מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 17 -
אבי
גרינסובורו, איווה
2019
"מה את עושה?" סיננה קלרה, כצפוי, שעה שאבי זחלה אל הצד הריק של המיטה הכפולה.
קיטי דוורו ישנה במיטה של אבי מתחת למבט הכוח הנשי שבכרזה של הספייס גרלז. אבי החליפה את המצעים במיטה והחליפה את הכרים הישנים. זה לא באמת הספיק, אבל זה מה שהיה להן.
מה שהיה אפשר להחיל באחת על כל כך הרבה דברים בחייה.
"אני לא אישן במיטה של אמא."
"יש לך מיטה בבית שנמצא חמש דקות מכאן."
"ואחמיץ את מה שאת וקיטי תדברו על כוס קפה? בחיים לא. זוזי קצת."
קלרה עשתה עניין שלם מלזוז, ואבי התכרבלה על צדה, מול צדודיתה של אחותה.
"קלרה?"
"ידעתי שתרצי לדבר."
"למה לא סיפרת לי על הריב?"
קלרה משכה אל חזה את השמיכה הישנה עם דוגמת החתול. "כי זה היה נורא, אבי. כי הדבר המכוער הגדול הזה כאילו מנהל לי את החיים עכשיו, ואני לא רציתי להרוס את החיים שלך. אחרי שאמא אמרה את הדבר הזה על אבא, אמרתי לה שתלך להזדיין וניתקתי את השיחה. זה היה הדבר האחרון בהחלט שאמרתי לה."
אבי התרוממה על המרפק והביטה באחותה שבהתה בתקרה. קלרה שנאה קשר עין.
"חיכיתי שהיא תתקשר ותתנצל, או לפחות תסביר. ואחר כך התכוונתי להתקשר ולהתנצל, ואחרי זה," קלרה משכה בכתפיה, "היא קיבלה את ההתקף."
"לא דיברת איתה שבועיים?"
קלרה נענעה בראשה. אבי דיברה עם אמה כמעט כל יום. שבועיים לא עלו כלל על הדעת.
"לא היינו קשורות כמוכן, אבל דיברנו לפחות פעם בשבוע."
למה לא ידעתי שום דבר מזה? הריב? האבא של קלרה? קיטי דוורו? אם אמא ואני היינו קרובות כל כך, למה היו כל כך הרבה סודות?
אבי היתה נבוכה מהתחושה הזאת של מעילה באמון. בטי קיי לא היתה חייבת לילדיה את כל חייה, כל חלק בעברה. אבי אפילו הבינה איזו סיבה היתה לה לשמור את זהותו של אביה של קלרה בסוד אבי היתה עושה כמוה כדי לשמור על אחדות המשפחה. לשמר את הרעיון שהם ביחד.
אבל פתאום זה היה ממש יותר מדי. היא הרגישה כאילו אבדה לה האחיזה.
"הגעתי להלוויה בכזה כעס גדול עליה," אמרה קלרה.
"אמא היתה סולחת לך."
"אני יודעת. וזה איכשהו עוד יותר גרוע."
"את עדיין כועסת?"
"אני סתם עצובה. אני מתגעגעת אליהם. ואני מתגעגעת אל מה שחשבתי שהוא המשפחה שלנו."
"אנחנו עדיין הביצ'רים." אבי ניסתה להבהיר את זה מאז אביה מת. "אנחנו עדיין המשפחה הזאת. אנחנו משפחה."
קלרה נפנתה אליה לבסוף בעיניים נוצצות. "סליחה שהתכוונתי לעזוב אחרי ההלוויה. זה היה נורא מצדי."
"נכון." אבי נשכבה שוב. "אבל אני מבינה."
קלרה חייכה, עם כל הפרטים שאחותה ידעה עליה, על נאמנויות בילדות ודרמות בגיל ההתבגרות, ואבי הרגישה, מתחת לאבל ולבלבול - הקלה.
היא התגעגעה לאחותה, היא התגעגעה למישהו שמכיר אותה כמו שאחותה מכירה אותה. בן ניסה, אבל הוא גבר. וגם... ובכן, גם שם היו סודות.
"בטקס האשכבה הסתכלתי כל הזמן על הגברים האלה שאנחנו מכירות כל חיינו, ותהיתי אם הם אבא שלי."
"אוי ואבוי, כמו מי?"
"מר בק?"
"מנצח התזמורת?"
"אמא תמיד התפעלה מהשפם שלו. מר דניס."
"ממועצת הפארק?"
"הוא היה סתם פלרטטן כזה."
"היית צריכה פשוט לקום ולשאול."
"ממש." קלרה צחקה. "סליחה, בהרמת יד בבקשה, מי כאן שכב עם אמא שלי בסתיו 84'?"
הן צחקו, וקפיצי המזרן הישן של קלרה הצטרפו לחגיגה.
"ובכן... זה אומר שהיא בגדה באבא," אמרה אבי, וביטאה במילים את מה שהיא לא רצתה לבטא במילים. בטי קיי וּויליס היו יחד שנים לפני שקלרה ואבי נכנסו לתמונה. הם היו אם להשתמש באחד ממטבעות הלשון הישנים של אמא, כמו כפפה ליד.
"אולי הם היו בפסק זמן?"
"אולי היא..." אבי לא יכלה להגיד את זה. "נפגעה?"
"אני לא רוצה לחשוב על זה, אבי."
"לא, גם אני לא." אבי השתתקה. "את בכלל רוצה לדעת? כלומר... ויליס ביצ'ר היה אבא שלך מהבחינות היחידות שנחשבות. אם לקיטי יש מידע שסותר את זה, את יכולה להגיד לה שתשמור אותו לעצמה."
זאת היתה דעתה של אבי. היא אהבה את הסטטוס קוו. ועבדה קשה כדי לשמר אותו.
"אני יכולה לעשות את זה."
בטח, אין לה שום כוונה לעשות את זה, ואבי ידעה זאת. אילולא פרשה בטענה שהיא תשושה, קלרה עדיין היתה חוקרת אותה, מנסה לחלץ את חלק הסיפור על האב הביולוגי שלה.
"ויליס ביצ'ר היה אבא שלי מהבחינה היחידה שנחשבת. אבל, מדובר פה לא רק על מי אבא שלי." קלרה הסתובבה כדי להביט בה. "מדובר על מי אמא שלנו היתה. תחשבי על כל מה שלמדנו רק היום. אבא שלי. קיטי. קליפורניה? פרישה מהעבודה בסיעוד? מה עוד היא לא סיפרה לנו, אבי? ולמה? את לא סקרנית לדעת?"
אבי לא יכלה להגיד לאחותה שהיא פוחדת. שהיא אוהבת שהכול נשאר כמות שהוא. לא הפריעו לה כמה סודות אם הם שימחו את כולם. אבל קלרה סירבה להבין את זה מכול וכול.
בחדר נפלה שוב שתיקה. אבי היתה ערה לגמרי מהאדרל. היא ניסתה להיזכר בפעם האחרונה שבה היא וקלרה היו פה ביחד. בקיץ האחרון. ביום ההולדת של אמא? היא וּויקי באו והתכוונו להישאר לישון.
"היי, קלרה? למה ויקי לא באה?"
"אמרתי לך..."
"קלרה, אני אחותך. אני יודעת מתי את משקרת."
קלרה משכה חוט מקצה השמיכה שאמא תפרה לה כשהיא היתה באובססיה לחתולים. "היא רצתה לבוא. אני אמרתי לה להישאר בבית."
"למה?"
קלרה צנחה לאחור. "היא רוצה להתחתן. רוצה ילד."
"מה? קלרה, זה... נכון שזה נפלא?"
"את יכולה לדמיין לך אותי בתור אמא?" קלרה מתחה את צווארה כדי להביט באבי.
"ברור. את תהיי טובה בזה." אמא לביאה. פראית מרוב אהבה.
"זה בדיוק מה שאמא אמרה, אבל אני עובדת יותר מדי."
"אז תפסיקי."
"גם את זה אמא אמרה."
"הריב עם אמא התחיל בגלל ויקי?" קלרה תמיד ייחסה חשיבות רבה כל כך למה שאמא חשבה, וכשהדעה של אמא היתה שונה מזו שלה, החלו הוויכוחים. היא יכלה לדמיין את קלרה ניגשת לאמא במחשבה שהיא תגיד, אבל העבודה שלך חשובה לך כל כך. או, לא כל אישה צריכה ילד כדי להיות מאושרת. ולכעוס כשקרה ההפך.
"כן," אמרה קלרה.
אבי לא ידעה אם להיות אחות טובה פירושו לתת תוקף לרגשותיה של קלרה או לשנות את דעתה. אבל אמא צדקה, קלרה תהיה אמא טובה.
הבית גנח בדרכו המוכרת, הכמעט מנחמת. קלרה פיהקה פיהוק גדול כל כך שהלסת שלה השמיעה קול, ואבי השלימה עם ההכרח לשכב ערה ולבהות בתקרה.
"אמא אהבה אותך," היא אמרה.
"אני יודעת. ואני אהבתי אותה. זה פשוט כואב שאני לא יכולה להגיד לה כמה אהבתי אותה. וכמה אני מצטערת."
אבי כיבתה את האור והתכרבלה בצד שלה, עם הפנים לאחותה, וקלרה עשתה כמוה, עם הפנים אליה.
"אני שמחה שאת כאן," אמרה קלרה.
אבי הכריחה את עצמה לא להגיב. לשמור על קור רוח.
"גם אני."
קלרה
השעון הפנימי של קלרה היה מכוון לזריחה, וכך, למרות שעת הלילה המאוחרת וסערת הרגשות, היא השכימה קום והצליחה לחלץ קפה מ"מיסטר קופי" העתיק של אמא. מתקן המזון שאביה התקין לציפורים עבד במרץ בהאכלת הסנאים, שלמדו איך לחלק את משקלם על זרועות הכנף הארוכות כדי להגיע אל גרעיני התירס היבשים בלי לסחרר את כל המתקן.
גם עכשיו, כמו בזמן שבטס קנתה לו אותו לחג המולד לפני עשרים שנה, זה היה מצחיק. ויליס קרא לסנאים בשמות וקנה להם שקים גדולים של גרעיני תירס יבשים בפארם אנד פְליט ברחוב מיין. הוא שלח לקלרה קלטות וידיאו שקול צחוקו בהם היה תמיד פס קול מבוקש.
הגעגועים אליו היו אגרוף בחזה, והיא הפכה את פניה מהסנאים שעה שמכונת הקפה רחשה ואחר כך צפצפה. היא תתקשר לוויקי. היא ודאי תחזור עכשיו מהאימון ותתיישב לאחד מהשייקים הירוקים שהיו ארוחות הבוקר שלה.
אבא שלך הוא עדיין אבא שלך, היא אמרה אחרי הריב הזה עם אמא. קשר דם אינו רלוונטי.
אבל שקרים כן, אמרה קלרה, כועסת ומסוחררת. היא היתה מסוחררת, אבל הכעס חלף והותיר בה בצאתו שובל חלול.
עכשיו היא פשוט רצתה לדעת. מי הוא אביה?
ובאמת? מי היא בטי קיי ביצ'ר?
הוריה של קלרה חלקו משרד ספון עץ בעליית הגג באחורי הבית. מחשב ישן עמד על מכתבה רחבה עמוסה כתמיד בחשבונות לפירעון והודעות ומכתבים ועלונים על קואופרטיבים למזון, "פייר פייט" ו"הורות מתוכננת" ועוד תריסר ארגונים מהסוג הזה. כרזת הוודסטוק המקורית של אבא היתה ממוסגרת על הקיר, יחד עם דגלים של חיל המארינס ושל שבויי מלחמה ונעדרים שהיו תלויים מחוץ לבית במשך עשרות שנים. בפינה, ליד החלון ולצד מנורה, היתה כורסת עור עם הדום משובח לפניה, ולצדה סלסילת חוטים, מלאת חוטי צמר חדשים שהיו שם לא מעט זמן. אמא היתה סרגנית איומה אבל נלהבת מאוד.
זה היה משרד לשני היפים מזדקנים. אמא היתה יושבת בכורסתה. אבא ישב ליד שולחן העבודה. ועולמם סב סביבם.
על מדף העץ הנמוך שנמתח לאורך הקיר בין הכורסה לדלת היו עשרות מיומניה של אמא. כריכה קשה, ספירלת מתכת. תיקיות בכריכות עור מהודרות. מחברות בית ספר זולות מוולמארט.
כשהיו ילדות, המחברות נראו רגילות, שום דבר מסתורי לא היה בהן, והואיל והן היו נפוצות כל כך, לא היה בהן שום עניין. הן היו של אמא, ומכאן משעממות. כי אמהות הן משעממות, לא?
האם קלרה אמרה פעם לבטי קיי שהיא אמא טובה? היא אהבה לחשוב שכן. לפני הריב. היא אהבה לחשוב שהיא אמרה לאמה במיליון צורות שונות כמה היא אסירת תודה שבטי קיי ביצ'ר היא אמה. כמה אהובה ובטוחה היא הרגישה כשגדלה בבית הזה.
היא קינחה את אפה בצווארון חולצת הטריקו שלה והתיישבה ליד היומנים.
כשגדלה לא היו היומנים מבחינתה מחוץ לתחום. לא היו שום חוקים שאסרו לקרוא אותם. אבל גם לא היתה שום הזמנה לעשות כן. וצלילה לתוכם עכשיו, אחרי מות אמא, במאמץ לברר מה עוד היא הסתירה מהן... ובכן... זה לא היה נעים במיוחד.
אני אמורה לחכות לאבי? היא תהתה. ואחר כך זיהתה את טקטיקת ההתמהמהות שלה.
ובכן? איפה להתחיל. היא שלפה את הראשון. יומן עם חתול ישֵׁן עליו, סגור בסוגר מתכת. היא פתחה אותו.
יומן יקר. קיבלתי אותך ליום הולדתי מג'ודי ואן פלאק.
מה אנשים כותבים ביומן שלהם? אני בכיתה ה'.
החברה הכי טובה שלי היא ג'ודי ואן פלאק כי אנחנו כמו
כפפה ליד. ג'ון ביסק לומד בכיתה שלי. הוא מגעיל
קלרה חייכה והחליקה את היומן בחזרה למקומו, היא הוציאה את האחרון.
12 בדצמבר, 2018
עוד חג מולד בלי ויליס. ג'ני אמרה שאנחנו צריכות לתכנן טיול לאנשהו. שתי אלמנות זקנות. כשג'רום קיבל את התקף הלב הזה ב 2009 הצעתי לה את אותו הדבר. לנסוע רחוק מכל הצער הזה, אבל היא רצתה רק להיות לבד בבית שהם הקימו.
אני לא הבנתי את זה בשעתו כי ויליס היה אז בחיים. אבל אני מבינה עכשיו. אמרתי לה שניסע לאנשהו באביב. שכנעתי אותה לשקול טיול לקליפורניה כדי לראות את קיטי. שזה נס קטן, והרעיון עורר בי הרגשה שאינה אבל.
הבנות משתדלות בכל כוחן. בייחוד אבי. היא אפתה וקישטה ומביאה את הילדים לשוקו חם ואני רוצה להגיד לה להפסיק. אני רוצה להגיד לכל העולם הארור להפסיק, אני עייפה. קלרה באה הביתה והציעה לעזור להיפטר מכמה מה"אוצרות" של ויליס. לא היה לי לב לספר לה שניסיתי וניסיתי להשליך כמה מהגרוטאות האלה ואני לא מסוגלת. היא התחילה וגם היא לא יכלה. התיישבתי על השטיח בסלון והשתדלתי לא לבכות. הבחורה הזאת. היא מדאיגה אותי לפעמים. שתיהן, בעצם, כל אחת בדרכה. אבי חושבת שהיא עובדת על העולם. וקלרה חושבת שהעולם בכיס שלה. כאלה הן שתיהן וכאלה הן היו, שתיהן, מאז נולדו. הלוואי שהן היו מבינות כמה הן זקוקות זו לזו.
הלוואי שבעלי היה כאן.
קלרה סגרה את היומן והצמידה אותו אל מצחה. יפחה רמה בקעה מגרונה כקול צחוק.
ימים רבים בחייה עברו עליה במחשבה שאמה לא באמת מבינה אותה. וברגע זה היא לא יכלה להיזכר למה. האם מפני שהן היו שונות כל כך? האם מפני שהיא אהבה כסף ומכוניות מפוארות? בגלל אלף דברים שטחיים?
איש לא הכיר אותה כמו אמה. אולי מלבד ויקי. מה שרק החריף את הדרך שבה היא הרחיקה אותה ממנה.
העיון ביומנים האלה לא היה אמור להכאיב ככה. אבל עכשיו לאחר שכעסה התפוגג, כל מה שנותר לה הוא יגון וחרטה. אלוהים אדירים, היא בזבזה חודש בנטירת טינה לאמה, ושנים לפני כן בביטחון שהיא עסוקה מכדי להיות עם המשפחה שלה.
חשובה מדי.
כשהביטה בכל היומנים האלה היא נחנקה ממבוכה וצער.
היא יכלה להפסיק. לכי והביאי את אבי, בקשי ממנה לעיין ביומנים האלה כי היא טובה בהרבה בהתמודדות עם החומרים האלה, רגשות.
אילו ויקי היתה פה, קלרה היתה אומרת לה, את באמת רוצה לגדל ילדים איתי? תראי כמה אני רחוקה מרגשות. מכאב.
אבל אחר כך המחשבה על הסיפור שקיטי סיפרה להן עכשיו על אמא והתינוקת והמנשם הידני הכחול. היא ודאי פחדה כל כך, וכמה אמיצה היא היתה. הרגע הזה, של הישיבה לפני ערימת יומנים, היה כאין וכאפס לעומת הרגע ההוא.
היא היתה ביצ'ר. הגיע הזמן להתנהג כמו ביצ'ר.
היא הוציאה מחברת מהשורה האמצעית.
8 בספטמבר, 1967
מחר כל החיים הארורים שלי הולכים להשתנות. אמא שלי לא מדברת איתי כבר שבוע, ואבא הבטיח לקחת אותי לתחנת האוטובוס מחר בבוקר אחרי המטלות, אבל הוא כבר הפר הבטחות כאלה בעבר. טוד אומר שאני יכולה לצלצל אליו, אפילו בשש בבוקר, והוא ייקח אותי. איזה בחור. אני לא חושבת שאישן, אבל כדאי שאנסה.
השנה הראשונה של אמא בבית הספר לסיעוד. קלרה עלעלה בשאר דפי היומן ונוכחה, אחרי מעקב, ששמה של קיטי הופיע לעתים קרובות לאורך כל הטקסט. כמה מוזר היה להיווכח שקיטי היתה שם, מסתתרת לעין כול. מה שרק נראה מוזר יותר הוא שהוריה שמרו את עצם קיומה בסוד. האם זה היה ביוזמת אמא? או אבא?
קיטי אמרה שאמא פרשה מבית הספר לפני בחינת ההסמכה כדי לגור איתה בהוליווד, ולכן קלרה שלחה את ידה היישר ליומן שהיה לפני וייטנאם ושלפה מחברת בכריכה קשה ששמש רקומה על עטיפתה, ודפיה שהצהיבו עם הזמן. היא פתחה ברישום האחרון בהחלט.
ג'ני עזבה. חמקה מהמקום עם שחר כדי להימנע מסצנה גדולה. ידעתי שכך היא תעדיף ללכת, ולכן הייתי בתחנת האוטובוס כדי לפגוש אותה עם תרמוס קפה וכריך בייקון וריבת משמש מהקפטריה. היא הודתה לי. חיבקתי אותה חזק ככל שיכולתי, וכמו טוד, הבטחתי לכתוב. חייכתי ונופפתי לשלום כשהאוטובוס התרחק ואחר כך התיישבתי ובכיתי עד שלא נותרו לי דמעות. אף פעם לא הרגשתי כל כך לבד.
אחר כך שלפה קלרה את יומן וייטנאם הנודע לשמצה, מחברת ספירלה כחולה שבטי קיי קנתה בנמל תעופה.
4 ביולי, 1970
למדתי לצעוד בקורס קצינות. זה לא מגוחך? מה יועילו מצעדים בווייטנאם? למישהי מאיתנו? הבנות שהכרתי מעניינות. כמה מהן כיפיות. אחרות רציניות. וכל אחת מאיתנו כאן מסיבות שונות. פטריוטיות. מימון ללימודי הסיעוד. עבודה מועילה במקום שזקוקים לעבודה מועילה. ברברה אומרת שהיא רוצה הרפתקאות, ואני מאמינה לה. הפצתי את העצה של ג'ני, וכולנו הבאנו כריות חימום כדי לייבש את המיטות ולמנוע את הטחב מלחלחל לסדינים שלנו, ערימות של טמפונים ובשמים. אני מפחדת. אני יכולה להודות בזה עכשיו, על דפים אלה. אני מפחדת שטעיתי, אני מפחדת שקיטי צודקת. אני מפחדת שבמקום לשכוח את הגבר שאני עושה את כל זה כדי לשכוח אותו, אני רק אתגעגע אליו יותר. אני מפחדת שאני לא הטיפוס שהייתי רוצה להיות, ושווייטנאם תשבור אותי לגמרי. התחלתי להתפלל, ואני מתארת לעצמי שזה ישמח את אמא שלי, אחרי ששום דבר ממה שעשיתי לא עשה את זה. אני מתפללת לסופה של המלחמה הזאת. אני מתפללת למען ג'ני וכל האחיות האחרות שיוצאות למקום שמעטים כל כך יבחרו ללכת אליו. אני מקווה שמישהו יתפלל בשבילי כשיגיע תורי.
תשעה חודשים חסרו עד וייטנאם. קלרה החזירה את היומן הזה למקום וחיפשה את נובמבר 1969 יולי 1970.
בשום מקום. באף לא אחד מהיומנים.
ואיזה גבר היא ניסתה לשכוח? את טוד? יציאה לווייטנאם כדי לשכוח בחור שנהרג שם נראתה לה היגיון עקום.
"קלרה?"
זאת היתה אבי שהגיעה מהמסדרון.
"אני פה," קראה קלרה בלי לטרוח להנמיך את קולה כדי לא להעיר את השחקנית בחדר שהיה בדיוק מעל. היא ידעה כי ככל שקיטי תקדים להתעורר, כן יקדימו לקבל תשובות אחדות.
"הֵיי," אמרה אבי, שערה פרוע לגמרי, מסקרה מרוחה לה סביב העיניים לבושה בחולצת פיג'מה של גארפילד, וקלרה חשה מדקרה מסחררת של חיבה אל אחותה. אבי היתה אבי, תמיד היה אפשר לסמוך על כך, מה שאי אפשר להגיד על כל אחד.
פניה של אבי נפלו כשראתה את ערימות היומנים. "מה את עושה?"
"מחפשת כמה תשובות."
"על אבא שלך?"
"על אמא שלנו. תשעה חודשים חסרים. ג'ני יוצאת לווייטנאם ותשעה חודשים אחר כך אמא בקורס קצינות."
"זה לא הזמן שקיטי אומרת שהיא היתה איתה בהוליווד?"
"אמא ניהלה יומן כל החיים הדפוקים שלה, אבי. איזו סיבה היתה לה להפסיק?" אמרה קלרה, "או, אם היא המשיכה לנהל יומן, איפה הוא? היא השמידה אותו? ואם כן, למה? וביומן של וייטנאם היא כתבה שהיא יצאה לשם כדי לשכוח גבר. את מי? למה זה הוצא מהספר? מה היא מסתירה?" בטי קיי פרסמה את יומן וייטנאם חמש שנים אחרי סיום המלחמה, אבל כל השמות בגרסה הזאת שונו חוץ מזה של אמא. לקלרה לא היה מושג כלל על מי אמה אולי הגנה.
"עכשיו מוקדם מדי בשבילך להיות במצב של עורכת דין."
"קיטי ערה?" שאלה קלרה.
"דלת החדר שלה היתה פתוחה כשהתעוררתי, ודפקתי עליה כדי לראות אם היא ערה." אבי נענעה בראשה והושיטה לקלרה פיסת נייר. "היא יצאה מתישהו הבוקר. לפני שקמנו."
אחד היתרונות הגדולים שבתואר למשפטים שלה, ובשנים שבהן ניהלה מאבקים בשם אנשים שלא היו זקוקים לכל העזרה הרבה הזאת, היה שקלרה יכלה למדר את תגובתה הרגשית כמעט בכל דבר. ולפיכך, בזמן שמשהו בה חשש מתוכן הפתק הזה, הוא לא האט אותה כלל וכלל.
בנות, נאמר בפתק.
אני כל כך מצטערת שנקראתי לחזור ללוס אנג'לס לפגישה מוקדמת. הזמנתי מכונית ועזבתי כדי לא להפריע לכן. אני יודעת שיש לכן ודאי עוד שאלות ויש תשובות שהייתי שמחה לחלוק איתכן, אבל גרינסבורו, איווה, אינה המקום לסיפורים שכאלה. רוחות רפאים רבות היו בבית אמכן אתמול בלילה, ואני חושבת שאני הבאתי אותן איתי. יש לכן הזמנה פתוחה לבוא לביתי בלוס אנג'לס. להתקשר למספר שרשום למטה, ומטוס יוכן בשבילכן. בשביל משפחותיכן. כולם מוזמנים ולכל שאלותיכן יינתנו תשובות.
"זה באמת שווה את כל זה?" שאלה אבי ופיה של קלרה נפער.
"איך את מעלה על דעתך דבר כזה?"
"כי אני עצובה, קלרה," היא לחשה. כי אתמול קברנו את אמא ואני... מפחדת."
"ממה?"
"מלגלות דברים שישנו אותנו."
"אנחנו לא נשתנה." קלרה לקחה שוב את היומן האחרון והראתה לאבי את הקטע האחרון. אבי חושבת שהיא עובדת על העולם. וקלרה חושבת שהעולם בכיס שלה. "אנחנו הבנות של בטי קיי ביצ'ר והייתי רוצה להכיר אותה אפילו חצי ממה שהיא הכירה אותנו."
אבי נאנחה ופלטה צליל "פפפפ..." וקלרה כבשה את חיוכה.
"טוב, אבל יהיה קצת קשה לצאת לשם," אמרה אבי והחזירה לה את היומן.
"תביאי את המשפחה שלך." קלרה החזירה את היומן למקומו וקמה מהשטיח המחוספס.
"ואם אני... לא רוצה?" אמרה אבי והעוותה פנים, "זה עושה אותי איומה?"
"אמהות ונשים נשואות אחרות עוזבות את המשפחה שלהן לסוף שבוע. כל הזמן," אמרה קלרה בעדינות.
"איזה כיף להן."
"אבי," אמרה קלרה. "אני רק אומרת שזה לא עניין גדול. אמא נהגה לעשות את זה, את זוכרת?" כל כמה חודשים אמא היתה יוצאת לטיול לאיזשהו מקום שלא ממש עניין אותן, ואבא ואבי וקלרה היו עומדים על מדרגות האבן של המרפסת ומנופפים לה לשלום. ברגע שהמכונית יצאה מחוץ לטווח הראייה, אבא היה פונה אליהן בעיניים נוצצות ואומר, בנות, באיזו צרה כדאי לנו להסתבך?
היו נסיעות לספריות וידיאו משפחתיות שהשכירו קלטות של סרטים שמחייבים השגחת הורים, ושהיא אף פעם לא הרשתה להן לצפות בהם. הם היו מזמינים פיצה ועושים קמפינג בסלון וישנים בשקי שינה עם פופקורן וגלידה. שעת השינה בוטלה, ודונאטס היו תפריט ארוחת הבוקר.
"זה יהיה עניין גדול לבן."
"למה?"
"כי..." אבי מוללה שוב ושוב את אמרת חולצת הפיג'מה. "זה לא משהו מסוים או מה שזה לא יהיה. אבל אנחנו גם רבים המון."
"על מה?"
אבי נשמה נשימה עמוקה וקלרה הרגישה שהיא נדרכת בתוך תוכה. היא ובן היו אהובי נעורים בתיכון. הם היו זוג יציב. וכל כמה שקלרה אולי לא סבלה את בן, אבי אהבה אותו מאז הצגת האביב בשנת הלימודים הראשונה שלה.
"על שום דבר," אמרה אבי ונענעה בראש. "על כל דבר. את יודעת איך זה."
"אבל את בסדר?" שאלה קלרה. אבי לא היתה בת ביצ'ר היחידה שידעה שאחותה אינה אומרת לה את כל האמת. ממש לא. "אני יודעת ששתית בהלוויה."
"כולם שותים בהלוויות, קלרה!"
"המתודיסטים לא שותים."
אבי נתנה בה מבט כעוס. "אל תתחילי גם את. את לא מספיק בסביבה כדי לשפוט אותי."
"טוב," אמרה קלרה והרימה את ידיה. "טוב, אני נוסעת ללוס אנג'לס. אני יודעת שאכזבתי אותך כאחות, ומאז שאמא מתה אני אנוכית במיוחד. אבל אני רוצה שתבואי איתי."
"באמת?" שאלה אבי כלא מאמינה, וקלרה נוכחה איך המרחק שיצרה בינה לבין גרינסבורו השפיע על אחותה. במובנים רבים כל כך אחותה היתה גרינסבורו.
"כן." כשפרץ הריב ההוא בינה לבין אמא, היא היתה נעולה בתוך עולמה הקטן והשקיעה מאמצים רבים להדוף את כל מי שהיה אולי מנסה לעזור לה לצאת ממנו.
הקשר הנינוח שהיה לאבי עם רגשות היה מבדח בעיני קלרה. משהו שראוי לגלגול עיניים. אבל כשאבא מת ואבי יכלה לשאת את יגונה, ואת היגון של אמא, וניסתה לעזור לקלרה לשאת את יגונה שלה היא נרתעה. אבל עכשיו היא הבינה כמה היה עוזר לה אילו יכלה להישען על אבי. ואיך, להבא, ייתכן שהיא תזדקק לתמיכה כזאת.
"אני לא חושבת שאוכל לעבור את זה לבד," אמרה קלרה במלוא הכנות שהיתה בה.
עיניה של אבי נפערו מההודאה. "אז מה שאת אומרת הוא שאת זקוקה לי?"
קלרה צחקה. "אני זקוקה לך, אבי. באמת."
"טוב," אמרה אבי. "אז אני לא יכולה לתת לך ללכת לבית של קיטי דוורו לגמרי לבד."
אבי חיבקה אותה, וקלרה הרשתה לעצמה להיות מחובקת, ואף הצליחה להתרכך לתוך החיבוק.
"תודה, אבי."
"אין בעיה, קלרה. אני אחותך."
- 18 -
קלרה
"זה כל כך... כפרי," אמרה אבי כשהשקיפה מהחלון שעה שעשו את דרכן דרך כבישים שלאורכם איקליפטוסים.
היא דיברה בלי סוף מאז עלו למטוס הפרטי בנמל התעופה דה מוין בשעת הזריחה כפי שבא לידי ביטוי הטיק העצבני של אבי. קלרה השתדלה לקבל את זה בשלווה, אבל היא היתה מטושטשת מחוסר שינה ומתוחה בעצמה.
"אני פשוט לא ציפיתי שזה יהיה כפרי כל כך," חזרה אבי ואמרה.
הנהג שתק בזמן שתמרן ברחובות הקטנים והמבלבלים.
מבעד לחלון שלה ובין עצי המחט הגבוהים והגדרות הצפופות, קלרה ראתה בחטף את העיר שנמתחה בכיוון הים. בתי מידות היו מעבר לכל הגדרות, השיחים והשערים, אבל אף לא אחד מהם נראה לקלרה כפרי. הכול נראה עשיר מאוד. מעורר קנאה עזה.
"שמעתי שג'ניפר אניסטון גרה כאן בסביבה," אמרה אבי. "ג'ניפר אניסטון גרה כאן בסביבה?" היא שאלה את הנהג, והלה נענע בראשו. "כן. ברור. פרטיות וכל זה. סליחה. טוב, אילו הייתי ג'ניפר אניסטון הייתי רוצה לגור פה. כל כך כפרי כאן."
ויקי היתה מתה על זה, אמרה קלרה בלבה, ברגשי אשמה עזים בגלל ההתנהלות הכושלת שלה בכל המובנים עם בת הזוג שלה. אני אפצה אותה. סוף שבוע בעיר קיט במקסיקו. נלבש ביקיני כל היום וננוח בקבנה...
"הגענו," אמר הנהג והסתובב לעבר שער גדול שהחליק לפתיחה וחשף בית גדול, חציו מעוצב כבקתה, חציו האחר תיבת זכוכית מודרנית, וכולו מוקף גן יפהפה.
הן הוזמנו, היו רצויות ומוזמנות, אבל היא בכל זאת הרגישה כאורחת לא קרואה שמופיעה כך פתאום. היא לבשה חולצת טריקו של מרתון דה מוין מ 2002, מכנסי ריצה ונעלי ספורט מרופטות הבגדים היחידים שנשארו בבית אמה. אבי היתה במכנסי ג'ינס וסוודר סגול שהלם אותה אבל היה רחוק מלהתאים למזג האוויר בקליפורניה.
כשנכנסו לרחבת החניה שהיתה מוקפת עציצי בוגנוויליות כתומות ואדומות, יצאה אישה בערך בגילן מפתחה של דלת בתיבת הזכוכית.
"הנה זה מתחיל," אמרה אבי. "מוכנה?"
"אולי לא?"
"אבי צחקה. "מאוחר מדי."
היא פתחה את הדלת ואמרה שלום לזרה.
אלוהים, אמרה קלרה בלבה כשהתבוננה באחותה בפעולה. אבי דמתה כל כך לאמן, פשוט קפצה ראש למערבולת. במשך שנים היתה קלרה מגלגלת את העיניים לנוכח הדבר הזה, אבל ברגע זה היא ראתה את העוצמה שבכך, את טוב הלב. היא סללה לקלרה דרך שתוכל ללכת בה.
"שלום," אמרה הזרה בעליזות ברגע שקלרה יצאה מהלימוזינה. היה לה פוני שחור ושערה הגיע בקו ישר מדויק לסנטר. היא לבשה חולצת בטן לבנה ומכנסיים שחורים מחויטים. היא נעלה נעלי אספדריל אדומות. קלרה מעולם לא הרגישה מרושלת יותר. "אבי וקלרה, כל כך נעים להכיר אתכן. אני סופיה קים. העוזרת של קיטי," אמרה. "אתן תתאכסנו בסוויטת האורחים." היא החוותה בידה על החלק של הבקתה במבנה.
"איפה קיטי?" שאלה אבי.
"נחה." היא חייכה. "הטיסות אינן קלות לה כמו פעם, והיא זקוקה ליום שלם כדי להתאושש מהן. היא רצתה שאעזור לכן להתמקם ואמרה שתראה אתכן בארוחת הערב."
"אני חושבת שאולי... כדאי שאבי ואני נלך למלון," אמרה קלרה. הן יוכלו להתקלח ולמצוא סניף של מייסיס ולקנות בגדים טובים יותר, ולהיפגש בבוקר כשהכול יהיה מסודר כראוי.
"אל תקשיבי לאחותי, היא חתולת רחוב," אמרה אבי. "סוויטת האורחים נשמעת נהדר."
זאת היתה הבדיחה הישנה של אמא, והיא דקרה כשנשמעה מפי אחותה כשם שדקרה תמיד כשאמה אמרה זאת.
קלרה רצתה להתעקש, אבל אבי וסופיה כבר פטפטו כחברות טובות. היא שלפה את הטלפון שלה.
אנחנו פה, היא כתבה לוויקי במסרון. הבית מהמם.
מגניב
את כועסת
אמרתי לך שאני לא
הכול קרה כל כך מהר, מותק
קלרה, אולי כדאי שתבדקי למה את מתייסרת עכשיו מרגשי אשמה?
קלרה עדכנה את ויקי בשינויים בתוכנית, וּויקי טענה בתוקף שהיא לא כועסת בגלל התוכניות שהיו כרוכות בהיעדרות הארוכה יותר וטיסה במטוס פרטי אל ביתה של כוכבת קולנוע.
כי אני במקומך הייתי כועסת עלי, היא כתבה בתשובה. זאת היתה הבעיה בכל זה היא היתה רותחת מכעס אילו ויקי היתה מתייחסת אליה ככה. כמו אל שיקול משני. אז למה לכל הרוחות אני עושה את זה?
תתקשרי אלי אחר כך, כתבה ויקי במסרון.
"קלרה?" אבי הוציאה את ראשה החוצה מפתח דלת הבקתה, בעיניים קרועות מפליאה. "את חייבת לראות את זה."
בפנים, הבקתה היתה חשוכה בגלל כל העץ, אבל בקיר אחד היתה דלת הזזה גדולה מזכוכית שנפתחה אל גן מרהיב ומעבר לו המדרונות הירוקים של אחד הערוצים, העיר ואחריה הים. והכול פרוש לפניהן כמו שטיח נוף מרהיב.
היא לא יכלה להעלות על דעתה ולו לרגע את בטי קיי ביצ'ר משקיפה על אותו נוף.
"זה כל כך יפה," אמרה קלרה.
מימין היה חדר אוכל עם קורה משתפעת שהחזיקה שתי נברשות, ושולחן ענקי עם ספסל מכל צד. היו כאן ודאי מיליוני ארוחות חגיגיות, אלף כוסות יין עלו על גדותיהן. צחוקים ודמעות ובדיחות התגלגלו בחדר כמו רוחות רפאים.
קלרה ניגשה למטבח, מדפים עמוסי תבלינים ומיני קמח ועשבי תיבול וזרעים בצנצנות עם מדבקות רשומות בכתב יד. המקרר והכיור היו משנות החמישים. דוגמת הדלפק נראתה כבומרנגים אפורים וצהובים על רקע פורמייקה בצבע קרם.
"קיטי השתדלה לשמר ככל האפשר את הבית המקורי," הסבירה סופיה. היא טייחה את הקירות והחליפה את החלונות, חידשה את היסודות, אבל כל השאר נשאר בדיוק כמו שהיה כשהיא שכרה לראשונה חדר בבית ב 1968."
"קלרה," צעקה אבי, וקלרה חזרה אל החדר הראשי עם הספות שסודרו סביב האח.
על מדף טיק משונה עמדו פטפון ומאות תקליטים, ליד עגלת הגשה מזכוכית שיצאה היישר מהסדרה "מֶד מן". קלרה העיפה מבט כדי לראות אם אבי התחילה לשתות, ואחר כך נמלאה רגשי אשמה על שחשבה כך.
"תראי את זה, אמרה אבי, שעמדה ליד קיר עם תמונות ממוסגרות שהיו תלוית על בולי העץ של הקיר.
תמונות של אנשים שהתקבצו סביב שולחן האוכל. על ספות שונות מאלה שבסלון, אבל ממוקמות באותם מקומות בדיוק. משתזפים על המדשאה הקדמית, ומדורות. קיטי הופיעה בכמה מהן, לא אחת עם איש דק גזרה, בבגדים ללא רבב ובעיניים מאופרות בטוב טעם. רקס דניאלס הופיע בכמה מהתמונות יפה תואר ובשיער מאפיר, הצטלם ליד יו בּונֶט, הבמאי האנגלי שקיטי היתה איתו במערכת יחסים במשך שנים ארוכות.
"אבל תראי," אמרה אבי עכשיו, במרחק של כחצי מטר ממנה, מול חלק אחר של התמונות. "כל התמונות האלה של אמא."
היו עשרות מהן, ולא רק של אמא כאישה צעירה, אלא גם עם הסלסול הזה של שנות התשעים, וכשהיא השילה ממשקלה כשנצמדה לתוכנית של ג'ני קרייג, ואפילו מלפני שנתיים.
"אלוהים," אמרה קלרה. "אמא היתה כאן. המון פעמים."
"גם ג'ני."
היו תמונות של ג'ני בהיריון, יושבת על שזלונג. עומדת חבוקה עם ג'רום, שניהם צעירים כל כך ומאוהבים. היא ואמא בהתקפי צחוק וקיטי משחקת את הליצן.
"זאת," אמרה אבי.
שם, באמצע כל התמונות, היתה תמונה של קיטי, צעירה ויפה להפעים, במכנסי פעמון שחבקו את מותניה והיו מעוטרים בכוכבים. על פלג גופה העליון היו מצוירים פרחים וגפנים.
"זה ודאי מהצגת הבכורה של סרט חג המולד ההוא."
לידה עמדה אמא שלהן בשמלת מיני כסופה מעוטרת בפאייטים עם שרוולים ארוכים מתרחבים, ולאורך הצוואר, תפורים במרווחים מושלמים הכפתורים הוורודים שהלמו את מגפי הזמש הוורודים שלה.
הכפתורים.
שערה היה ארוך וגלי, ועיניה היו תחומות באייליינר עין חתול מושלם. קלרה מעולם לא ראתה את אמה עם אייליינר. ועוד פחות מזה בדוגמת עין חתול.
"אמא נראית כל כך זוהרת," אמרה אבי.
"אמא נראית כל כך מאושרת," אמרה קלרה.
"אלוהים אדירים, קלרה. תסתכלי על זאת."
בתמונת פולרואיד בשחור לבן שלא התאימה לשום מסגרת, ישב רקס דניאלס על קצהו של אחד הספסלים בחדר האוכל. אישה בחולצת משבצות קשורה במותניים ישבה על ברכיו, זרועותיה חובקות את צווארו ושפתיה מודבקות בתשוקה אל שפתיו.
והתמונה, יותר מכל דבר אחר, היתה הוכחה ניצחת לכך שהן לא הכירו את אמן כל עיקר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
