החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 25-
במשך שבע שנים עבדה ג'יני בעולם הפיננסים הקשוח והמסוכן תמיד והאכזרי לפרקים, אבל דבר לא הכין אותה לתחרות התחפושות בפסטיבל הסתיו של דרים הרבור.
לוגן ישב לידה בשולחן השופטים, ועל פניו הבעה של נחישות קודרת.
היא נגעה ברגלו עם הרגל שלה. "זה לא אמור להיות כיף?" לחשה. אם כי בשלב הזה כבר התחילה להטיל בכך ספק.
"מי אמר?"
לוגן כבר הפריד בין שתי אמהות בטרנינג שהתקוטטו כי כל אחת מהן טענה שהזומבי הקטן שלה מפחיד יותר. כיס חולצת הפלנל שלו היה תלוי על החזה ברפיון אחרי שאחת מהנשים משכה בו כשהוריד אותה מהבמה. אחרי התקרית הקטנה היה דיון ער בשאלה איזה באטמן הוא "האמיתי", ואחר כך כמעט פרצה מהומה שלמה כשננסי וג'ייקוב עלו לבמה מחופשים לעטיפת הרומן הרומנטי האהוב עליהם. אנשים אמרו שהתחפושות שלהם "סקסיות מדי" בשביל אירוע למשפחות, מה שהוביל לדקלום של סעיפי התיקון הראשון לחוקה ולנאום של ננסי על גישות חדשניות בחינוך מיני לילדים.
זה היה יום סוער.
אבל הם הגיעו לסופו. על הבמה הארעית שלפניהם ניצבו הפיינליסטים. דבורת דבש פעוטה שנראתה כאילו היא במרחק חמש שניות מהרטבה של התחפושת שלה; ונסדיי אדמס משכנעת מאוד, שהיתה מרשימה פי כמה לאור העובדה שאנדי היה בעצם גבר שחור בן ארבעים וחמש; והמועמדת החביבה על ג'יני, מינדי וולש, סגנית ראש מועצת העיר, שהתחפשה באופן מושלם לראש מועצת העיר קלי, כולל עניבה מגוחכת וענן חלום מקרטון שריחף לה מעל הראש.
על הדשא בצד עמדו מכשפות, דמויות מ"מלחמת הכוכבים", תינוק או שניים בתחפושת דלעת, כמה כלבים בתחפושות חמודות וכל דמויות "הקוסם מארץ עוץ", שלא עברו את השלבים הקודמים בתחרות. ג'יני הרגישה את מבטי הנקמה של כמה מתחרים שלא ידעו להפסיד בכבוד. בשלב הזה של היום היא כבר באמת פחדה שהם רוקמים נגדה מזימות.
תמי ישבה לצדה, בתפקיד השופטת השלישית. מתברר שהיא עושה את זה כל שנה ולוקחת את התפקיד ברצינות רבה.
"דבורה זכתה לפני שלוש שנים," היא רכנה לעבר השופטים האחרים ולחשה.
לוגן השמיע אנחה ארוכה מצדה האחר של ג'יני.
"זה משנה?" שאלה ג'יני.
"בטח שזה משנה, יקירה!" תמי נשמעה מזועזעת מהבורות שלה. "אנשים לא יאהבו שדבורה תנצח בכל שנה." תמי לא היתה מהעיירה במקור. היא נולדה וגדלה בלואיזיאנה, וזה ניכר בכל משפט שיצא לה מהפה.
"אה... אוקיי. כמובן."
תמי סרקה שוב את הבמה, בניסיון לזהות פרט קטן כלשהו שיבהיר מיד מיהו המנצח.
"טוב, אני חושבת שאנדי השקיע הרבה מאוד בתחפושת שלו," אמרה ג'יני.
תמי נשפה בעלבון. "השקעה זה לא העניין. השאלה היא איזו תחפושת הכי טובה. מבחינה אובייקטיבית."
מבחינה אובייקטיבית. ברור.
ג'יני היתה מוכנה להישבע שלוגן נאנק לידה. הוא גלש מטה מטה בכיסאו כאילו הרהיט בולע אותו בעודו בחיים.
"אם ככה, התחפושת המנצחת היא של..." ג'יני היססה וקיוותה שתמי תענה במקומה. ותמי שמחה מאוד לעשות זאת.
"מינדי בתחפושת ראש מועצת העיר קלי. אין ויכוח."
ג'יני חייכה. "כן. אין ויכוח. מסכימה."
"לוגן, אתה רוצה לחוות את דעתך?" תמי רכנה לפנים כדי להסתכל מעבר לג'יני.
הוא הניד את ראשו כל כך חזק, שג'יני חששה שהוא יתנתק לו מהגוף ויתגלגל משם. "לא. עשית את זה שוב, תמי. מינדי היא המנצחת."
תמי חייכה. "יופי. אני אמסור את התוצאות לפיט."
"אני מקווה שהיא תעשה את זה מהר," ג'יני לחשה ללוגן. "נראה לי שהדבורה עומדת לאבד את זה."
לוגן הסתכל על הבמה, ובפרט על הדבורה הקטנה שעמדה ברגליים משוכלות, ואחר כך על תמי ופיט שדנו בתוצאות. פיט הניד את ראשו כאילו אינו מסכים עם הכרעת השופטים. תמי הציצה שוב בשולחן השופטים והצביעה על ג'יני ולוגן.
"אוי לא, נצטרך להמשיך לדון בזה? יש איזה חוק נגד התחפשות לבן אדם אמיתי?" שאלה ג'יני. היא באופן רשמי לא רצתה לראות עוד תושב של דרים הרבור בתחפושת, לעולם.
"מה פתאום," נהם לוגן. הוא קם ממקומו ליד שולחן השופטים והצמיד את כפות הידיים לפיו משני הצדדים כמו רמקול. "מינדי מנצחת, הדבורה הקטנה במקום השני ואנדי במקום השלישי. קחו מפיט את הקופון שלכם לדונאט חינם ורדו מהבמה."
קולות התמרמרות התערבבו בקריאות שמחה, ואם ג'יני שמעה נכון, אז היו גם כמה קריאות בוז רמות מהקהל. מינדי הניפה אגרוף באוויר במחווה שקטה של ניצחון והדבורה הקטנה רצה לשירותים.
"וואו, לא הגזמת," אמרה ג'יני באנחה. "זה באמת היה קשוח." היא הזיעה כולה.
לוגן חייך אליה בעגמומיות. "אמרתי לך, העיירה הזאת יכולה להיות קצת יותר מדי."
ג'יני שילבה את אצבעותיה באצבעותיו והחיוך של לוגן טיפס מעלה. "וזה מוצא חן בעיני."
"איך את עם בתים רדופי רוחות?" הוא שאל עם ניצוץ של שובבות בעיניים. השמש שקעה מאחורי העצים. ריגוש נעים טיפס במעלה גבה של ג'יני.
"שום דבר לא מפחיד יותר מהם." ג'יני הצביעה על כמה מהמפסידים שהתאספו יחד במעגל. היא לא היתה מופתעת אם הם היו מחזיקים קלשונים.
לוגן צחק בנשיפה. "בואי נלך." הוא משך אותה אליו והם חצו את שטח הפסטיבל צמודים זה לזה.
לוגן השאיר אותה צמודה אליו אפילו כשחלפו במהירות על פני קאורי ומשפחתה. נשיאת מועדון הקריאה הספיקה בקושי להרים גבה בהפתעה. ג'יני חייכה אליה בתגובה. הוא השאיר אותה צמודה אליו גם כשעצרו להגיד שלום לנואה, גם כשהחיוך של הדייג התרחב עוד ועוד והוא אפילו קרץ אל ג'יני. לוגן החזיק לה את היד כשהם חלפו על פני אוהל המאפייה ונופפו לשלום לאנני ולהייזל.
הוא נתן לה נשיקה על הלחי כשחיכו בתור עד שלינדה וננסי ייתנו להם להיכנס לתחנת כיבוי האש, שנהפכה לבית רדוף רוחות.
ועם כל מחווה קטנה וכל מבט חטוף שמח מהאנשים סביבם, מעט מהלחץ, מהספקות ומהדאגות של ג'יני שככו. זה היה הבית שלה עכשיו, אלה היו החברים שלה, הלקוחות שלה.
לוגן שלה.
זה מצא חן בעיניה.
היא רצתה שהוא יישאר איתה, ושכל זה יימשך, ולהמשיך לחיות ביום המושלם הזה כל עוד היא יכולה.
"אני אמורה לפחד?" היא שאלה כשנכנסו מבעד לקורי העכביש בכניסה. לוגן החזיק חזק בידה.
"הצופים מקימים את בית הרוחות כל שנה. הם לוקחים את זה די ברצינות "
הוא בקושי הספיק לסיים את המשפט כשליצן מטורף זינק עליהם מתוך החשיכה. ג'יני צווחה וטמנה את פניה בשרוולו של לוגן. הליצן צחק כמשוגע וחזר למקומו כדי להפחיד עד מוות את הבאים בתור.
"את בסדר?" שאל לוגן, והשעשוע ניכר בקולו.
"כן, בסדר. בסדר גמור," היא אמרה, אך פניה עוד היו צמודות לזרועו ולבה הלם בפראות. הוא גיחך חרש והוביל אותה מעבר לפינה הבאה. מכשפה קטנה למדי ערבבה משהו מעשן בקדירה. היא זיהתה את לוגן וחייכה אליו, ורק אחר כך נזכרה בתפקידה ועשתה שוב פרצוף כועס.
ג'יני החניקה צחוק.
לוגן הוביל אותה עוד פנימה, והיה אפשר לראות את החיוך על פניו אפילו בחושך.
הם חצו את המבוך הפנימי של הבית, וג'יני לא עזבה את ידו של לוגן כל הדרך. האמת היא שאחרי הבהלה הראשונית מהליצן היא כבר היתה בסדר, אבל שמחה שיש לה תירוץ להיות קרובה כל כך אליו. אמנם הם לא מתחבאים יותר, אבל היה כיף להתרחק לכמה דקות מהמבטים הסקרניים של תושבי העיירה. במיוחד כשלוגן משך אותה לאחת הפינות ופיו מצא את פיה בחושך.
"הַיי," היא לחשה על שפתיו.
"הַיי." קולו היה נהמה חרישית. "את נהנית מהפסטיבל?" הוא שאל ונשך בעדינות את שפתה התחתונה.
"מאוד." כפות ידיו טיילו במורד מותניה. הוא תפס אותה בתחת ומשך אותה קרוב אליו. "ועכשיו אפילו עוד יותר." היא התנשפה כאילו חצו בריצה את הבית רדוף הרוחות.
לוגן גנח וחיכך את אפו בצווארה. היא השתנקה והוא העביר את שיניו על העור הרגיש שם.
"היי! מי שם? ילדים, אמרתי לכם "
אור בהיר הכה בעיניה של ג'יני, והם קפאו במקום, כשידיו של לוגן עוד תופסות באחוריה ורגלה כרוכה סביב מותנו.
"לוגן?"
הוא נאנח והתנתק מג'יני, והיא ידעה שאם היה שם יותר אור, היא היתה רואה שסומק מכסה את לחייו. אבל הפעם הוא לא דחף אותה מעליו. הוא רק לקח את ידה בידו והסתובב אל לינדה ואל הפנס שלה.
לינדה צחקה בתענוג. "חשבתי שאתם בני נוער מעצבנים! כבר תפסתי היום שלושה זוגות מתמזמזים כאן. בשנה הבאה נעשה את הבית יותר מפחיד." היא הסתובבה, צחקה לעצמה וחזרה דרך המבוך.
לוגן העביר יד על פניו. "מצטער. לא הייתי צריך "
"בוא נלך אלי."
"מן הסתם זה לא הזמן ולא המקום, אני פשוט... רגע, מה?"
"בוא נלך. הפעם בלי הפרעות," היא אמרה.
עיניו של לוגן נפערו לרגע ואז הוא הצמיד את פיו אל אוזנה. "בלי הפרעות?" נשימתו היתה חמה על עורה, וג'יני נצמדה אליו עוד יותר.
"רק אתה ואני."
הגניחה העמוקה שלו רטטה דרכה.
"כאילו, אלא אם כן אתה רוצה ללכת למדורה במקום זה..."
"ממש לא." הוא לקח את ידה והם חצו את הבית הרדוף בריצה והשאירו אחריהם רוצח מבולבל ופרש בלי ראש.
-פרק 26-
הוא הצמיד את ג'יני אל הקיר בשנייה שהם נכנסו לדירה שלה, פיו היה על פיה והוא טרף אותה. הוא לא היה יכול לעצור את עצמו. היום הזה היה יותר מדי טוב. היא היתה יותר מדי טובה, יותר מדי מה שהוא רצה, יותר מדי קרובה למושלמת, וזה הפחיד אותו.
אבל הוא רצה את זה.
הוא רצה אותה.
הוא רצה אותה לתמיד.
אנחות וגניחות קטנות נמלטו מבין שפתיה כשנישק אותה. הוא רצה את הכול, את כל הקולות שלה ואת הגוף המתוק שלה צמוד לגופו. את הכול. את כולה.
כל מה שניסה להחזיק, להכחיש, להעמיד פנים שלא קורה נפרש במהירות עם כל תנועה של האגן שלה, עם כל שריטה של שיניה על צווארו, עם כל משיכה של ידיה בשערו.
היה מטומטם מצדו לנסות להעמיד פנים שהוא לא רוצה אותה, שהוא לא רוצה שכל העיירה תדע שהיא שלו.
שיט. הוא גנח והשעין את מצחו על מצחה. הוא רצה שג'יני תהיה שלו.
היא חייכה אליו.
"הֵיי," היא לחשה, מתנשפת כולה ולחייה ורודות להדהים.
"הֵיי." קולו היה מחוספס וידיו טיילו על קימורי גופה. הוא ניצל כל הזדמנות למשש את האישה הזאת.
"החדר שלי בהמשך המסדרון."
"כן, סליחה." הוא עשה צעד לאחור והיא יכלה להתרחק מהקיר. לאט לאט, לוגן.
היא לקחה את ידו בידה והחלה להוביל אותו לאורך המסדרון הקטן שיוצא מהסלון, שרק עכשיו הבין שהם עמדו בו. הוא משך בידה כדי שתעצור, והיא הסתובבה והביטה בו.
"אנחנו לא חייבים," הוא פלט.
היא קימטה את מצחה.
"כאילו... לא רציתי שתחשבי שאנחנו חייבים..."
"לוגן," היא אמרה והחיוך שלה נעשה חם וסמיך יותר. "אני רוצה."
"אוקיי."
"אוקיי." היא משכה אותו אל החדר שבקצה המסדרון. ליד המיטה עמדה מנורה וכשהיא הדליקה אותה, היא מילאה את החדר בזוהר חמים. "קצת מבולגן כאן." היא משכה בכתפיה. "עוד לא התמקמתי."
לוגן הכריח את עצמו להתעלם מהבזק החרדה שחש כשראה בחדר השינה את הארגזים שג'יני עוד לא פרקה. מראה היתה שעונה על אחד הקירות, עדיין לא תלויה. המנורה ליד המיטה שלה היתה מונחת על ארגז קרטון גדול. המיטה היתה מכוסה בבליל אקראי של שמיכות וכריות. היו תריסים בחלונות, אבל לא וילונות. הקירות היו חשופים, בלי תמונות או ציורים.
דירה זמנית.
לא קבועה.
כל החדר זעק ארעיות.
לוגן העביר יד בשערו ודחק את הפאניקה למורד הגרון. יכול להיות שהוא שוב טעה כל כך? יכול להיות שג'יני לא רוצה להישאר? שהיא לא מתאימה לכאן?
הוא עמד קפוא בפתח החדר והיא הסתובבה אליו. פניה נפלו. "אוי, באמיתי, הבלגן שלי זה דיל ברייקר בשבילך? הייתי צריכה לסדר כאן קצת." היא בעטה בסוודר אל מתחת למיטה ולוגן ניסה לא לעשות פרצוף.
הוא באמת אוהב סדר, אבל זה לא מה שגרם ללבו להשתולל ככה בבית החזה.
הוא כחכח בגרונו.
"לא, לא, סליחה, זה לא זה."
היא חיכתה והביטה בו. אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו להגיד את זה. הוא לא הצליח להודות בעובדה שהוא מפחד שהיא תעזוב. שהיא תחשוב שהוא והחיים שלו והעיירה שלו לא מספיקים לה, כמו שקרה עם לוסי.
אבל הוא סירב לתת ללוסי להמשיך לשלוט בו ככה.
לא עם האישה המקסימה, המצחיקה, המבולגנת והכמעט מושלמת הזאת, שעמדה לפניו עם לחיים ורודות ושפתיים שהתאדמו מנשיקות. הוא חצה את החדר ותפס את פניה של ג'יני בידיו.
"אני רק מנסה להאט קצת. זה הכול."
חיוך של הקלה התפשט על פניה. "אה, יופי. ניסיתי להיות יותר מסודרת, אבל אני לא מצליחה להתמיד."
לוגן משך בכתפיו. "הבלגן שלך מוצא חן בעיני."
היא השתתקה לרגע ומבטיהם נפגשו והחיוך שלה התרחב עוד יותר. הוא לא רק התרחב, אלא גם נעשה אמיתי יותר. מאושר יותר. היא קיפצה אל זרועותיו והוא תפס אותה בצחוק חנוק.
"תודה."
"על מה את מודה לי, ג'יני?"
היא משכה בכתפיה וטמנה את פניה בצווארו ושפתיה החמות נחתו מעל צווארון חולצתו. "תודה שאמרת את זה, תודה שאתה כאן."
הוא מעך את התחת שלה. "לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר."
היא השמיעה קול גרגור קל, והוא הדחיק את התקווה שלו שהיא תגיד את זה בחזרה, שתבטיח לו שאין שום מקום אחר שהיא היתה רוצה להיות בו. היא כאן עכשיו, בזרועותיו, ויהיה מטומטם מצדו לא לנצל את ההזדמנות ולהיות איתה.
הוא הוליך אותה לאחור עד למיטה והוריד אותה אל המזרן וכשראה אותה שם, עם העיניים החומות הגדולות שלה והלחיים הוורודות ושיניה שנושכות את שפתה התחתונה, התיר כל רסן.
הוא שכח לגמרי מהרצון להתקדם לאט, וגם מהפחד שלא כדאי שיעשו את זה.
ג'יני עמדה על ברכיה על המיטה, פתחה את כפתורי חולצתו, החליקה את ידיה פנימה והורידה את החולצה מעל כתפיו.
"גם את זה," היא אמרה, הרימה את החולצה שמתחת וליטפה את שרירי הבטן שלו בסקרנות שובבה. הוא פשט את החולצה ומשך אותה מעל הראש, והיא נישקה לו את הבטן וגרמה לו לשאוף אוויר בחדות.
היא חייכה אליו. "אלה שרירי בטן ממש טובים," היא אמרה. "כאילו, לא ידעתי שיש אנשים אמיתיים שיש להם כאלה."
הוא נשף בצחוק מופתע והרגיש את פניו מתלהטות תחת מבטה החקרני. האם יום אחד יוכל לנחש מה עומד לצאת לה מהפה?
היא כיסתה את בטנו בנשיקות וטיפסה במעלה בית החזה עד לצוואר. אצבעותיה טיילו עליו בשבילים משלהן. לוגן קמץ את אגרופיו לצד גופו, כי רצה לתפוס אותה אבל גם לא רצה לעצור אותה, את המגע הקל, הרך והמענה שלה לאורך גופו.
כשידיה הגיעו אל שערו ומשכו אותו קרוב יותר אליה ופיה היה על פיו ולשונה החליקה על לשונו, הוא כבר איבד כל תחושה של זמן ומקום.
הוא חשב רק על ג'יני.
השפתיים של ג'יני על שפתיו.
טעם הקינמון המתוק של ג'יני.
גופה הרך של ג'יני הצמוד אל גופו.
הם היו מוכרחים להיפטר מהבגדים. נמאס לו שיש ביניהם מחסומים. הוא לא רצה עוד מפגש מזמוזים מתסכל. הוא לא רצה לפחד יותר.
הוא רצה להרגיש עור חם וחשוף על עורו.
הוא העביר את אצבעותיו לאורך שולי הסוודר של ג'יני ולאורך החלק העליון של מכנסי הג'ינס שלה. הבטן שלה היתה חמה ורכה. ידו טיפסה במעלה גבה לאורך השקע של עמוד השדרה.
היא רעדה כשנגע בצלעותיה ונתן לאגודליו לטייל מתחת לשדיה. היא קטעה את הנשיקה שלהם כדי להוריד את הסוודר מעל הראש ומיד היה פיה שוב על פיו, חם ורטוב ותובעני.
כשהצמידה את גופה לגופו, הוא הרגיש את עורה רותח.
איך יכול להיות שהיא מושלמת כל כך? שהיא כל מה שהוא רוצה?
אצבעותיו התחפרו בבשרה, והוא רצה אותה קרוב יותר. הוא הרגיש שהוא צריך את כולה. הוא מצא את הסוגר של החזייה שלה, פתח את הקרסים וזרק את הבגד הצדה. הוא חפן שד ביד אחת והעביר את האגודל על הפסגה. ג'יני ספק נאנחה, ספק ייבבה בתגובה למגעו, והוא כמעט נטרף. הוא הרכין את ראשו והכניס את הפטמה לפיו. ג'יני הקשיתה את הגב ונצמדה אליו כשסחרר את הלשון סביבה. היא השתנקה ושמו נשמע כמו לחישה סדוקה על שפתיה.
עוד. הוא רצה עוד.
הוא מצץ וליקק עד שג'יני רעדה כולה, ואז התנתק רק כדי להשכיב אותה על המיטה ולקלף מעליה את מכנסי הג'ינס. עוד עור. עוד ג'יני.
עם כל שכבה שהוריד ממנה, הרגיש איך הוא נשאב עמוק יותר ומהר יותר, עובר את נקודת האל חזור ומתאהב באישה הזאת.
מתאהב.
לעזאזל. הוא שוב עשה את זה, אבל הוא לא היה יכול לעצור, והוא גם לא רצה. לא עכשיו. לא כשג'יני פרושה כך לפניו, ועורה נראה זהוב באור הרך של המנורה, ושערה הכהה פרוע על הכרית.
היא הסתכלה עליו בעיניים כהות ורעבות, אבל הוא נותר קפוא.
צריך כאן משהו, לא? הכרזה? שיחה על מה שהוא רוצה ממנה, על מה שהיא רוצה ממנו?
הם לא עושים הכול הפוך?
אבל מה הוא ציפה שהיא תגיד? שהיא אוהבת אותו? כבר? אחרי כל כך מעט זמן. היא אפילו עוד לא סידרה את כל הבגדים שלה בארון. איך היא היתה יכולה להחליט כבר לאהוב אותו?
"לוגן?"
הוא מצמץ.
קמט הופיע בין גבותיה של ג'יני, והיא משכה בשמיכה כדי להתכסות. לוגן שם את ידו על ידה כדי לעצור אותה.
"אל תתכסי. אני רוצה לראות אותך." קולו היה נמוך ומחוספס. הוא לא זיהה אותו.
ג'יני שמטה את ידה והישירה אליו מבט. הוא הסתכל עליה, על כולה. הוא ייקח כל רגע שיש לו איתה. הוא לא באמת יכול להתחרט עכשיו.
"לוגן." קולה של ג'יני נהפך ליבבה חלושה שמחקה לגמרי את כל הספקות שלו.
הוא כיסה את גופה בגופו ולקח כל מה שרצה.
לוגן לא אמר בסוף את מה שהתכוון לומר בשעה שרכן מעליה. לג'יני היו רק כמה שניות לחשוב על זה עד שהפה שלו החל לטייל לכל מקום. השפתיים שלו, חמות ומלאות, להוטות אחר גופה, הזיפים הנוקשים של זקנו שדגדגו את עורה בחזה, בבטן, בירכיים.
היא ניסתה לא לחשוב על המבט שראתה על פניו שוב ושוב הלילה. המבט שהביע את כל מה שהרגיש כלפיה. כאילו הוא רוצה אותה לתמיד. כאילו מדובר ביותר ממשיכה גופנית. כאילו הוא לא רוצה להיות רק שכן ידידותי.
ראשו של לוגן צלל בין ירכיה והמחשבות של ג'יני התפזרו כמו עלים בשלכת, ולא היה אפשר לאחוז בהן כשלוגן נישק אותה שם.
שם, במרכז גופה, כשהוא בונה את העונג שלה עוד ועוד עד שהסדינים נקמצו בידיה, והיא לא יכלה לעצור את הגניחה הנמוכה והמתמשכת שנמלטה משפתיה. לוגן ליקק אותה בהתמדה נחושה של גבר שרגיל לבצע עבודה כמו שצריך. לשונו היתה מהירה ובטוחה. מושלמת. כל כך מושלמת שג'יני חשבה שבעוד רגע תצרח.
והיא ממש התאפקה לא להתפרק כשהוא החליק אצבע לתוכה, בעוד הגניחה שלו מהדהדת כנגד עורה הרגיש. כשהוא הוסיף עוד אצבע, ואז קיפל אותן נוגע במשהו בתוכה שעד לאותו הרגע לא האמינה בקיומו העונג היה עמוק וכמעט בלתי נסבל, אבל הוא המשיך והתמיד בפיו, בלשונו ועם אצבעותיו. לוגן, היציב והאמין, המשיך עד שהעונג היה גדול מדי, עד שגבה התרומם בקשת מהמיטה וכפות רגליה התחפרו במזרן. עד שהיא התפרקה תחת לשונו וידיו. עד שהיא לא זכרה סיבה אחת שבגללה לא כדאי לה להיות עם הגבר הזה.
לא היתה שום סיבה.
הוא היה אדם טוב ואדיב, ושרירי הבטן שלו בשם כל האלים שרירי הבטן שלו.
למה היא שמה לעצמה רגליים?
הוא חייך אליה בביישנות קלה. "נעים?" ג'יני צחקה כלא מאמינה. "נעים מאוד מאוד." הוא התרומם מבין רגליה והוריד את המכנסיים. הוא טיפס מעלה והחליק את גופו לכל אורך גופה. הוא המטיר נשיקות מעצם הבריח אל כתפה וטמן את פניו בשערה.
"את יפהפייה," הוא לחש, והיא חשבה שאולי זה באמת נכון, בגלל האופן שבו תפס את ירכה בידו ונענע את האגן שלו כנגדה, כאילו הוא לא מסוגל לעצור את עצמו.
היא רצתה עוד ממנו. היא רצתה את כולו.
מילים בעבעו במעלה גרונה וניסו למצוא את הדרך החוצה. מילים על מה שהיא מרגישה כלפיו. מילים שהיו הרבה יותר מדי חזקות, הרבה יותר מדי מוקדם, הרבה יותר מדי להוטות יחסית למה שהיא צריכה להרגיש כלפיו.
וג'יני לא רצתה להבריח אותו.
היא לא רצתה להיות הבחורה הלהוטה מדי. או האישה שהיא קצת יותר מדי. היא לא רצתה לחשוב יותר מדי.
היא רק רצתה להיות כאן עם לוגן ברגע המושלם הזה, ביום המושלם הזה. אז המילים שיצאו לה מהפה לא היו גדולות וחשובות ומלאות ברגש.
הן היו מעשיות.
"הקונדומים במקלחת."
לוגן נעצר. "אה." הוא קם מעליה והלך למקלחת וג'יני ידעה שגם שם יש בלגן אבל אולי זה לא חשוב. אולי הוא יוכל להתעלם מהמוגזמות שלה, מהבלגן שלה. אולי הוא לא שיקר כשאמר שהבלגן שלה מוצא חן בעיניו.
לפחות בינתיים.
"בארון התרופות," היא קראה, והוא חזר כעבור שנייה עם הקופסה ביד ומיהר לשים קונדום ולחזור אליה למיטה.
"את בטוחה?" הוא שאל, אפילו בזמן שהיא כרכה את רגליה סביבו, אפילו כשכל גופה זעק אליו.
"כן." המילה בקושי יצאה מפיה והוא כבר היה בתוכה, מילא אותה, וזרועותיו חיבקו אותה וזה היה הכול. ג'יני לא ידעה איך הם הגיעו לשם כל כך מהר, או לאן ימשיכו מכאן.
אבל הלילה היא רצתה לתת ללוגן לחבק אותה.
הוא נעצר והשעין את מצחו על מצחה ונתן לה רגע להתרגל. או, על פי המבט על פניו והאישונים המורחבים שלו, הוא נתן לעצמו רגע להתרגל.
"ג'יני." קולו נשמע נדהם כמו שהרגישה. "אני "
היא נישקה אותו. כי פחדה מפני מה שיגיד. או מפני מה שתגיד בחזרה.
הדבר הזה שקרה ביניהם הפתיע אותה.
אבל זה היה כל כך טוב, והיא לא רצתה לתת למילים להרוס את זה. היא נאחזה בו חזק וכרכה את רגליה סביב גבו והעמיקה את הנשיקה.
הוא איבד שליטה.
הוא נע קדימה ואחורה עד שהיא נהפכה לשלולית מייבבת תחתיו. העונג שוב נבנה, כאב עמוק במרכז גופה, ולוגן שינה את תנוחת האגן שלו. הוא הישיר אליה מבט כל העת והסתכל על התגובות שלה.
"ככה," היא השתנקה ופיו נמתח בחיוך סקסי כשחזר שוב על התנועה. ניצוצות חלפו בה עד אצבעות הרגליים.
"תיגעי בעצמך, ג'יני," הוא אמר והמשיך להידחק לתוכה בתנועות אטיות. הוא הרכין את הראש ולחש את המילים הבאות באוזנה, כאילו התבייש לומר אותן בפניה, למרות כל מה שהם עשו עכשיו. "תגרמי לעצמך לגמור."
איך האיש הזה מצליח להיות כל כך סקסי וכל כך מתוק בעת ובעונה אחת? לג'יני לא היתה שום כוונה להתעכב על זה עכשיו. לוגן שוב הזיז את האגן ועשה לה מקום והיא החליקה את ידה אל בין רגליה.
לוגן הסתכל עליה בעיניים רעבות. ידיו התחפרו בירכיה והוא החזיק אותה בדיוק בזווית הנכונה. אצבעותיה זזו מהר, בתיאום עם תנועותיו. זה לא לקח הרבה זמן. האורגזמה שלה הכתה בה בעוצמה ובפתאומיות, והיא היתה טובה באופן בלתי צפוי, כמו כל הסיפור הזה. היא נשפה את שמו של לוגן בזמן שהוא נרעד וגנח מעליה וצלל היישר אחריה אל תוך העונג המפתיע הזה.
הוא התגלגל מעליה בזהירות ונשכב לצדה. "זה היה..." היא התנשפה והשעינה את מצחה על כתפו.
"כן," הוא אמר בקול צרוד ונשימותיו היו קצרות וקטועות. "וואו, ג'יני."
היא צחקקה ואושר בעבע מאחורי הפורקן. לוגן נישק אותה על הראש וקם כדי לזרוק את הקונדום. כשחזר למיטה וקיפל את עצמו סביב גופה, שניהם הרגישו שהם במקום המושלם ביותר בעולם.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
