולביאטריס בנסיעתן לפמפלונה, לבחור בד לשמלה שתלבש בחתונת אחיה, וכשהילכו ביריד ונגעו בשפע הצבעוני היא ראתה בעיני רוחה את פני אמה הנרגשת הקונה בדים יקרים לחתונת בתה. הו, אמא, חשבה יואנה. כמה טוב שאינך כאן, לראות מה עלה להם לנישואים הללו, שכל כך שמחת בהם. יואנה היתה מבוגרת משהיתה אמה בחתונתה. על אוזנה של בתה ביאטריס, אחות החתן, לא העיזה ללחוש את מה שלחשה אמא שלה באוזנה מיום שבגרה שנזכה לתפור בגדים לחתונתך, ילדה יקרה. כשחשבה על חתונתה העתידית של ביאטריס שלה, עיניה התמלאו דמעות וליבה ביקש להישבר. חסד עשה עמה אלוהים שעיכב מעט את חתונת בתה הצעירה. בת עשרים היתה. יואנה בגילה כבר היתה אם.
ויום אחד עלתה יואנה על המרכבה ונסעה לבלורדו, כדי לראות את כלת בנה המיועדת, ולו מרחוק. לא רק את כלתה העתידית ביקשה לראות אלא גם את הוריה, ידידיה משכבר הימים, כדי להבין איך נראים חייהם של מי שבחרו אחרת. כשהגיעה סמוך לביתם ביקשה מהרַכָּב לעצור והמתינה, מביטה החוצה דרך חריץ בווילון הכרכרה. הבית היה גדול ויפה, חלונותיו גבוהים. וילונות צבעוניים נעו מעליהם כמו פרפרים ענקיים. לקח לה שנייה או שתיים לגלות את הצלב, גדול, מעוטר, ממתכת, מקשט את חזית הבית העליונה. היא חשה בחילה קלה. כל כך חשוב להם לעטר בו את ביתם, להוכיח לעיני כול שנוצרים כשרים הם, שאת יהדותם מחקו מזמן.
אחרי דקות אחדות יצאו השלושה מביתם האב, האם ובתם. יואנה ראתה אותם שניות אחדות בלבד לפני שהספיקו לעלות לכרכרה אחרת שהמתינה להם. הם נראו כמו בני משפחה נוצרית מהוגנת מהמעמד הגבוה. גלויי ראש, לבושים בגדים יפים. קשה היה להחמיץ את השמחה והשלווה בפניהם. הנה, כך היו יכולים החיים להיראות. לו היתה יואנה בוחרת אחרת, ומצטרפת לשלמה ולילדיה, היתה נראית כמותם.
או שלא.
הרי שלמה לא בחר בחיים רגילים של עבודה ומסחר. נוסף להיותו יועץ כלכלי של המלך, כאביו, בחר שלמה באפשרות הקיצונית ביותר, להצטרף לכנסייה הנוצרית כמורה וככומר, כבישוף. כזה היה שלמה תמיד. כשבחר דרך, הלך בה עד הסוף. כשם שכאשר היה רב הקדיש שעות רבות ללימוד ולהוראה, כך עשה בדרכו החדשה. לו היתה יואנה הופכת לרעייתו הנוצרית של שלמה פבלו דה סנטה מריה, האם היה נשאר בספרד ולא נוסע ללמוד נצרות בסורבון? ספק רב. האם היתה היא מצטרפת אליו לשם, והם היו חיים כבעל ואישה, כמשפחה? עוד ספק. עוד שאלה שלעולם לא תמצא פתרון.
יואנה נאנחה והורתה לרַכָּב שלה לסוב על עקביו ולחזור הביתה.

היא לא תשתתף בחתונה, הודיעה יואנה לגיסתה ולילדיה. יהודים אינם נכנסים לכנסיות ולקתדרלות. הקתדרלה של בורגוס אינה יוצאת מכלל זה. את כאב היעדרה מחתונת בנה הטביעה בעזרה לנזקקים שסביבה. הילדה הקטנה לבושת הקרעים שעמדה בפתח ביתה השכם בבוקר, כדי לבקש עזרה, לא היתה הראשונה ולא האחרונה שעשתה זאת. בחמש עשרה השנים שעברו מאז הפרעות הידלדלה אוכלוסייתה היהודית של בורגוס, ונעשתה ענייה יותר. יהודי העיר לא הצליחו לעמוד במכסת המס הקודמת למלך קסיטליה. גביית המסים מהקהילה ירדה ממאה אלף מרבידוס בשנה לפני הפרעות לתשעת אלפים בשנת 1406. משפחת הלוי כבר לא היתה שם כדי לכסות את החובות הגדולים. יואנה, שהתפרנסה בכבוד ממה שנותר מירושת הוריה ומהכסף שהותיר לה שלמה, חילקה מזון ובגדים ליהודי העיר ככל שהיתה יכולה. היא נכנסה לבתיהם וסעדה את חוליהם ואת שבורי הלב שבהם, את הבודדים שהתאלמנו או נותרו לבדם מסיבות אחרות. עבור אלה המשיכה יואנה להיות אשת הרב, כתובת לאומללים ולנדכאים.
ההכנות לחתונה של יצחק הושפעו גם הן מהמצב הכלכלי בקסטיליה. יואנה לא היתה יכולה שלא להשוות את הסעודה המיועדת לסעודת הנישואים שלה ושל שלמה, שהתקיימה לפני פחות משלושים שנה. מיטב טבחיה היהודים של קסטיליה עמלו על הסעודה ההיא. היא נזכרה בריחו הטוב של היינלי צלי הבקר שטובלים בו לחם אפוי עם זיתים; בטעמה של האדאפינה צלי אווז מבושל ביין, ברימונים ובקינמון; במתקם של האגוזים והשקדים המטוגנים בדבש ובקינמון. מה שהרשו לעצמן משפחות קסטיליה העשירות היום לא הגיע לקרסולי העושר של אז.

על אף כל החלטותיה, כשהגיע היום המיועד והשמש החלה לנטות מאמצע השמים מערבה, מסמנת את הגעתה של השעה שנקבעה, לבשה יואנה שחורים, לקחה צעיף גדול וכיסתה בו את עצמה, מותירה חורים בלבד לעיניים. היא לא תשתתף באירוע, אבל היא צריכה לראות אותו מרחוק.
היא הלכה ברגל. לאט פסעה ברחובות המוכרים כל כך, על מרצפות האבן. צל אישה לובש שחורים מתקדם לאיטו לכיוון הקתדרלה הגבוהה המקדמת את פניו של כל הנכנס לבורגוס. בכל שנותיה בבורגוס לא דרכה כף רגלה במקום ההוא. היא עמדה למרגלות המבנה העצום והמפואר, ורק כשווידאה שהטקס החל, ושהקהל כולו מרוכז במתרחש לפניו, עלתה בשקט במדרגות ופתחה לראשונה בחייה את שער הקתדרלה, חומקת לקצה האחורי והמרוחק ביותר שלה.
העוגב הרעים בקולו. מקהלת ילדים קטנים שרה לטינית. מוזיקה יפה, מלאה הוד, וזרה כל כך.
התקרה הגבוהה, הנברשות, התמונות, הצלבים בכל מקום ותמונות המדונה - כל העושר הנגלה הזה הכה בה והציף אותה בשעה שהתאמצה להתרכז בעיקר - בארכיבישוף העוטה גלימה לבנה, לבוש מצנפת זהב, פניו אל הקהל, ובבנה החתן העומד ליד המזבח, ממתין לכלתו המובלת על ידי אביה שתתייצב לצדו. היכן ילדיה, איפה עומד שלמה? מרחוק לא היתה יכולה לומר. האם תתקרב? היא מוכרחה להתקרב.
הנגינה נמשכה. ילדי המקהלה לבשו גלימות לבנות, ובתווך עמדו כמרים בשורה, נושאים דגלים מקטיפה וממשי. כמה פאר. כמה זרוּת.
הכלה כבר התייצבה לצד החתן. מקהלת הילדים פסקה משיר, וכעת השמיע העוגב לבדו צלילים מלאי פאתוס. יואנה התגנבה בצד האולם הענק, מבקשת להיות רואה ואינה נראית, ורק כשהכומר התחיל לומר את מילות הטקס הלטיניות היא זיהתה את קולו והבינה שליד המזבח עמד שלמה, בעלה, והשיא את בנם לפי חוקיה של דת נוכרייה.
יואנה לא ידעה ששלמה ישיא אותם בברכת הכנסייה. היא לא שאלה ואיש לא אמר לה, אבל היה עליה לצפות לכך. לו היה בנם נישא כדת משה וישראל, הרי לא היה ספק בכלל ששלמה, כרבה של בורגוס, היה הרב המקדש את הזוג, אז מה בעצם ההבדל.
היא נשאה עיניים והביטה במחזה. כעת עמדה קרוב יותר, וראתה את בעלה בלבושו הנוכרי המפואר, אומר מילים שעבורה הן חסרות פשר. אבל העיניים שלו, והפנים. עברו שנים אחדות מאז ראתה אותו, ופניו השתנו לגמרי. אור אחר היה בהם, אש זרה. לפניה כבר לא עמד שלמה שלה. את מקומו תפס אדם אחר, בוגר יותר, זר. הוא היה חלק מהטקס, והטקס והמילים היו חלק ממנו. לה לא היה שום מקום בעולם החדש הזה. לא לה ולא לאמונותיה ולא לשלמה שהכירה והיתה נשואה לו. עוצמת הגילוי הכתה בה. החוויה היתה קשה כל כך, שיואנה פשוט סבה על עומדה והלכה לעבר דלת היציאה. חלק מהקהל חש בזאת ועקב בתמיהה אחרי האישה הממהרת. אבל היא לא נתנה את דעתה לכך. דבר כבר לא היה אכפת לה. בליבה גמלה החלטה: היא לא תעבור זאת שוב. היא לא תפגוש עוד את שלמה בעלה, לעולם. כל הדרך הביתה בכתה, וכשנכנסה נטלה בידה סכין וקרעה קריעה בבגדה.


שיחת מסרונים
רות: פגשתי אותו.
דניאל: את מי?
רות: את שלום צדיק, מחבר "הגות השמד". כתבתי לו מייל, הסכים מיד לפגוש אותי, דיברנו בזום.
דניאל: יפה. מה למדת ממנו?
רות: האיש קרא את ספריו של פבלו. כולם. הוא קורא לטינית וספרדית. ליקט מהם את יסודות התיאולוגיה הנוצרית שלו.
דניאל: מרשים. אם איני טועה, פבלו כתב שני ספרים חשובים. אחד מהם הוא מעין מדריך למתנצר. שכחתי את שמו.
רות: "עיון בכתובים". אבל יצירתו החשובה יותר היא "תוספות לניקולס" מאות הוספות והערות על פירושו של ניקולס דה לירא לכתבי הקודש הנוצריים.
דניאל: נכון. השלמות פבלו לפירוש של ניקולס נוספו לכתבי הקודש המקובלים, ומאז המצאת הדפוס נדפסו יחד עם כתבי הקודש עצמם והופצו בעולם כולו. הדבר הזה הפך את פבלו למוכר ולמשפיע על כל העולם הנוצרי עד היום הזה.
רות: זה בדיוק מה שהוא הסביר לי.
דניאל: מכיר אותך. את בטח התרגשת מעצם הרעיון שעומד מולך מישהו שקרא את כל כתבי פבלו.
רות: ברור. קרא אותו. מכיר אותו. אתה ואני מדברים כבר חודשים ארוכים על האיש. פתאום מופיע מישהו שמכיר אותו לא פחות מאיתנו. אולי הרבה יותר. סיפרתי לו כמובן על הספר, על עבודתנו המשותפת.
דניאל: מה עוד למדת ממנו?
רות: הוא סיפר לי על בגידתו, או לפחות על היעדר תמיכתו, של פבלו בבנדיקטוס.
דניאל: בגידה? איזו בגידה?
רות: בנדיקטוס היה פטרונו של פבלו. הוא סלל לו את הדרך בכנסייה, ומינה אותו לבישוף בקרתגנה ואחר כך בבורגוס. הבישופים של בורגוס הפכו לארכיבישופים רק לאחר מכן, אבל בנדיקטוס דאג שפבלו לא יהיה כפוף לארכיבישוף שישב בטולדו, אלא יהיה עצמאי.
דניאל: בסדר, ידוע, אבל איפה הבגידה?
רות: בשלב מסוים הקיסר הגרמני קץ במאבק בין האפיפיורים, הדיחו את שניהם ומינו אדם שלישי לאפיפיור אחד ויחיד. ניקולאי.
דניאל: ולמה זה קשור לפבלו?
רות: היית מצפה שפבלו יתמוך במיטיבו, נכון? אבל הוא לא. הוא תמך בהחלטה של ראשי הכנסייה ובכך הפנה עורף למיטיבו ואיש חסדו, שסיים את חייו בבדידות, סגור בטירתו. ואם נדייק: למרות שלפבלו לא היתה יכולה להיות כל השפעה על ההדחה והמינוי בוועידת הכנסייה שכינס הקיסר, אין כל עדות לנאמנות כלשהי מצידו כלפי מיטיבו בנדיקטוס.
דניאל: לא ייאמן. האיש הבין לאן הרוח נושבת, ברור! הקרע המערבי. לא חיברתי בין הדברים. הקרע המערבי או הקרע האפיפיורי היה שמו של הפיצול הפוליטי בין האפיפיורים. הקרע תוקן בוועידת קונסטנץ בשנת 1417. כלומר, מבחינת הסיפור שלנו, כחמש שנים אחרי שפבלו מונה לבישוף של בורגוס. לא ידעתי שפבלו היה חלק מהעניין. הגיוני, בעצם. אחרי שהפך לבישוף של בורגוס מעמדו בכנסייה כבר היה כזה שדעתו נחשבה. עכשיו אני מבין: הוא השיג את שלו מבנדיקטוס. בנדיקטוס יכול ללכת.
רות: בדיוק. במקומך, אמר לי המחבר, הייתי מוסיף לספר את סיפור הבגידה הזו. אתה מבין את המשמעות, דניאל? בגידתו של פבלו ביהדות וביואנה לא היתה בגידתו האחרונה.


מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.

חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף

לרכישת הספר באתר ידיעות ספרים

עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ

עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play