פרק 38: האישה, לפני הרבה זמן


אחרי שאחיך מחרים אותך, את לומדת קורס בפסיכולוגיה. המרצה שלך טיפל ביוצאי צבא עם הפרעת דחק פוסט טראומטית. יום אחד הוא מסביר שהטראומה היא מה שקורה אחרי שאתם רואים את עצמכם מתים. אתם עדים לסיפור המוות שלכם, והוא אמיתי כל כך עד שאתם לא חוזרים לעצמכם.
את לא מבינה את זה, עד שאת מבינה.
בליל שבת אחד ג'ולי משכנעת אותך לצאת לבלות. יש לה בת זוג חדשה. על רחבת הריקודים היא מנשקת אותה לעינייך. זאת הפעם הראשונה שהחברה שלך החברה הכי טובה שלך, האדם היחיד שיכולת לחשוב שתגורי איתו מאוהבת. את מקבלת בברכה את הידיעה הזאת כמו שי יקר.
האצבעות שלך מתאבנות. את לא קולטת מיד מה קורה. כך זה עובד: את מוֹעדת אבל לא קולטת את זה, ובשלב שאת כן קולטת את זה, כבר מאוחר מדי. שלווה מוזרה אופפת אותך. את מרחפת מעל רחבת הריקודים, מופרדת מהקהל ברעלה בלתי נראית. הילות כחולות נעות בגלים סביב כל אור. לכמה דקות את מרגישה שלווה, ואז את מרגישה מוזר.
את חומקת מרחבת הריקודים. מניחה את המשקה שלך על השולחן הכי קרוב. המשקה שלך אף פעם לא השארת אותו בלי השגחה. אבל לא הנחת עליו את כף היד כל הזמן. לכוס לא היה מכסה. רקדת. השארת את הדלת פתוחה, סדק קטן שבקטנים שזר יכול לחמוק דרכו ולפגוע בך.
את יוצאת החוצה. את צריכה משב רוח קר, פרץ אוויר ארקטי שיוציא אותך מזה. סופה שתכרסם בלחייך, תזכיר לך שאת חיה. אבל האוויר באותו לילה חמים ודביק, והראש שלך מלא בסירופ.
את עוצרת מונית. זה גם הלם וגם הקלה שאת מסוגלת לעשות את זה.
במונית את מאבדת את ההכרה וחוזרת אליה לסירוגין. שום דבר לא כואב, אבל שום דבר גם לא בסדר. "אדוני," את אומרת לנהג. "בבקשה, אדוני." הוא מלכסן אלייך מבט במראה הפנימית. את לא זוכרת את פניו. לעולם לא תזכרי את פניו.
את מבקשת ממנו, בבקשה, אדוני, אתה יכול להתקשר לחברה שלי אני חושבת שמישהו הכניס לי משהו למשקה. את לא מאמינה שאת אומרת את זה. נהג המונית עוצר בצד את חושבת שהוא עוצר. הוא מושיט לך את הטלפון שלו.
את מקלידה את מספר הטלפון של ג'ולי מהר ככל יכולתך לפני שהוא נשמט ממוחך לנצח. מהר, גופך אומר לך, את חייבת להקליד את כל הספרות לפני שאני נכבה. את חושבת, שתוק, וגופך אומר, כן, נכב- והכול מחשיך.
את מתעוררת כמו בסדרה רפואית, במיטה בחדר המיון. פניה המודאגות של ג'ולי מרחפות מעלייך. "את שומעת אותי?" היא שואלת, ומתברר שבמובן מסוים היית ערה כבר זמן מה, את פשוט לא מסוגלת לזכור את זה. במקום שבו אמורים להיות זיכרונות יש חור שחור. הוא לעולם לא יתמלא. בסרט הגדול של חייך, המסך נותר שחור לכמה דקות. את מרגישה ששדדו אותך, כאילו משהו רב ערך נגזל ממך.
ידיים בכפפות מושכות בכתפך. את חייבת להתיישב. את חייבת להרים את החולצה שלך כדי שידביקו לך אלקטרודות על החזה. את חייבת להושיט את זרועך לבדיקות דם. "אני לא רוצה בדיקות דם," את אומרת להם. "גם ביום טוב אני מתעלפת כשלוקחים ממני דם." הם מתעקשים, וככל שאת מסרבת, הם מקשיבים פחות ופחות. הביאו אותך מחוסרת הכרה על אלונקה כשאלכוהול נודף מפיך. שום דבר מדברייך לא משנה. "אני לא מסכימה," את אומרת. "אני לא מסכימה לבדיקות האלה." גבר במדי בית חולים מגלגל את עיניו לעברך.
את אומרת לג'ולי שאת עומדת להקיא. קערת פלסטיק מתגשמת. חציה כבר מלא; בטח הקאת קודם. את פולטת חוט של מרה. הקיבה ריקה, אבל השרירים בבטנך ממשיכים להתכווץ. צלילים מדאיגים בוקעים ממך, הכול גרוני, בלי קול. את מקיאה חזק עד כדי כך ששרירי הבטן שלך יכאבו למחרת.
בין השתנקות להשתנקות את מסבירה מה קרה. את מנסחת את זה בדרכים שונות. סיממו אותי. היה לי סם במשקה. מישהו שם לי משהו במשקה. כעבור כמה שעות, כשאת מוכנה להשתחרר מבית החולים, מושיטים לך גיליון אבחנה. כתוב בו, תמיד יהיה כתוב בו, "הרעלת אלכוהול".
אף אחד לא מאמין לך.
ג'ולי מזמינה אוּבֶּר. בדירה היא אומרת לך שתרגישי יותר טוב אחרי מקלחת. "זה יוריד ממך את חדר המיון," היא אומרת. את מתרחצת, אבל אין לך כוח לחפוף.
"מחר," את אומרת לג'ולי. "אני אעשה את זה מחר."
הראש שלך נוגע בכרית. כאן יש דיסוננס הכול נורמלי, הכול יוצא דופן. איזה מזל יש לך שאת חיה. איזה מזל שאת ישנה במיטה שלך.
היום שלמחרת מטושטש. את מתעוררת עם כאב ראש. לועסת בייגל. יוצאת להליכה. בינך לבין העולם יש קרע. הוא פה, אבל את לא יכולה לגעת בו. את כבר לא בטוחה איך להתקיים בו.
את עוד לא יודעת את זה, אבל חלקים ממך נשברו ולעולם לא תרגישי שהם התאחו.
את עוד לא יודעת את זה, אבל זאת לא הטרגדיה הגדולה של חייך.
זה החלק שהוא לא ציפה לו. באותו יום ליד היער, הוא רצה שתופתעי, שתזדעזעי מעצם האפשרות שמישהו ירצה לפגוע בך.
מה שקרה במועדון שינה אותך. בשלב שהוא מצא אותך, החלק היחיד שנותר בך היה החלק שידע איך לשרוד.


פרק 39: האישה בבית


משטח קר ונוקשה כנגד גבך. קרקוש מתכת עמום מעל לראשך. שורף לך מאחורי הגולגולת. עפעפייך כבדים. הגוף שלך הוא פצע אחד גדול.
הכול מטושטש. קירות כהים וצורות כהות יותר רהיטים?
ארגזים.
ערימת ארגזים. קווי מתאר של כיסא. מה שנראה לך כמו שולחן עבודה, לוח מחורר עם כלים.
צלילים מגיעים מלמעלה קול, ואחר כך קול אחר.
את בבית. בקרבי הבית.
במרתף. זה חייב להיות המרתף.
את זזה קצת ומתכווצת. הכול כואב.
אבל את חיה.


פרק 40: האישה בבית


את לא יודעת כמה ימים חולפים. את לא יודעת מה הוא אומר לבת שלו. לא תפקידך לדעת. כל כך נמאס לך לתפקד בכל זה. לחזק את שקריו, לשתף פעולה.
זאת התקופה הכי כנה ביניכם.
הוא נכנס ולא אומר מילה. הוא מביא לך מים, לפעמים מרק. הוא מאכיל אותך. מקרב לשפתייך כוסות מים וכפות מרק עוף. הוא משעין אותך על שקע המרפק שלו. כשאת נחנקת, הוא טופח על גבך, בין השכמות.
לפעמים את חושבת שזה כל מה שהוא רוצה. לשלוט במישהו, באופן מלא ומוחלט. שמישהו יזדקק לו, רק לו.
זאת בטח הסיבה שהוא לא עשה את זה. ביער. הוא ראה בך משהו שהיה יותר מעניין ממוות. כאב, והיכולת האינסופית שלך להרגיש אותו, להפגין אותו. תעלה על דעתו האפשרות שתשובי להיות שלמה, כל עוד הוא זה שירכיב אותך בחזרה.
כלל מספר חמש להישארות בחיים מחוץ לצריף: הוא חייב להזדקק לך לפחות באותה מידה שאת זקוקה לו.
בוקר אחד, אחרי שססיליה הולכת לבית הספר, הוא מביא אותך לחדר האמבטיה ומשעין אותך מעל האמבט. מים זורמים כמפל על ראשך, לתוך אוזנייך ופיך. את מרגישה טעם דם. הוא חופף את שערך, לטיפות עדינות על קרקפתך. למרות זאת, זה צורב. את נרתעת, והוא אומר, אל תזוזי, אל תזוזי זה ייגמר מהר אם לא תזוזי.
אחר כך את מקיאה. הוא אוחז אותך בכתפיים, מכוון אותך אל האסלה. הוא אוסף את שערך ביד אחת ומסיט אותו, כאילו יש לך הנגאובר והוא ידיד שלך, כאילו את חולה והוא אמא שלך. שרירי בטנך מתכווצים בעוצמה כזאת שאת קצרת נשימה. את ממשיכה לנסות להקיא למרות שלא נשאר כלום, השתנקויות מכאיבות שמהדהדות בתוך האסלה. את אוחזת בידו. זה רפלקס. את לא יודעת שאת עושה את זה עד שהוא מחזיר לך לחיצה רכה.
אתם עוברים את זה יחד.
הוא מחזיר אותך לחדר השינה ומשכיב אותך על המיטה. לא עוד רצפת הפרקט. את מניחה לעצמך לשקוע לתוך המזרן, ומרגישה את המצעים הרכים על לחייך. שמיכת הפוך תבלע אותך אם היא חייבת. החדר יקרוס עלייך. את תניחי לכל זה לקרות לך.
נמאס לך להיאבק.
הוא מניח את כף ידו על מצחך. עלה לך החום. הראייה שלך מטושטשת. בכל פעם שאת מנסה להתיישב, הקרקע נפערת מתחתייך. את אומרת לו שאת צריכה ללכת למישהו, רופא, כל אחד. הוא אומר לך לא לדאוג. יהיה בסדר, הוא אומר, כל עוד תירגעי.
המוח שלך עולה באש. את פצועה והוא פה וקר לך, כל כך קר לך, למרות שהוא מכסה אותך בשמיכה חדשה. העצב מקפיא אותך מבפנים. את מתחילה להתייפח. את בוכה על עצמך, על ססיליה, על אמה המתה, על הנשים שהוא רודף אחריהן עכשיו. הכול קורס לתוכך, צער אחר צער, עד שהוא שואל מה קורה.
"אשתך," את אומרת לו בין היבבות. "אשתך המסכנה." זה כל מה שאת מצליחה להגיד. הוא נעצר ומסתכל עלייך במבט חריף.
"מה עם אשתי?"
את מנסה להסביר, לגרור אותו מתחת לנחשול הכאב שלך. "היא היתה כל כך צעירה," את אומרת לו. "שתיהן. אשתך והבת שלך. אני כל כך מרחמת על הבת שלך." ואת מתכוונת לכך. את מרגישה את האובדן שלה באותה עוצמה שאת מרגישה את היעדרה של אמך. אמא שלך עוד חיה בכלל? ואם היא חיה, האם היא עדיין מקווה שגם את חיה?
"סרטן," הוא אומר. "מחלה איומה."
סרטן, את רוצה להגיד. באמת?
את ממצמצת לעברו מתוך ערפול החום. חשבת שאולי הוא עשה את זה. אולי הוא זה שהרג אותה. אבל הוא אומר אמת. אף פעם לא הייתם כל כך קרובים, כל כך ישירים זה עם זה.
הוא מסדר את השמיכה על רגלייך. "לפעמים זה פשוט חוסר מזל," הוא אומר. "היא התגברה על הסרטן פעם אחת, אבל הוא חזר לפני חמש שנים."

את מפסיקה לפחד. כל כך נמאס לך לקשור קשר, לזמום איך לעבור עוד יום.
וזה מה שאת אומרת לו. בהמשך אותו ערב, כשהוא חוזר, את אומרת לו. "עשית טעות. ביום ההוא. לא בדקת את האזיקים." הוא יושב על המיטה לצדך. צנצנת הטיילנול מקרקשת בין ידיו.
"הם היו פתוחים," את ממשיכה. "פתוחים לגמרי. אתה יודע שיכולתי לעזוב? אבל לא עשיתי את זה."
הוא מניח את הטיילנול מידו. הוא נאנח נשימתו על פנייך, צווארך, חזך. הוא גוחן מעלייך ולוחש באוזנך.
"אני יודע."
לרגע קצר את רואה את האור. מחשבה טרגית מנקבת אותך, פצע כניסה, פצע יציאה. היא מזעזעת ומעירה אותך. היא מפרקת אותך, את כל הגיאומטריה שלך, הקווים הישרים והזוויות והקווים המעוגלים שלך נופלים כולם ארצה.
הוא לא פישל.

היא התגברה על הסרטן פעם אחת, אבל הוא חזר לפני חמש שנים.
המידע חולף בך בלילה.
עובר זמן עד שהוא מגיע אלייך, אבל ברגע שהוא מוצא אותך, הוא מתפשט לכל ישותך כמו זיהום.
חמש שנים.
את חושבת.
אז הוא מצא אותך.
הוא התכוון להרוג אותך, אבל לא עשה את זה.
קרו לו דברים. דברים שהוא לא יכול למנוע.
קרה לו מוות, למשפחה שהקים. והוא לא יכול לעשות שום דבר בנדון.
זה בטח ערער אותו.
הוא היה זקוק לשליטה. זה מה שהוא מקבל מזה. הוא מחליט איפה אישה מתחילה ואיפה היא נגמרת. הוא מחליט הכול, וזה מצליח לו.
את בידיו. היית בטנדר.
הוא התכוון להרוג אותך, אבל הוא לא עשה את זה.


פרק 41: האישה בלי מספר


את מחפשת אותו. את האדם שסימם אותך. את מניחה שזה בחור. מה הסיכויים? את מנסה לברר. את פותחת את הלפטופ ומחפשת "סטטיסטיקה על סם במשקה", "עבריינים שמסממים משקאות", "אנשים ששמים לאנשים אחרים רוהיפנול במשקה". את לא מוצאת מה שאת מחפשת. נשים כמוך לא מדווחות על מה שקרה להן.
כל אדם ברחוב חשוד. הבחור מולך בבית הקפה. המורה ליוגה, נהג האוטובוס, המרצים שלך. כולם חשודים.
את מפסיקה לישון כל הלילה. כל ערב, בערך בשבע, יורד עלייך צל. לפני שאת הולכת לישון, את בודקת אם הדלת נעולה. בודקת ושוב בודקת. את מציצה בחדרי ארונות. את בודקת את חדר האמבטיה. בודקת מתחת למיטה. את מחפשת ומחפשת ומחפשת את האיום שהולך בעקבותייך כמו צל.
את מקשיבה לסיפורים. את קוראת אותם. את מקשיבה לפודקאסטים, קוראת באינטרנט קישורים שחושפים בשבילך את התעלומות. את שומעת על הסטודנטית שיצאה לבלות עם חברים ולא חזרה מעולם. האישה שנעלמה ובעלה בטוח עשה את זה, אבל לא תפסו אותו. הבחורה שיצאה לחופשת האביב. האישה שעשתה תאונה ונעלמה לפני שהאמבולנס הגיע לזירת האירוע.
אולי ספגת כל כך הרבה סיפורים עד שהם ספגו אותך.
את מאבדת את היכולת להתרכז. ההרצאות באוניברסיטה נמוגות אל הרקע. את נרדמת בשיעורים ובוהה בתקרה בלילות. הציונים שלך צונחים. את מפסיקה לשתות אלכוהול בבת אחת. את מפסיקה לפגוש חברים. את מפסיקה לסמס למאט, הכמעט בן זוג שלך. את פשוט מפסיקה.
כעבור זמן מה נשארות רק את, ג'ולי ורוחות הרפאים. ג'ולי לא מוותרת עלייך. "אני דואגת לך," היא אומרת אחרי שמעיפים אותך מקורס "תקנות התקשורת" מפני שנרדמת בשיעור.
"אני בסדר," את אומרת לה.
"לא נכון," אומרת ג'ולי. "וזה בסדר."
"אני חושבת שאני רק צריכה הפסקה," את אומרת.
ג'ולי אומרת לך שגם זה בסדר. אז את יוצאת להפסקה. את מדברת עם היועצת האקדמית שלך ומחפשת באינטרנט עצים, אוויר ושקט. ההפך מהעיר.

הבקתה קטנה. חדר שינה אחד, בסגנון של חווה. הגורם המכריע: הבקתה שייכת לאישה אירופאית שהתקינה תריסים על כל החלונות. האישה מאמינה במנעולים, במערכת אבטחה חזקה. שם תהיי מוגנת.
הבית המוגף נמצא במרחק שעתיים ממנהטן. את מרוקנת את מה שנותר מחסכונותייך הזעומים אחרי ארבע שנים של עבודות בקיץ, התמחויות שבהן הגשת קפה וקנית מצרכים לעורכים שלא טורחים ללמוד את שמך כדי לשכור מכונית. יום ראשון אחד בערב את אורזת מזוודה מלאה טייצים, סוודרים רכים וספרים קטנים ולא קונבנציונליים. את נוסעת צפונה. את מסדרת את הבגדים שלך במגירות של הגברת האירופאית. את סוף סוף נושמת.
היציאה מהעיר היא כמו עיסוי למוח. באותו שבוע את הולכת לישון מוקדם וקמה כשהציפורים מתחילות לשיר. את ממשיכה ללמוד קצת, אבל את בעיקר שותה תה וקוראת את הספרים הקטנים והמשונים שלך ומנמנמת הרבה. את מוצאת ספר טבע וחוקרת את שירת הציפורים. את מתחילה להאמין בעולם חדש.

•••

יש מקום שאת אוהבת. ביער. לא רחוק מדי מהכביש הראשי. את הולכת לשם בבוקר, אחרי שהשמש זורחת אבל לפני שהיא מתחילה לחמם.
המקום שלך הוא מין קרחת יער. עשב מוקף בעצים. העצים במעגל. המקום שלך ירוק, ואז חום, ואז שוב ירוק, ואז כחול. הוא תמיד שקט, מלבד הצלילים הקלים ביותר. רוח נושבת בעלי העצים, מסתחררת דרך עלי העשב. נקרים וסנאים. ציפורים שאת לא מזהה למרות מאמצייך.
את אוהבת לשבת בעיניים עצומות. להרגיש את הלחות המחלחלת דרך הטייץ ולהניח לקרקע לאחוז בך. להתנתק מהעולם כדי להרגיש איך את קיימת בתוכו.
בוקר אחד את הולכת הביתה מקרחת היער. את לא ממש ביער, אבל את גם לא במרכז העיירה. זה כביש כפרי. אין מספיק תנועה שתצדיק מדרכה. זה מקום שאף אחד לא רואה אותך בו. אם תצרחי זה כבר קרה לך כמה פעמים אף אחד לא ישמע אותך.
באותו יום מגיעה מכונית. הסירנה שלה מופעלת. תגובה פבלובית חולפת בך את שומעת סירנה, את חושבת שלנהג יש סמכות עלייך.
את מעיפה מבט מעבר לכתפך. זאת לא ניידת משטרה. זה טנדר לבן. שוטרים עושים את זה, את חושבת. הם כל הזמן נוסעים במכוניות אזרחיות.
מבעד לשמשה הקדמית, הנהג מסמן לך לעצור בצד הדרך. את עוצרת. כלל בטיחות שהטמיעו בך מילדותך צץ: את לא מתקרבת לטנדר.
הגבר יוצא. את סוקרת אותו. מוחך בוחן אותו. ידיד או אויב, בעל ברית או תוקף? ללחוץ את ידו או לברוח?
הגבר נראה נקי. הוא מחייך. קמטים נוצרים בזוויות עיניו. שיניים לבנות, דובון, ג'ינס. השיער זה עתה סוּפּר. הידיים נקיות.
ברגע זה את מוכנה לסמוך עליו. ברגע זה את לא פוחדת.

•••

האיש מתקרב. הוא גם מדיף ריח טוב. את לא מצפה שהרוע ידיף ריח טוב. איזה מין נבל משתמש במי גילוח?
אחר כך את חושבת על צמחים טורפים. הם זוהרים כדי למשוך חרקים. הם מרמים אותם עם צוף מפתה ואז זוללים אותם.
עובר רגע עד שאת רואה את האקדח השחור, את המשתיק קול השחור. את רואה אותו, ואז את מרגישה אותו. בפעם הראשונה בחייך, נשק מתחפר בשכמה שלך.
"אל תזוזי," הוא אומר לך. "אם תנסי לברוח, אני אפגע בך. את מבינה?"
את מהנהנת.
"ארנק? טלפון?"
את מוסרת לו את חפצייך. כבר חשבת מה תעשי אם ישדדו אותך באיומי אקדח והבטחת לעצמך שתמסרי הכול בתמורה לחייך.
"אקדח? תרסיס פלפל? סכין?"
את מנענעת את הראש לשלילה.
"אני אבדוק, ואם אגלה ששיקרת לי, אני לא אהיה מרוצה."
הוא מחפש עלייך. את לא זזה. זה המבחן הראשון, ואת עוברת. לא שיקרת לו.
"תכשיטים?"
"רק מה שאני עונדת."
הוא מחכה שתורידי את התליון שלך ומכניס אותו לכיס. בציר זמן אחר זה נגמר כאן. הוא חוזר לטנדר ואת מתרחקת לאט, ואז רצה בחזרה הביתה ובחזרה העירה. כאן את מוצאת אנשים ומספרת להם מה קרה.
בציר הזמן שלך, האיש עם האקדח משליך את הטלפון ארצה ומרסק אותו ברגלו. הוא מנופף באקדח לעבר הטנדר.
"תיכנסי," הוא אומר.
אז זאת ההרגשה ברגע שבו חייך נהפכים לטרגדיה. הרגע שציפית לו. כשחייך כבר לא שייכים לך והופכים לסיפור פשע.
את מרגישה שרגלייך כבדות כמו עופרת, בית החזה שלך קופא, מוחך מרפרף על רשימת אפשרויות לברוח, לצרוח, להיכנע. אבל בעיקר את לא מרגישה דבר. הקרקע לא נבקעת מתחת לרגלייך. את עדיין את. העולם סביבך הוא זה שהשתנה. הכול משתנה חוץ ממך.
לברוח, לצרוח, להיכנע. בריחה לא באה בחשבון. את יכולה להתרחק ממנו, אבל לא בורחים מהאיש עם האקדח. לא אם יש סיכוי שהוא יתפוס אותך. לצרוח? את צורחת רק אם את יודעת שמישהו ישמע אותך. את בכביש שקט ואין עוד איש באופק. את לא צורחת.
להיכנע. בשלב הזה את לא יודעת מה הגבר רוצה. אם תיכנעי, יש סיכוי שהוא ישחרר אותך.
את נכנסת לטנדר.
הוא הולך לצד הנהג. שאנן ורגוע. המיקוד הרך של גבר שרגיל שהעולם מציית לו.
הוא מכניס את האקדח למה שנראה כמו נרתיק הקשור למותניו. את לא מסתכלת עליו ישירות; קשר עין נראה לך כמו רעיון קטלני. את בוהה ישר דרך השמשה הקדמית. כשאת מנסה להתמקד בסביבתך, משהו מתעורר בעומק מוחך. ראית משהו. רק לפני כמה שניות, כשגחנת להיכנס לטנדר. מבטך נח על המושב האחורי וראית את זה. את חפירה, חבל, אזיקים. גליל של שקיות אשפה.
הגבר לוחץ על לחצן. דלתות ננעלות משני הצדדים.
כל החלקים מלאי התקווה שבך מתים יחד.
הוא שותק ונועץ עיניים בכביש. ממוקד. גבר בשגרת יומו. מישהו שעשה את זה בעבר.
לדבר. זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. את לא יכולה לברוח, את לא יכולה לצרוח. אבל את יכולה לדבר. את חושבת שאת יכולה לדבר.
את בולעת. תרה אחר מילים, סתמיות אבל אישיות. גשר ממך אליו. שביל בריחה מתחת לשמיכת עלים.
"אתה מהסביבה?"
לא מצאת משהו טוב יותר, והוא לא מגיב.
את מנתקת את מבטך מהכביש ומביטה בו. צעיר, את חושבת. לא מכוער. גבר שיכולת לפגוש במכולת, בתור לבית הקפה.
"אתה יודע," את אומרת, "אתה לא חייב לעשות את זה."
הוא עדיין מתעלם ממך.
"תראה אותך," את מתעקשת. ואז, בביישנות, קולך מתעמם: "תסתכל עלי."
הוא לא מסתכל.
את חושבת על הסיפורים. הפודקאסטים. כתבות החדשות. כותרות הצהובונים, ארוכות ומפותלות, והמילים הכי מזעזעות באותיות גדולות. כמה מהסיפורים התפרסמו עם עצות. תשתדלי להיראות אנושית בעיני השוֹבֶה שלך. תחזיקי מפתחות בין האצבעות ותשתמשי בהם בתור נשק. תתקעי לו אותם בעיניים. תרביצי לו באף. תבעטי בו בביצים. תצרחי. אל תצרחי. תפתיעי אותו. אל תפתיעי אותו.
מה שאף פעם לא היה כתוב בסיפורים: בסופו של דבר, אם גבר רוצה להרוג אותך, הוא יהרוג אותך. לא את תשכנעי אותו לא לעשות את זה.
את מביטה מבעד לחלון. את חושבת: כמעט. משהו רע קרה לי, וחשבתי שאני עומדת למות, וכמעט ניצלתי. זה פשוט לא נועד לקרות.
את לא רוצה למות, אבל המוות נראה לך מתקבל על הדעת.
משהו מתנחשל בך. אולי את מפסיקה לפחד. אולי את מבועתת יותר מתמיד, וזה משחרר את החלקים הפזיזים שבך. את ממשיכה לדבר. את מזבלת בשכל, כאילו כבר לא אכפת לך. הדיבורים הם הדבר היחיד ששייך לך, ואת תנצלי אותם עד תום.
"מזג האוויר ממש טוב כאן," את אומרת. "אתמול ראיתי סרט וציפיתי שהוא ייגמר טוב, אבל זה לא קרה. אתה לא שונא שזה קורה?"
הוא מרים לעברך גבה, בקושי.
"אני כבר לא רואה כל כך הרבה סרטים," את ממשיכה, "בדיוק מהסיבה הזאת. אני לא אוהבת להשקיע שעתיים שלוש מהזמן שלי רק כדי להתאכזב בסוף. או להיות עצובה."
אצבעותיו מעיפות פירור אבק בלתי נראה מההגה. אצבעות ארוכות, ידיים חזקות. חדשות רעות מכל כיוון.
"תסתמי," הוא אומר.
אחרת...? תהרוג אותי?
את שוב בוהה החוצה. הוא נוסע בכביש שאת לא מזהה, מוקף בעצים ובבוץ.
ואז, איילה. הוא רואה את האיילה מתקרבת מרחוק ומאט, מחכה שהיא תעבור. נהג אחראי. זה לא הזמן להתנגש או להיתקע. מה הוא יעשה, יזמין גרר? איך הוא יסביר את הבחורה הרועדת במושב הנוסע, ואת כל הדברים מאחור?
את רואה את האיילה חומקת משם. היא לא תבוא להציל אותך. אבל מאחוריה את רואה אותן: ציפורים שחורות, לפחות עשר ציפורים, מנקרות גזע עץ.
"זה מארב," את אומרת.
הטנדר חולף ליד הציפורים. הן מרימות אלייך את עיניהן דמויות החרוזים, כאילו נוכחותך מאלצת אותן להאמין במשהו.
הוא מרים את כף רגלו מדוושת הגז. הטנדר נעצר. הוא פונה להביט בך. להביט בך באמת, בפעם הראשונה.
עיניים כחולות, את חושבת: מה פתאום יש לך עיניים כחולות? איך אתה מעז להרוס את זה לכולם?
"מה אמרת?" הוא שואל.
את מטה את ראשך לעבר הציפורים.
"ככה קוראים ללהקת עורבים. לא קבוצה או להקה או משהו כזה. מארב עורבים."
הגרגרת שלו עולה ויורדת. בטח יש איזו משמעות למה שאמרת הרגע. את לא יודעת אם זה טוב או רע. את לא יודעת אם יש לזה ערך.
את עוד לא יודעת את זה, אבל לגבר הזה יש משפחה. בת ורעיה, שהסרטן שלה בדיוק חזר.
את עוד לא יודעת את זה, אבל לגבר הזה קשה להאמין במשהו. בפעם הראשונה מאז שהתחיל להרוג, יש לו בעיה להאמין בעצמו.
הוא מפנה את פניו אל הכביש. אצבעותיו אוחזות בהגה, מפרקי אצבעות לבנים על גבי פוליאוריתן שחור.
עורב עף מחוץ לטנדר.
הטנדר זז שוב. הגבר לוחץ על דוושת הגז, ואז פונה ימינה. הטנדר נעצר. הוא פונה לכיוון השני, על פני הכביש, ונותן גז. גופך נע על המושב, מיטלטל בגלל התמרונים שלו.
פניית פרסה.
פניית פרסה מחורבנת.
אין לך מושג מה זה אומר.
הוא מוריד יד אחת מההגה ומפשפש בתא הכפפות עד שהוא מוצא בנדנה.
"שימי אותה," הוא אומר.
את לא זזה.
"על העיניים," הוא אומר בקוצר רוח, כאילו אמר לא כדאי לך שאשנה את דעתי.
את מכסה את עינייך בבנדנה.
הוא נוסע ונוסע ונוסע. ייתכן שעברו ארבעים דקות או שישים או מאתיים. את שומעת את נשימתו, אטית, מדי פעם מלווה באנחה. נקישות אצבעותיו על ההגה. הדוושות גונחות מתחת לרגליו.
כמה טלטולים, ואחר כך קו ישר שלא נגמר. הטנדר מאט. את שומעת את הבלמים, את ההילוכים חורקים אנה ואנה. המנוע משתתק.
משיכה מאחורי ראשך. הבנדנה נשמטת מפנייך. את מנסה להסתכל סביבך, אבל הוא תופס את הסנטר שלך כדי שתיאלצי להתמקד בו.
"אנחנו נעשה את זה מהר," הוא אומר לך. הוא שוב מחזיק את האקדח ומנופף בו מול פנייך. "אנחנו יוצאים מכאן והולכים יחד."
ואז, הכללים. "אם תנסי משהו כל דבר, אנחנו חוזרים לטנדר." הוא מחכה, כאילו אומר שמעת מה אמרתי?
את מהנהנת. הוא יוצא מהטנדר, לוקח כמה פריטים מהמושב האחורי את האזיקים והחבל, ממה שאת רואה ואוסף אותך בצד השני. "אל תסתכלי מסביב," הוא אומר, "עיניים על הקרקע." ידו אוחזת בזרועך השמאלית, כל כך חזק עד שאת מרגישה את החַבּורות נוצרות שם.
הוא מרחיק אותך מהטנדר ומוליך אותך בדרך עפר ארוכה ומתפתלת. את מגניבה מבטים. את כבר לומדת לקחת מה שאת יכולה. את קולטת הבזק של הבית והמבנים התואמים שמקיפים אותו בשטח. אין שכנים. הגינה שלו, מקסימה ומטופחת. את רוצה להיצמד לכל זה, אבל הוא גבר חדור מטרה שמטפס על גבעה. הוא גבר שלוקח אותך לצריף.
הדלת נסגרת מאחורייך. את עוד לא יודעת את זה, אבל אז זה קורה. אז העולם שלך קופא לצורה חדשה.
בשלב הזה בזמן הצריף הוא עבודה בהתהוות. כלים פזורים על הרצפה, שק של דשן בפינה. כיסא ושולחן מתקפלים, ערימת מגזינים פורנו או נשק, אי אפשר לדעת בוודאות. כנראה שילוב של שניהם.
זה המקום שלו. אחר כך תגלי שהוא התחיל להכין אותו לאפשרות הקלושה, הרחוקה, התיאורטית לגמרי של מישהי כמוך. מישהי שירצה להחזיק בה. הוא אטם אותו לרעש. ריפד את הרצפה בשטיח גומי, העביר את ידיו על הקירות וסתם כל סדק וסדק בחומר איטום. אבל העבודה לא נגמרה. לא בך הוא התכוון להחזיק. את החלטה בלהט הרגע, רכישה אימפולסיבית.
הוא יחזור למחרת כדי לגמור את העבודה. הוא יצמיד לקיר שרשרת. הוא יסלק את החפצים שלו, יפנה את המקום. זה יהפוך להיות המקום שלך. לעת עתה, הוא מושך את ידייך מאחורי גבך וכובל אותן באזיקים. קושר את החבל סביב קרסולייך וכורך אותו סביב ידית הדלת.
"אני צריך ללכת רגע לבית," הוא אומר. "רק אני נמצא בבית. אם תצרחי, אני היחיד שישמע אותך, ואני לא אהיה מרוצה. תאמיני לי."
את מאמינה לו.
ברגע שהדלת נסגרת מאחוריו, את מנסה. את מנענעת את מפרקי כפות ידייך, מסובבת את הקרסוליים, מנסה להגיע לכלים. אבל הוא יודע איך לכבול מישהי. הוא יודע איך לקשור חבל. והוא יודע להרחיק את כלי העבודה שלו מהישג ידה של האישה שכרגע קשר בצריף שלו.
את צריכה לסמוך על כך שאנשים יחפשו אותך. התמונה שלך תופץ במדיה החברתית. ההורים שלך וג'ולי גרונך מתכווץ למחשבה עליהם יתלו מודעות. הם יתראיינו, יתחננו שתשובי אליהם בשלום.
את צריכה לסמוך על כך שזה זמני, ויום אחד העולם ימצא אותך.
אבל יש דברים שאת יודעת והוא לא. דברים שיפעלו לטובתו. כל מי שמכיר אותך יגיד שלא התנהגת כתמול שלשום. שלפני שנעלמת, הסתגרת. נרדמת בשיעור. הציונים שלך הידרדרו. ארזת את חפצייך ועזבת את העיר שאהבת ואת האנשים שהכרת.
סיפור חדש יצוץ. ימים יחלפו, שבועות, חודשים. בהתחלה אנשים יגידו את זה לעצמם ואחר כך, כשירגישו יותר בנוח, זה לזה: אולי נעלמת בכוונה. אולי נסעת לאיזה מקום והרשית לעצמך לחמוק לגמרי מהחיים. קפצת לערוץ, נפלת למים. אולי התחלת חיים חדשים במקום אחר. אולי סוף סוף השתחררת מהשדים שלך.
אף אחד לא מחכה שהמתים שלו יקומו לתחייה.
בסופו של דבר אנשים יפסיקו לחפש אותך. הם יפסיקו להראות את התמונה שלך. הם יניחו לך להתפוגג. הם יפסיקו לספר את הסיפור שלך, עד שיום אחד את תהיי היחידה שתזכור אותו.


פרק 42: האישה בבית


החום יורד. את מפסיקה להקיא. הוא ממשיך להביא לך אוכל, אבל הוא לא משגיח עלייך. העניין שלו בך מתמעט.
העולם חוזר ומתמקד. החריצים בחלק האחורי של ראשך נסגרים. הפצעים מתחילים להחלים. כשאת מתעוררת, הכרית לא קרושה מדם.
ערב אחד הוא בא בידיים ריקות. הגיע הזמן לרדת שוב למטה, הוא אומר לך. ארוחת הערב מוכנה.
את מתרוממת. הרצפה היא מים. הרצפה היא הים הפרוע. את על ספינה, מתנדנדת. הוא אומר, בואי, בואי כבר. את מייצבת את עצמך, יד אחת על הקיר. אני לא יודעת אם אני מוכנה, את רוצה להגיד לו. רזיתי. אני עדיין עייפה כל כך. אבל הוא יודע מה הוא רוצה. רגלייך הרועדות ייאלצו לשאת אותך במדרגות.
היא פה.
ססיליה.
היא מנסה לחייך בביישנות. היא בטח תוהה מה המצב ביניכן. אולי היא חושבת שהיא סיבכה אותך בצרה. היא בטח זוכרת בדיוק כמוך את הרגעים האחרונים שלכן יחד, לפני שאבא שלה התפרץ לסלון.
מה הוא אמר לה? את מגששת מסביב, נרטיב של בלבול. הוא שמע אותה צורחת. הוא חשב שהיא פוחדת, או פצועה. הוא רצה להגיע אליה בשיא המהירות. ולכן הוא חצץ בין שתיכן. הוא אחז בה והוא אחז בך. היא לא ראתה את החלק הבא. אבל היא ראתה משהו, והיא חייבת למצוא דרך להבין את זה.
הוא הסתיר ממנה את כעסו. ניסה להסתיר. גם אם היא חשה בו, ראית שהיא רגילה לזה הרתחנות שלו, ההתפרצויות הלא צפויות. ואז, הכול נרגע במהירות שבה התחיל. רק חכי שזה ייגמר והוא יחזור. האב שהיא מכירה. האב שהיא סומכת עליו.
גם היא כעסה עלייך. לפני שהוא התפרץ לחדר. אבל עכשיו היא מנסה לפצות, חיוך כמו יד מושטת מקצה השולחן. היא בודדה מכדי לכעוס עלייך יותר מדי זמן.
אבל את לא מחזירה לה חיוך. את לא מסוגלת לעשות את זה.
יכולת לעזוב.
המחשבה נצמדת אלייך כשאת יוצאת ידי חובה. יכולת לעזוב. יכולת לברוח, יכולת להציל את עצמך. גופך התחזק. ועכשיו זה.
שכנעת את עצמך שלא תוכלי לעזוב בלעדיה, אבל היא לא הניחה לעצמה להינצל. היא קלקלה את זה. היא קלקלה לך הכול.
ועכשיו את שונאת אותה.
נחשול העוינות הזה מפתיע אותך, אבל הוא כאן. מין שנאה שמשתוללת בתוכך כמו אש בשדה קוצים. את מרגישה אותה עולה ועולה ואת חוששת שהוא ישים לב. הוא יושב ממש לצדך. איך הוא לא מרגיש את העוצמה החדשה הזאת, את החום שקורן מכל סנטימטר בגופך?
מחשבות איומות מנשוא חולפות במוחך. נראה לא טבעי לשנוא נערה. בחייך הקודמים תמיד נתת לנשים ולנערות ליהנות מהספק. התעקשת על זה. גם כשהיה מדובר בנשים דוחות באופן אובייקטיבי, אף פעם לא יכולת להצטרף להתנפלות עליהן. אף פעם לא יכולת להגיד איזו כלבה איזו מניאקית איזו זונה דפוקה. היה משהו מזעזע במילים האלה. לא רצית אותן בפיך.
אבל עכשיו את רואה אותה, הבת שלו. אילולא היא, היית משתחררת. היית מצליחה להיחלץ. היית מתניעה את הטנדר. הוא היה שומע את המנוע, אבל כבר היה מאוחר מדי. היית נוסעת ונוסעת ונוסעת עד שהיית מוצאת משהו, כל דבר שהוא חנות נוחות, תחנת דלק, איזה מקום עם מצלמות אבטחה ועדים.
ליד שולחן האוכל, ססיליה מושיטה יד למלח. המלח נמצא רק כמה סנטימטרים מידך, אבל את לא זזה. היא לא מעיזה לבקש. את חשה אכזריות מדהימה, ואז זה: מחוות קטנות, שופעות יכולת הכחשה, מינימליות כל כך, שאם היא היתה אומרת משהו, היא היתה נשמעת מטורפת. פרנואידית. אגואיסטית. אבל את יודעת והיא יודעת, וזאת הרגשה טובה, טוב להקטין אותה, טוב שהיא תדע כמה היא אכזבה אותך, כמה היא לא חשובה עכשיו בעינייך.
היא קמה לקחת את המלח ועיניה נעוצות בשולחן.
את בוהה במרק שלך. את מודעת לכך שאת חולקת חלק מהאנרגיות עם אביה. שחלק ממך נהנה מדי פעם לפגוע באחרים.
אף פעם לא אמרת שאת מושלמת.
היא משחקת במרק שלה זמן מה, עד שלבסוף היא מניחה את הכף מידה, פונה לאביה ושואלת אם היא יכולה לחזור לחדרה. היא לא רעבה, היא אומרת. היא לא מרגישה טוב. הוא מהנהן. את מתבוננת בה כשהיא עולה במדרגות, צעד כבד אחר צעד כבד. לא יהיה הערב סרט. לא תהיה ספה. רק איבה.
הבית. סוגר סביבך כמו מלכודת זאבים. בנרטיב הזה, מנקודת המבט הזאת, את תהיי הזאבה.

בלילה את לא נרדמת. הכעס פונה נגדך.
החלטת שלא תוכלי לעזוב בלעדיה. דעתך הוסחה. בגדת בהם, בכל מי שהשארת מאחור. אמא שלך. אבא שלך. אחיך. ג'ולי. מאט. את סימן שאלה גדול בחייהם, והיתה לך הזדמנות לגמור עם כל זה. הספק, אי הידיעה. הכיסא הריק ליד השולחן, המקום הנוסף מתחת לעץ חג המולד.
את מתארת לעצמך שהם מצאו דרכים להמשיך בחייהם. אף אחד לא מחכה כל החיים. אבל זה בטח עדיין מציק להם. המחשבות בטח מפתיעות אותם בבוקר חם ביום שני, כשהם מחכים לחצות את הרחוב מול המשרד. בשבת בערב בקולנוע, כשהאצבעות בדלי פופקורן עם חמאה. כשהם מנסים להמשיך בחייהם, מנסים ליהנות מזמנם עלי אדמות, ותמיד עם השאלה הכוססת בעומק מוחם: מה קרה לה?
הם בטח חושבים שאת מתה. הם בטח חושבים, בסופו של דבר, שעוללת את זה לעצמך. בכל פעם שאת חושבת על האפשרות הזאת, צרחה דוממת קורעת אותך לגזרים. יחסית, הם קרובים אלייך באופן מטריף כולכם על אותו כוכב לכת, באותה ארץ, באותו מישור קיום. ולמרות זאת, את אבודה. את אודיסיאוס. עברת דברים. יצאת למסע, ועכשיו את לא יכולה לחזור הביתה.
היית יכולה לספר להם את האמת ברגע זה. הם לא יבינו לא את הכול, לא תכף ומיד. את יודעת איך הדברים האלה קורים. קראת מאמרים וספרים. ראית סרטים. את יודעת שלא קל לחזור אל העולם. אנשים שואלים את השאלות הלא נכונות. אין להם מושג. אבל הם משתדלים.
הייתם יכולים לעבוד על זה יחד, ברגע זה ממש, אילולא הנערה הזאת. אילולא את, והילדה הזאת, והלב שלך. הלב הרך והטיפשי שלך, שאחרי כל זה - אחרי כל חמש השנים האחרונות - ראה ילדה ואמר לך, אנחנו לא עוזבים בלעדיה.

למחרת בערב הוא שוב מוריד אותך למטה. המילים מוצאות אותך ליד השולחן. שתי מילים שהוא אף פעם לא אמר לך.
הוא מתיישב ואז קם ומוציא את המעטפה מהכיס האחורי של הג'ינס שלו. שומט אותה על השולחן ומתיישב.
את סורקת מיד את המעטפה. נדרשת ממנו רק שנייה להבין את טעותו אולי הוא לא חשב שתעזי, אולי הוא שכח, אולי הוא חשב שאת עדיין אטית מדי, פצועה מדי. הוא לוקח שוב את המעטפה ומכניס אותה לכיס הקדמי שלו.
לא הצלחת לקרוא את הכתובת, את שם העיירה. אבל קלטת משהו אחר.
משהו שממלא את מוחך כמו מים שפורצים מברז כיבוי אש. מידע חדש וזוהר. עולם שיש לחקור. שם של אב.
איידן תומס.
הוא אף פעם לא אמר. אף פעם לא שאלת. היה ברור שהוא לא רצה להגיד לך. מה הטעם בשם, בצריף? אבל עכשיו. עכשיו את בבית, ולגבר שמחזיק בך יש שם.
איידן תומס.
אחר כך, בחושך, את צרה את ההברות בשפתייך, בדממה. איי דן תו מס. א י י ד ן תו מ ס. את טועמת את השם. מקישה באצבעותייך על הרצפה, הקשה לכל אות. זאת התחלה וזה סוף. לידה ומוות. המילה האחרונה של מיתוס. המילה הראשונה של סיפור אמיתי.
בחייך הקודמים, כשהקשבת לפודקאסטים וגלשת בפורומים באינטרנט, כשהיית החברה המוזרה שמתעניינת בפשע, למדת את הפרטים, את התיאוריות, את הכינויים. ידעת על רוצח הגולדן סטייט. היונאבּומר. בנו של סאם. הגרים סליפֶּר, רוצח גרין ריבר, האופה הקצב. תמיד אותו סיפור: גברים בלי שם, בלי פרצוף. עד שתופסים אותם. עד שיש להם שמות ועבודות וביוגרפיות. עד ששוטרים הושיטו להם לוחות עם התאריך והמקום וצילמו את תמונת המעצר שלהם.
השם תמיד היה הדבר שחיבר אותם למציאות.
את נאחזת בשתי מילים, תשע אותיות, כמו במצוף. איידן תומס.
הגבר בצריף, הוא התחיל ונגמר בך. אבל במשך שנים, איידן תומס התקיים בלעדייך. על כרטיס אשראי, טופסי מסים, כרטיסי ביטוח סוציאלי. על רישיון הנישואים שלו, על תעודת הלידה של בתו. הוא פילס לו דרך לעולמך, ולא היה לזה שום קשר אלייך.
יום אחד, איידן תומס שוב יתקיים בלעדייך.



מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.


קלמנס מישלון / הדיירת השקטה

Clémence Michallon / The Quiet Tenant


מאנגלית: אסנת הדר

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: חמוטל לוין
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ

ידיעות אחרונות | ספרי חמד


עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play